מתכננים וחולמים

למה להסתפק במגדל מגורים אחד, אם אפשר לחגוג שכונה?

פינוי בינוי בירושלים / הדמייה באדיבות: דן איתן/רות להב-ריג אדריכלים ומתכנני ערים
פינוי בינוי בירושלים / הדמייה באדיבות: דן איתן/רות להב-ריג אדריכלים ומתכנני ערים

"הכניסה לירושלים עוברת מהפך, בהשקעה של 1.5 מיליארד שקל". זו הכותרת שמצאנו בארכיון "גלובס", אחרי תחושת דז'ה וו קלה בעקבות הכרזה דרמטית של קבינט הדיור בשבוע שעבר. מועד הפרסום: אוקטובר 2002.

מיד לאחר אישור תוכנית המתאר המקומית של ירושלים. אז, לפני 14 שנה, ישראל הייתה זקוקה מאוד לאופטימיות הזו, בעיצומם של ימי האינתיפאדה השנייה. "הם הורגים, ואנחנו בונים". או יותר נכון: הם הורגים, ואנחנו מתכננים.

בהמשך, אחרי שהתוכנית אושרה בוועדה המקומית, אפילו פורסמו הדמיות מחשב, ששרטטו 12 גורדי שחקים הניצבים בשער הכניסה לירושלים. כמיליון מ"ר עסקים, משרדים ומסחר. פרנסי העיר אפילו הבטיחו שרובע העסקים החדש יוסיף 40 אלף מקומות תעסוקה חדשים לעיר הענייה.

אבל למה לא להמשיך לחגוג את הקריה החדשה? ביום שני שעבר התאספו חברי קבינט הדיור וציינו בחגיגיות ובצילומים מרגשים את טקס "חתימת ההסכם לפיתוח הכניסה לעיר ירושלים", בעלות של "מעל מיליארד שקל". ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, הבטיח הפעם ש"רובע הכניסה יוסיף לעיר 50,000 מקומות עבודה חדשים".

שר התחבורה ישראל כץ הדגיש בטקס כי "זו העת לקדם יוזמות שיחזקו את ירושלים כבירת ישראל". ואם זו העת - אולי טוב שחיכינו 12 שנה.

מצוקת הנדל"ן של 2014 זקוקה לכותרות אופטימיות לא פחות ממצוקת ירושלים בימי האינתיפאדה. שר השיכון אורי אריאל אמר כי: "מדובר בהחלטה חשובה ומרגשת, חיבור מושלם בין החדש והמודרני ובין ההיסטוריה שמייצגת עיר הנצח". ואולי כשהשר אמר "נצח", הוא התכוון ל-12 שנים שבהן כלום לא קרה.

בשורה התחתונה, ההיסטוריה הלא ממש קצרה של הכניסה הגרנדיוזית לירושלים חייבת להזכיר גם לקבינט הדיור וגם לנו את הפער בין תכנון לבין החיים בפועל. אף אחד, לצערנו, עוד לא יודע לגור או לעבוד בתוך תוכניות מנייר, למרות שזה נראה כל כך אמיתי בטכנולוגיה החדשה (ב-2002 זה לא היה ככה). אבל למה בעצם שמשהו ישתנה? למה לבנות בניין ועוד בניין, אם אפשר לתכנן שכונה שלמה. למה להקים מגדל אחד, אם אפשר לתכנן ולחגוג קרית מגדלים עצומה.

צרו איתנו קשר *5988