הנקראות ביותר

1,000 פצועים, המון אמוציות: דרור פויר על החודש ב"סורוקה"

את החודש האחרון לא ישכחו ב"סורוקה" הרבה זמן ■ ימים קשים ואמוציונליים לצוות הרפואי שהתגייס בכל הכוח, ושמקווה שלא יישכח גם אחרי שיירדו הלהבות ■ "אנחנו עובדים בלי שעות, הרבה פעמים בלי לראות תוצאות טובות"

בית החולים סורוקה / צילום: איל יצהר
בית החולים סורוקה / צילום: איל יצהר

יום שני בבוקר, בית החולים סורוקה בבאר שבע. יום שקט יחסית על כוחותינו בחזית ובעורף. לא היו אזעקות בעיר או פצועים בעזה. מגיעה לסורוקה קצת מנוחה: כאלף פצועים, מתוכם כ-600 חיילים, חלפו בסורוקה, בית החולים הכי קרוב לחזית - 8-9 דקות טיסה (בתי החולים במרכז מרוחקים בעוד 7 דקות טיסה, מה שיכול להיות קריטי). נכון לאותו הבוקר מאושפזים בבית החולים 22 חיילים, מהם חמישה פצועים קשה, וחמישה אזרחים, בהן שתי ילדות בדואיות.

ראש הממשלה בדיוק סיים ביקור מתוקשר שקצת שיבש את השגרה, אבל ברגע שמוסרים הפרגודים הכול חוזר לחיים בשנייה. האווירה, אף שזה יכול להישמע מעט מוזר, חגיגית משהו. יש המון, אבל המון אנשים, אזרחים וחיילים, שמסתובבים במסדרונות עם ממתקים, פרחים ומתנות לפצועים ורוח טובה של שותפות גורל ועשייה חיובית מנשבת במסדרונות. אני נסחף בה ועובר בין המחלקות והחדרים. קל לזהות חדר של חייל פצוע: בלונים, ממתקים והרבה מבקרים. אני נכנס, שואל מה נשמע, אומר תודה, מאחל בריאות. המשפחות נרגשות מהתמיכה, מודות לכולם, מנדבות פרטים.

החיילים עצמם נראים קצת יותר נבוכים, ובצדק, אבל רובם מחייכים, גם אם בקושי, ומודים על הביקור. זה די מביך, אבל גם נורא מרגש. פה ושם אני ממש נאחז בציפורניים בשאריות הפאסון שלי, אבל לא פעם הוא חומק ממני. לפעמים, כשקשה לבד, אני מצטרף לחבורת בנות מבני עקיבא שבאו מרחוק או מזדנב אחרי חבורה שהגיעה ממקום עבודה זה או אחר (אלה מביאים את המתנות הכי שוות, אפילו טאבלטים). וכמובן, עובדי בית החולים, שמפגינים אורך רוח יוצא דופן כלפי מבקרים וכמובן כלפי הפצועים. אלה ומשפחותיהם דואגים להלל ולשבח את הצוות, שמצדו מוכיח פטריוטיות סורוקאית ודרומית שיפה לראות.

קצת עצוב לעבור מול חדרים של מאושפזים שאינם חיילים, סתם אנשים כמוכם וכמוני, אבל חולים יותר נכון לעכשיו. אף אחד לא מביא להם טאבלט או שוקולד. לפעמים, במהלך החיפוש אחר חייל פצוע והרצון לעשות טוב, נכנסים אנשים לחדר, מציצים פנימה ועל פניהם עולה מין ארשת משונה של כמעט אכזבה כשהם רואים שזה סתם אזרח כמוהם. הם לא באמת מאוכזבים, אני יודע, אני יודע, ובכל זאת.

"זה לא מפגש חד-פעמי"

האווירה הכי לוהטת, כמעט הייתי אומר מסיבה אם זה לא היה ההפך הגמור, היא מול היחידה לטיפול נמרץ כללי על-שם סמי עופר, שם מאושפזים הפצועים הקשים. הרבה אנשים, משפחות, חברים, פריסה גדולה של שתייה ואוכל, מתנדבים מחלקים כריכים מעגלות ופרחים מסלסלות. לכאן מגיעות משלחות הבכירים מכל מיני מקומות.

16 מיטות יש במחלקה. ד"ר מוטי קליין, מנהל היחידה, נמרץ למרות העייפות. חמשת הפצועים שנותרו, הוא מספר, במצב קשה והם יישארו במחלקה עוד תקופה ארוכה לפני שיעברו לשיקום. "עבדנו טוב", הוא אומר, "זה הייעוד שלנו".

אני מבקש לשמוע עוד על הייעוד. תמיד טוב לשמוע מאנשים שבאמת יש להם כזה: "שמע", אומר קליין, "אם מחלקת טראומה זה ריצת מאה מטר, טיפול נמרץ זה מרתון. זה לא מפגש חד-פעמי, הרבה פעמים זו שהות ממושכת וקשה. האנשים של טיפול נמרץ - אחיות, אחים, רופאות ורופאים, זה משהו אחר, אנשים מיוחדים - לא אנשים של רפואה פרטית, אנשים שעובדים בלי שעות, הרבה פעמים בלי לראות תוצאות טובות מול העיניים. שלא כמו במחלקות אחרות, מאיתנו החולים לא יוצאים הביתה, אלא לשיקום, כך שהרבה פעמים אתה לא רואה אותם מבריאים. החוויה קשה, זו חוויה שהפצוע והמשפחה רוצים לשכוח. אנו נדרשים לתעצומות נפש".

- אתם בסדר.

"כן. אנחנו בסדר".

ציפי ג'אן היא העובדת הסוציאלית של היחידה לטיפול נמרץ (וגם של המחלקה הנוירוכירורגית). לחיילים הפצועים היא קוראת "ילדים" ולפעמים, בחיבה, "חיילצ'יקים". מה שלומך? "עוד לא יודעת, מרגישה שעוד אין לי רשות לסכם, בטח לא להתפרק - ואני גם לא אתפרק. יש המון מוטיבציה". ג'אן, תושבת מיתר, אומרת שההתמודדות האישית שלה במבצע הייתה בעיקר כששניים מבני מיתר נהרגו במלחמה. "לא היו אצלנו הרבה אזעקות". כמו כולם כאן, גם היא מפגינה פטריוטיות סורוקאית לעילא. "אנחנו רגילים להיות לא פופולריים", היא אומרת, "אבל אולי עכשיו יעריכו...".

- במה שונה עבודת העו"סית בטיפול נמרץ לעומת מחלקות אחרות?

"אתה פוגש משפחות במצב נורא קשה, הרבה פעמים מדובר באנשים צעירים, והרבה פעמים כשהם אצלנו הם לא בהכרה, כך שרוב העבודה היא מול המשפחה. זו עבודה קלאסית של התערבות במשבר. הרבה פעמים למשפחות שהבן מאושפז יש ילדים קטנים שנשארו בבית והמרחק מהם קשה, ממלא באשמה. אתה שותף וחולק רגעים מאוד קשים. יוצא גם לעבוד מול פצועים. היה לי פה חייל שהתעורר ורצה לדעת מה עם חבריו שנהרגו, אבל המשפחה לא יכלה לספר, זו הייתה התמודדות מאוד קשה".

עשרות משפחות עברו מול ג'אן במבצע האחרון. "עבדתי גם בעופרת יצוקה, אבל לא היו לנו כאלה כמויות של פצועים".

- יש לך איזו מסקנת ביניים מהמפגש עם המשפחות?

"אחד הדברים שבלט לי היה שלהרבה משפחות יש היסטוריה קרבית: הסבא לחם להקמת המדינה, האב היה חייל קרבי ואחריו הבן. משפחות מאוד שורשיות, מאוד ערכיות. בשלב הזה לא עלתה בכלל השאלה 'למה אני?', שעולה המון בתאונות דרכים, למשל. יכול להיות שזה יעלה בשלבים מאוחרים יותר. גם לא היו שאלות כמו 'מה עשינו שם, למה היינו צריכים את זה' וכולי. רוב המשפחות יודעות שאפשר להיפגע במלחמה ויש להן המון עוצמה ואפילו, לא יודעת איך לומר את זה, אמונה בצדקת הדרך. מין תחושה שאין מישהו אחר שיעשה את העבודה ולא ראוי לדרוש דבר כזה".

- לא בא לך מחלקה רגועה יותר עם יותר אירועים משמחים, כמו יולדות?

"לא חשבתי על זה אף פעם. אבל גם פה יש אירועים שמחים מדי פעם. בתחילת המבצע נפצע חייל מפצמ"ר, הוא בסדר עכשיו. אחד המפקדים שלו בא לדבר עם המשפחה, הצביע עליי ואמר להם: אתם בידיים הכי טובות. מסתבר שהוא היה מאושפז פה שלושה חודשים. לא זיהיתי אותו, כי אצלנו, אתה יודע, המאושפזים לא נראים הכי טוב. זה היה רגע יפה בשבילי".

אני נפרד מהיחידה לטיפול נמרץ ועושה עוד סיבוב. יוצא מחוזק, כמו שאומרים. עושה טוב לראות את הטוב יוצא מאנשים, חבל שבשביל זה צריך להגיע לבית חולים. סורוקה נראה כמו המקום הכי רחוק מהפייסבוק, וזה בכלל לא רע.

"או שלום או משאבים"

יום למחרת אני תופס את מנהל בית החולים, ד"ר אהוד דודסון. מה שלומך? "מצוין", הוא אומר, "הרמה האישית היא לא אישיו. אנחנו מבצעים את תפקידנו. הצוות מדהים ואנחנו מוצאים את האנרגיות והאדרנלין. מחויבות, רגשית ומקצועית, תמיד יש".

דודסון לא היה מנהל בית החולים בזמן עופרת יצוקה, אבל ההבדל בין שני המבצעים, הוא אומר, הוא קודם כול בהיקף הפגיעות ובחומרתן. "היו לנו פה 70 פינויים מוסקים, אירועים רבים שהיו רבי-נפגעים, ודרשו כמובן המון משאבים. לא רק כוח אדם, אלא גם ציוד, אבל סורוקה הוא בית חולים גדול, מספיק גדול שאפילו לא היינו צריכים להגיע לרזרבות שלנו מבחינת כוח אדם".

- יש לך הערכה כמה המבצע הזה עלה לכם?

"הערכה שעשינו בתחילת השבוע מדברת על נזק של 26 מיליון שקלים. אלה ההפסדים השוטפים, חוסר בפעילויות שגרה, עלויות כוח אדם וכולי".

- תקציב סורוקה הוא 1.4 מיליארד שקלים בשנה. מדובר ב-2%.

"נכון. אני לא אומר שזו מכה אנושה. בעמוד ענן הנזק לבית החולים היה 11 מיליון שקלים ומעולם לא קיבלנו שקל, ככה שבכל מקרה הוויכוח הוא מה הסכום שלא נקבל".

משם השיחה עוברת באופן טבעי ליחסים ולפער בין המרכז לפריפריה, שבתחום הבריאות בולטים במיוחד: לתושבי הדרום יש פחות רופאים, פחות מיטות, פחות מכונים, הם מתים צעירים יותר. לא הכול אשמת מערכת הבריאות. מדובר באוכלוסייה חלשה יותר מאשר במרכז, ואם צריך לבחור בין אוכל לילדים ובין תרופות להורים, הבחירה ברורה.

עוד דוגמה - שולית, אבל מייצגת - לפער הזה קיבלנו בשבוע שעבר. שי ניב פרסם ב"גלובס" שהנהלת סורוקה העבירה תלונה חמורה למשרד הבריאות כנגד מה שהוגדר כ"התנהלות צינית" של הנהלת בית החולים תל השומר (שיבא), במהלך צוק איתן. על-פי התלונה, הנהלת שיבא בראשות פרופ' זאב רוטשטיין, ביקשה לגרוף לכאורה הון תקשורתי ותדמיתי על חשבון תדמיתו של סורוקה ועל חשבונם של הפצועים. הפרטים מעט מביכים מבחינת תל השומר, אבל דודסון מעדיף להשאיר את זה מאחוריו בסגנון עדות ה"את מה שיש לי לומר אשמור לעצמי": "נכון, כתבנו מכתב, אני דיברתי עם אנשים, משרד הבריאות בדק. העניין מאחורינו. כל בתי החולים בישראל מצוינים".

עוד על המרחק מהמרכז: בסורוקה - שלא כמו בבתי החולים במרכז הארץ - אין מרכז סרטן. "רק התחלנו לבנות אותו", אומר דודסון, "זה עולה 170 מיליון דולר, נכון לעכשיו השגנו רק 70. אני כבר רואה את זה נעצר". ולא רק מרכז סרטן אין בסורוקה. אף שמדובר באזור עם הילודה הגבוהה בישראל, הפגייה שם מיושנת (בת 25 שנים) ולא ממוגנת. במהלך המבצע העבירו את כולם למקום אחר.

"מה צריך לקרות בשביל שתהיה לנו פגייה חדשה", שואל דודסון ועונה: "או שלום או משאבים. הראשון לא בדיוק באופק, ולגבי השני...".

- הייתה לך פה רכבת של כולם - ראש הממשלה, כל השרים, ח"כים ועוד. ניצלת את אוזנם הקשובה ואת הצהרותיהם החוזרות ונשנות על לחבק את הדרום?

"אני לא אוהב את ה'ניצלתי', אבל בוודאי. נקווה שהם לא ישכחו אותנו אחרי המבצע".

הפער לא מתבטא רק בתקציבים שנותנת המדינה. גם התורמים הגדולים, הדבר הוכח שוב ושוב, מעדיפים ששמם יתנוסס על בניין ברחוב ויצמן בתל אביב מאשר בשדרות רגר בבאר שבע. "כן", מהנהן דודסון, "המיקום הוא לא הכי אטרקטיבי בעיניהם". יוצא מהכלל הוא סמי עופר ז"ל, שתרם את מחלקת טיפול נמרץ וניתוחי לב-חזה. זה יכול להישמע קצת משונה, אבל דודסון אומר שזה שבטלוויזיה ראו הרבה את המחלקה ואת השלט עם השם כיבד את עופר ז"ל, "כמו שמגיע לו", ויכול לעזור עם התורמים העתידיים.

גם כאן דודסון אופטימי, אומר שיש התקדמות וש"ניתן לראות התעוררות". הקרן לידידות תרמה חדרי ניתוח ממוגנים, קבוצה של אנשי עסקים ישראלים תרמה מיליוני דולרים. "סורוקה", הוא אומר, "צריך להיות פרויקט לאומי. לא להפיל הכול על קופות החולים, שהן בבעיה כידוע. נקווה לטוב, שכל ההבטחות לא יישכחו עם ירידת הלהבות". אנחנו מנסים להיות אופטימיים, בהצלחה חלקית.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות