לראות את האדם

יש חברות שמעדיפות הישג על יצירתיות, האם כדאי להיות כאלה?

מוח במעבדה / צלם: המרכז אדמונד ולילי ספרא למדעי המוח באוניברסיטה העברית
מוח במעבדה / צלם: המרכז אדמונד ולילי ספרא למדעי המוח באוניברסיטה העברית

על סף השנה חדשה, אזרחי ישראל מוצפים בהערכות, במספרים, בטבלאות, בספקולציות, בנתונים סטטיסטיים, בחישובים, בנוסחאות בממצאי סקרים ובסיכומים למיניהם. המכנה המשותף לכל אלה הוא: מדובר ברכיבים ובנתונים המרכיבים את חיינו כאן בארץ, כחברה, כמדינה, כאזרחים וכן את כל הקשור לכלכלה ולמשק.

המקצועיות היא חלק מהותי ומרכזי בקיומה של חברה וכלכלה מתקדמת. כדי לקיים אורח-חיים כלשהו וכן מדיניות כזו או אחרת, יש לבסס מודל מסוים שלאורו הולכים. ברוב מוחלט של המקרים לא מדובר בנוסחת-קסם שתביא להצלחה של 100%. עוד לא הומצאה הנוסחה שהיא נעדרת חסרונות; אבל כאחראי, כמנהל, כקברניט, כמוביל מדיניות, אתה חייב לקבל החלטות הנשענות על קשת רחבה של נתונים.

השאלה היא - האם פסיפס הרכיבים הללו נתפסים ככלי-עזר לקבלת החלטת ולהובלת מדיניות, או שהם הופכים למעין "קדושים" בפני עצמם. מעין פצצות מונחות לייזר. מתבייתים איתם ודרכם, לא מביטים ימינה ושמאלה, אלא שועטים לעבר המטרה, שכמו במלחמה - זו מטרה מוגדרת מראש.

ולא שאנו מטילים ספק ביכולותיהם ובחשיבותם של הכלכלנים. אלו עושים את עבודתם נאמנה. תפקידם להביא את הנתונים, לנתח אותם, לפרשן אותם, ולנסות להציג דרכם מסקנות. לשם כך הם למדו ולשם כך שוכרים את כישוריהם. המספרים הכרחיים, אך אין זה נכון לצעוד רק בנתיבותיהם.

נדמה, כי ככל שהביורוקרטיה גדלה והולכת, נושאים ציבוריים שונים שעולים על סדר-היום לדיון מתמקצעים יותר, ככל שהמבחן הציבורי מתרחק משאלת החוקיות או אי-החוקיות ונע במהירות לכיוון ה'אי-סבירות קיצונית', 'לא-סביר', דרך 'ספק-אם-ראוי' וכלה בנתקשה להגן על התהליך אם וכאשר גוף כלשהו יחליט לעתור לבג"ץ, אנו נאחזים במספרים ומביטים פחות ופחות על האנשים.

בכל תחום, מוביל המדיניות אמור לשקלל את הנתונים שמונחים לפתחו בתוך מגוון של שיקולים, שהמרכזי שבהם צריך להיות האזרח. מצוקותיו. צרכיו. מגבלותיו. להביט לאנשים בלבן שבעיניים. מבט כזה לא מוביל רק להתחשבות, אלא לפרקטיות. במידה מסוימת גם לייעול ולשיתוף-פעולה עם האזרחים ולסף שביעות-רצון גבוה יותר.

יש הבדל גדול בין אם אתה רואה את המספרים וגם את האנשים שמאחוריהם או את האנשים ואת המספרים שמאחוריהם. במצב עם ראייה כזאת, ההחלטה במקרים רבים תהיה שונה לחלוטין. לכאורה, אתה רואה את שניהם לנגד עיניך, אבל השאלה היא דרך איזה משקפת אתה רואה את הדברים. יש לזה משקל רב בהחלטה.

והיום, למרבה הצער, התחשבות באזרח ובזולת, תבונה, שכל ישר, כלים ומוטיבים אנושיים, הפכו למצרך נדיר בשירות הציבורי, ואפילו הולכים לכיוון של "מוקצה מחמת מיאוס". התחשבת במישהו? הרווחת ממנו משהו. הפעלת שיקול-דעת? במקרים רבים, זה שם נרדף לחשד לקבלת שלמונים.

הנה דוגמה קטנה אחת לשינוי היחס לאזרח. בשיחת רקע עם בכיר במס-הכנסה הוא הגדיר את הדברים במילים האלה: בעבר, תפקידנו היה לגבות את המס המגיע בהתאם לגובה ההכנסות ולמיטב שיקול דעתו של הגובה; היום, הולכים לכיוון מקסום המס. כלומר, שרירותיות - שזה ההבדל, ותסלחו לי על ההגדרה הקיצונית-משהו, בין הוגנות לחזירות. היחס הזה נכון לגבי מס-הכנסה כמו שהוא נכון לגבי מוטיבים רבים בחיינו הקשורים ליחסים בינינו האזרחים לממשל ולשירותים שאותם אנו צורכים, ובעיקר שירותים הניתנים תחת מונופול רשמי או מעשי.

וכך אנו הופכים לחברה שמקדשת את הנראות על פני המהות. מקבלי ההחלטות בודקים פחות את טיבם, איכותם ובעיקר את יכולותיהם של מועמדים לתפקידים, ומשקיעים את מרצם בעיקר בכך שההליך יעבור "לפי הספר" ורק לפיו, כדי שאיש לא יבוא אליהם בטענות וינסה לטרפד את המינוי.

זה לא שאין בעולם חברות שכן מייחסות יתר חשיבות לאיכות. למשל, בסינגפור מעדיפים ציונים טובים על פני יצירתיות. אבל שם הם מחונכים מהגיל הרך להישגים ורק להישגים. כשהם צריכים לחשוב מחוץ לקופסה, הם צריכים למצוא ולהיעזר אנשים שאינם נתיניהם.

והשאלה העולה כאן היא - אם אנחנו רוצים להיות כאלו? אם אנחנו מסוגלים לכך בכלל? אם במיקומנו על הגלובוס אנחנו יכולים להרשות לעצמנו כדבר הזה? והתשובה היא לא. בואו נחזור להיות מה שאנחנו. בואו נאפשר לעצמנו להשתמש ביכולותינו ובכישורינו.

בואו נביט בעצמנו, בסביבתנו, באנשינו, ובו-זמנית ודרכם - דרך האנשים - נשתמש גם במספרים, בנתונים ובהליכים. בואו לא נקדש את הטקטיקה על פני הפרקטיקה. אם וכאשר יימצא מי שירים את הכפפה, הוא יהיה ראוי לתואר "איש השנה".