אריק קלפטון מציג: The Breeze - An Appreciation Of JJ Cale

קלפטון של שנות ה-2000 מצטיין בהצדעות ובמחוות לאחרים ■ עכשיו הוא יוצא עם אלבום שהוא מחווה אצילית ומנומנמת משהו ליוצר גדול - JJ Cale, שמת כמעט אלמוני

אריק קלפטון/ צילום:רויטרס
אריק קלפטון/ צילום:רויטרס

אביב הבא, כשימלאו לו 70, סביר שאריק קלפטון יזכה למחוות נאות מצד שלל חבריו-עמיתיו: אלבום עם ביצועים שלהם לשיריו, או לפחות קונצרט עתיר משתתפים שבו אצולת הרוק תצדיע לאחד מחבריה היותר אהודים אנושית. בינתיים קלפטון של שנות ה-2000 מצטיין בהצדעות ומחוות לאנשים אחרים. את האלף הנוכחי פתח באלבום משותף עם ענק הבלוז בי.בי.קינג, ולפני עשור הקדיש אלבום שלם לאדם הקדמון של הרוקנ'רול, רוברט ג'ונסון. הייתה שם בעיה: ג'ונסון, שמת בסוף שנות ה-30 בנסיבות מפוקפקות, היה טיפוס מסתורי וסמל לכל מה שיהפוך לאפל ומיוסר ברוק המודרני, ולחיבור הנשרף מתשוקה של סקס, מוות ושישה מיתרים. אלא שהאלבום מלא האהבה של קלפטון - שכמו עמיתיו קית' ריצ'ארדז, מיק ג'אגר, ג'ימי פייג' וג'ימי הנדריקס - ממש גדל על ג'ונסון, נשמע מפוהק ומנומס בהשוואה למקור האקוסטי והבוער. והנה חוזרת באלבומו החדש אותה הבעיה. לפני שמונה שנים, קלפטון, נדבן אצילי שכמותו, שוב התגייס כדי להאיר עבודות של אמן אחר. הפעם זה היה אלבום משותף עם ג'יי ג'יי קייל. ושוב, אלבום לא גדול בתכניו, אבל שמטרתו הקדושה הייתה לנסות ולחשוף את קייל האלמוני יחסית לכמה שיותר אוזניים, וגם לייצב אותו כלכלית לשנות חייו האחרונות. בשנה שעברה קייל נפטר בגיל 74 ולכן קלפטון שוב גייס את עצמו לאלבום מחווה, כשהפעם לצידו נגני העילית מלהקת ההופעות שלו, ושלל אורחים כטום פטי, ווילי נלסון, מרק נופלר וג'ון מייר. הם לא חוזרים כאן לשני השירים של קייל שקלפטון הפך ללהיטים גדולים בשנות השבעים: After midnight ו"קוקאין", שירים שהיו עיקר ההכנסה הכספית של קייל מאז. המון אנשים שבו וחידשו את שיריו, כולל למשל קפטיין ביפהארט וספיריצ'ואלייזד, אבל קייל, למרות ששיריו לכאורה פשוטים, נותר בעיקר אמן של אמנים.

התערובת הייחודית לו של בלוז, קאנטרי, ג'אז, סול, טקס-מקס ושאפל טקסני, בשילוב עם הקול שלו שנשמע בו-זמנית ביישן ועצל וחרד ותמיד על סף טשטוש ואובדן הכרה מבחירה, לא חצו את מחסום ההמונים. לא לגמרי ברור למה. אולי היה שם מחסום אישיותי שמנע ממנו לתקשר לרוחב. ובכל מקרה, לפחות כל מי שגדלו על הרדיו הישראלי של שנות ה-70 וה-80 הכירו היטב את שיריו דרך שדרנים כמו יואב קוטנר ודורי בן זאב. האלבום החדש, בעצם, הוא מעין "הלהיטים הגדולים" של ג'יי ג'יי קייל שלא הוא מבצע. לכאורה, עסקת חבילה מעולה: שירים מצוינים שמגישים אמנים מאד ידועים. אלא שעסקה וקוץ בה: אותה חתימה קולית מנומנמת ועצלה של קייל הציגה חזית מתעתעת שמאחוריה הסתתרו עיניים עמוקות ולב ענק ופגיעות ושבירות. שם היה הקסם ביכולת של הכותב הגדול הזה לטפל בדברים הכי עצובים ולשיר אותם לכאורה בהגשה הכי אגבית. קלפטון וחבריו, הנגנים ומרבית הזמרים, ניגשים בחרדת קודש אל הרוח הקיילית, שומרים על אותו ערסול קצבי צונן, אבל אצלם הדברים נשארים לרוב ברמת חלון הראווה, בלי הרבה עומקים של מבט, התבוננות והבעה רגשית. "שקרים" ו"מגנוליה" ששר ג'ון מייר נשמעים הכי סקסיים. טום פטי, שרק בשבוע שעבר נסקר כאן אלבומו החדש והיחסית חלש, נהדר כאן לגמרי ב"הזקן ואני" וב-I Got The Same Old Blues. אבל רק דון ווייט ב"Sensitive Kind" מביא רגישות שבאמת גם נוגעת ופוצעת, ולא רק נעימה ומערסלת. הסך הכול, לאוהדי כל המבצעים החדשים, הדיסק יתנגן כתרבותי, מהוגן, רגוע, ויצנן היטב את להט שלהי הקיץ. לאוהדי ג'יי ג'יי קייל זה עלול להישמע כיותר מדי גרסאות סטריליות. לפחות במאבק על הנצחת זכרו - אריק קלפטון ניצח, וטוב שכך.

Blues Pills: Blues Pills בדרך לוודסטוק

כשאריק קלפטון היה בשנות העשרה שלו, בשנות ה-60 של המאה ה-20, הוא היה חלק מכנופיות נערים בריטים לבנים שסגדו למוזיקאים שחורים אמריקאים. הסגידה שלהם, שתורגמה לגרסאות לשירי אותם ענקים מעבר לאוקיינוס ולשירים מקוריים, חוללה מהפכה תרבותית. הדיה הכה נרחבים ממשיכים להישמע ולהשפיע גם בימינו. אלא שהיום אין ביטלס ורולינג סטונס ואנימלז וקלפטונים חדשים. אמנים מובילים ומהפכנים צריכים תמיד להביט בו זמנית לעבר ולעתיד, והיום מרבית האמנים שמשתייכים לרוק מביטים בעיקר לאחור. אבל לפעמים מזדקרים מביניהם כאלו שהתשוקה, הדבקות, והלהט העצום שלהם למה שהם עושים, מחפים על היותם דור רביעי או חמישי למשהו שהיה חלוצי במקור, ומנצחים את המיחזור. כאלו הם "בלוז פילז", הלהקה ואלבום הבכורה שלה. מדובר בהרכב רב לאומי, אמריקאי-צרפתי-שבדי שפועל באירופה. כולם בראשית שנות ה-20 לחייהם, ושואפים להשתתף בפסטיבל וודסטוק שייערך בעוד חמש שנים. אה, סליחה, בעוד חמש שנים ימלאו לוודסטוק 50 שנה. טוב, זו הנקודה. בלוז פילס בהנהגת אלין לארסון ששרה ודוריאן סורייה על הגיטרה המובילה, נשמעים לחלוטין כמו בציר

1967-1968. הם מספרים שהם מושפעים גם מג'אז, סול, ופסיכדליה, אבל בעיקר עושים הארד-רוק ובלוז לבנים שנשמעים כהכלאה בין פליטווד מק דאז, טן יירז אפטר, ו"ביג בראדר" , להקת הליווי של ג'ניס ג'ופלין. רק בשיר אחד, "דביל מן" יש שימוש באפקטים לגיטרה שטרם יוצרו בשנות ה-60. כל השאר הוא עמידה על כתפיהם של ענקים עתיקים. אין כאן מאום שלא שמענו קודם והרבה פעמים, אבל מה שמונע את בלוז פילז מליפול על הפנים, הוא סערות רגש אותנטיות שהמוזיקה הארכאית שלהם מבטאת.

בלוז פילס/ צילום:יחצ
 בלוז פילס/ צילום:יחצ

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988