הפוליטיקה של ההיסטריה

זה מה שלמד רג'פ טאיפ ארדואן מאדולף היטלר

טאייפ ארדואן ואשתו/ צילום: רויטרס
טאייפ ארדואן ואשתו/ צילום: רויטרס

מזכיר העיתונות הראשון של היטלר, ארנסט הנפשטיינגל - שהיה איש אנין טעם ומשכיל, בוגר אוניברסיטת הארוורד, בעל כישרונות מוזיקליים - ניסה לימים להסביר את עלייתו המסחררת של הפיהרר: "מה שהיטלר היה מסוגל לעשות לשומעיו בשעתיים וחצי, איש לא יהיה מסוגל לעשות ב-10,000 השנה הבאות. בזכות המבנה המופלא של גרונו, הוא היה מסוגל ליצור רפסודיה של היסטריה".

טאייפ ארדואן עסק בשבועות האחרונים בהשוואת ישראלים עם היטלר, התחיל באיילת שקד וגמר במדינה עצמה. אין לנו ידיעה קונקרטית על מבנה גרונו ולכן אולי מוטב להימנע מהשוואה ישירה בינו ובין היטלר, חוץ מן "הרפסודיה של ההיסטריה". ראש הממשלה הסמכותני של טורקיה, זה העומד להיבחר לנשיא בחודש הבא, הוא רב-אומן של הפוליטיקה של ההיסטריה.

ב-2002, כאשר מפלגתו ניצחה בבחירות בפעם הראשונה, נמצאו לארדואן מליצי יושר בכל העולם, גם, לרוע המזל, בישראל. אנשים בעלי כישרונות לא מבוטלים בדיפלומטיה, באקדמיה, בצבא ובעסקים לימדו עליו סניגוריה. הם ניסו לשכנע אותנו, בתום לב או לטובת האינטרסים שלהם, כי ארדואן מייצג בסך הכול גרסה קצת יותר שמרנית של הדמוקרטיה הטורקית. נו, טוב, אז הוא מאמין באלוהים, ואשתו מתלבשת קצת בצניעות, אז מה. גם אנג'לה מרקל, בתו של כוהן-דת פרוטסטנטי, מאמינה באלוהים.

דה-קמאליזציה

מיעוט קטן חשבו אחרת, כולל בעל הטור הזה. הם חשבו את ארדואן לטקטיקן מעולה, המרדים את כל אויביו ומתנגדיו, כדי לבצר את אחיזתו בשלטון. לאט לאט, בהדרגה, הוא יאסור מלחמה על האופי החילוני של הרפובליקה הטורקית, ואחר כך יטהר את הצבא ואת מערכת המשפט, ויכוף אותם לרצונו.

רצונו היה מלכתחילה מהפכני. הוא גמר אומר להפוך את הגלגל, ולחולל "דה-קמאליזציה" של טורקיה. "קמאל" היה שמו המקובל של קצין טורקי נועז, גנרל בשירות הקיסרות העות'מנית, שהציל את טורקיה מחורבן לאחר תבוסתה הניצחת במלחמת העולם הראשונה. הוא יסד את הרפובליקה ב-1922, והתחיל תיקונים רדיקליים, שנועדו לקרב את טורקיה למערב. הוא גם הכריח את הטורקים לאמץ שמות משפחה מודרניים. הוא עצמו אימץ את השם "אטאטורק" (אבי-הטורקים).

בעיצומן של הרפורמות בטורקיה נולדה תנועת "האחים המוסלמים" במצרים. ספק אם אטאטורק ידע עליה, או התרגש ממנה. בשנת ייסודה של תנועת האחים, 1928, הוא גירש מטורקיה את אחרון המסדרים הדתיים שהורשו לפעול בה. שנתיים אחר כך הוא ידכא ללא רחם, ובהפרזה ניכרת, התקוממות דתית בפרובינציה. שום דבר לא יעמוד בדרכו.

ארדואן הוא יוצא חלציהם של "האחים המוסלמים". התעמולה הפוליטית שלהם עיצבה את הכרתו. אף על-פי שהמדינה הקמאליסטית הוסיפה לכבול את ידי הממסד הדתי, כרוזי האחים וספרותם נפוצו בכל רחבי טורקיה כמעט באין מפריע, בייחוד בערים הקטנות של אנטוליה ושל חופי הים השחור. היה אפשר למצוא שם גלויות דואר לרוב, עם קריקטורות מפלצתיות של ישראל ושל היהודים. כאשר דיווחתי על התפוצה הזו (ב"הארץ", בקיץ 1990), מנהיג הקהילה היהודית בטורקיה ז'אק קמחי מחה בחריפות. "כל ניסיונותיך לסכסך בין יהודים למוסלמים לא יעלו יפה", הוא כתב.

"שוטים שימושיים"

מפליאה היא הצלחתם של מהפכנים לחזור ולסמא את עיניהם של אנשים טובים, הרוצים מאוד להאמין שעניין להם תמיד באנשים טובים אחרים: כמה טריקים, כמה גימיקים, כמה חיוכים - וזה עובד, וחוזר ועובד, כפי שהקדים להבין אבי המהפכנים של מאה השנה האחרונות, מאחז העיניים המושבע לנין. בלי קשר ליעד האידיאולוגי, הכול למדו מלנין איך להוליך שולל ואיך לתפוס שלטון. לנין ויורשיו תמיד חיפשו "שוטים שימושיים", ותמיד מצאו אותם.

ארדואן הוסיף נדבך על "מדע המהפכה" של לנין. הוא אימץ את הפוליטיקה של ההיסטריה, שהיטלר היה המשתמש המוצלח ביותר שלה בזמן המודרני. הצדדים ההיסטריים של אישיותו היו ידועים עוד מזמן שהיה ראש העיר של איסטנבול, בשנות ה-90. הם גברו והלכו ככל שגבר בטחונו העצמי.

ניצחון הבחירות הראשון שלו, לפני 12 שנה, היה מרשים כשלעצמו, אבל התאפשר רק בזכות הפילוג בין יריביו. מפלגתו קיבלה קצת יותר משליש הקולות, והם העניקו לה שני שלישים של מושבי הפרלמנט. יריביו החילוניים, או חילונים יחסית, לא התייחסו ברצינות מספיקה אל תוצאות התקוטטויותיהם הקטנוניות. אחוז חסימה גבוה להחריד, 10%, השאיר כמעט את כולם מחוץ לפרלמנט. אירונית, האחוז ההוא נקבע במקור כדי למנוע את כניסת האסלאמיסטים לפרלמנט.

ארבע שנותיו הראשונות של ארדואן עברו עליו בזהירות. הוא אפילו פלירטט עם ישראל. הוא ניהל סיפור אהבים של ממש עם בשאר אל אסד (הם ונשיהם יצאו לחופשת קיץ משותפת). אהוד אולמרט הפקיד בידיו את התיווך החשאי עם סוריה, ושלום עמד לפצוע בצפון, עד שאיראן הורתה לשייח' נסראללה לחטוף חיילים ישראליים. ארדואן לא סלח לאולמרט. הוא התלונן שראש ממשלת ישראל אפילו לא טרח להודיע לו שהוא יוצא למלחמה.

Just a Minute

מכאן ואילך, ישראל חזרה והעניקה מתנות לפוליטיקאי של ההיסטריה. המשפט הפומבי היחיד שהאיש הזה אמר אי פעם באנגלית היה "just a minute", בעימות עם הנשיא פרס בדאבוס בינואר 2009, הקפיץ את מניותיו בטורקיה ובעולם המוסלמי. זה היה המעמד שבו התחיל ארדואן את גירושיו מישראל. "אתם יודעים יפה מאוד איך להרוג", הוא אמר לפרס.

"מרמרה הכחולה", ב-2012, הפכה אותו לאביר המזרח התיכון. המונים בקהיר סגדו לו, כאשר בא לבקר את המהפכה הטריה שלהם. הוא הניח, כי המהפכה הממשמשת ובאה בסוריה (ארדואן התגרש גם מאסד) תיצור גוש סוני חדש. חצי פרסה של האחים המוסלמים תקיף את בטנו המזרחית של הים התיכון, ורק המדינה הקטנה והארורה ההיא, מה שמה, תהיה תקועה לו באמצע.

הפוליטיקה של ההיסטריה התחילה להעסיק מספר גדל של טורקים, ששנות ארדואן הראשונות הפילו עליהם תרדמה. הם התחילו להתלונן, שראש הממשלה "אמוציונלי מדי". אבל האמנם? על היטלר סיפרו מקורביו, שהוא היה מתאמן לפני המראה. הוא היה מכניס את עצמו לטראנס, שעל מנת להפיח את "הרפסודיה של ההיסטריה", והיה יוצא ממנה מיד לאחר שעזב את הבמה.

קשה לדעת אם ההיסטריה הפומבית של ארדואן היא אמנם תוצאה של חזרות כלליות, ואם היא ניתנת לשליטה מלאה. אבל ברור שיש בה לפחות מרכיב של העמדת פנים. ארדואן הכועס הוא מקור של אטרקציה. הוא מחזק את הדימוי של "עבדאי", שמדעני מדינה טורקיים מייחסים לו זה זמן מה.

התפרצותו נגד יושב ראש לשכת עורכי הדין של טורקיה, במעמד פומבי בנוכחות כל המי-ומי של הרפובליקה, במאי שעבר, היתה ביטוי קלאסי של היסטריה מחושבת. הדמיון להתפרצות נגד שמעון פרס היה מובהק. כאן כמו בדאבוס, תלונתו היתה שמבקריו מדברים באריכות רבה מדי, איזו זכות יש להם, איזו חוצפה. הוא יצא בחורי אף. עיתון של האופוזיציה הלא-חילונית, "זאמאן", הכריז בעמוד הראשון של מהדורתו האנגלית, "התפרצותו של ראש הממשלה משקפת את סגנונו, המיוסד על מתח ועל מחלוקת".

ארדואן עשה חיל בענייני כלכלה, והנחיל תחושת שפע ובטחון לרוב הטורקים. זה השתנה בשנתיים האחרונות, ואופוזיציה חילונית התחילה להתגבש מחוץ לממסד הקאמליסטי הישן.

מורשת מערת גבריאל

עד כמה שאפשר לשפוט, האופוזיציה הזו אינה חזקה מספיק כדי לסכל את בחירתו לנשיא בחודש הבא. האופוזיציה אמנם הצליחה להציג מועמד מוסכם, עם רקורד מוסלמי מסורתי ללא דופי. אבל המועמד הזה מיהר להודיע, שאין בדעתו להשתתף בעצרות עם.

הפעם האחרונה שבה הצליח מועמד להיבחר לנשיאות מבלי לנהל תעמולה היתה, כנראה, לפני 118 שנה, בארה"ב. המועמד, ויליאם מקינלי, ישב על המרפסת בחזית ביתו, בעיר קטנה במדינת אוהיו, וקיבל משלחות של תומכים. זה הספיק לו, אפילו בלי טלוויזיה ואינטרנט. זה לא יספיק, כנראה, בטורקיה.

הנשיאות כשלעצמה לא תספיק לארדואן. הוא זקוק לתיקון חוקתי, שירחיב את סמכויותיה. לפי שעה היא קצת יותר חזקה מן הנשיאות בישראל, אבל חלשה בהרבה מן הנשיאות בצרפת, בוודאי בארה"ב. אבל גם בהיעדר סמכויות חוקתיות, ארדואן יוכל לנהל את טורקיה באמצעות עושי-דברו. הציפיה היא שאת מקומו בראש הממשלה יתפוס שר החוץ שלו, אהמט דאבוטואולו, יציר כפיו ושולייתו.

לזה האחרון מיוחסת האסטרטגיה הבינלאומית של טורקיה, בייחוד מאמציה לרכוש עמדה דומיננטית במזרח התיכון. בניגוד לארדואן הוא אינטלקטואל, המדבר לשונות זרות. אבל הוא כבר רוכש לעצמו מוניטין בשדה הפוליטיקה של ההיסטריה. דאבוטואולו דחה השבוע הכרזה של מנהיג האופוזיציה, כי המזרח התיכון הוא "ביצה טובענית".

"אנחנו לא נרשה לאיש לקרוא למזרח התיכון 'ביצה טובענית'. באזור הזה נמצאת מערת הירה (ליד מכה, שבה התגלה המלאך גבריאל לנביא מוחמד, ומסר לו את בשורת אללה)... אנחנו נעבוד ימים כלילות לגרש את הקולוניאליסטים מן האזור הזה. אנחנו נחזור ונדליק את מאורות הציוויליזציה במזרח התיכון". מעניין למי הוא התכוון ב"קולוניאליסטים".

טורקיה מוסיפה לגלוש בדרך מסוכנת מאוד. ספק אם יש לישראלים מה לחפש בה, יהיו חופי אנטליה מפתים כאשר יהיו.

מיצג אנטי ישראלי בכנס באיסטנבול / צילום: רויטרס
 מיצג אנטי ישראלי בכנס באיסטנבול / צילום: רויטרס

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny