כשביבי פוגש את נאמו

הגיע הזמן שהודו תתפוס את מקומה הראוי בתודעה הישראלית

ניו דלהי, הודו / צילום: רויטרס
ניו דלהי, הודו / צילום: רויטרס

הם בני אותו הגיל, 64, והיחסים בין ארצותיהם מעולם לא היו הדוקים יותר. אבל בנימין נתניהו, ישראל, ונרנדרה מודי (NaMo בלשון חסידיו), הודו, אינם מזכירים כלל זה את זה.

שלטונו של הראשון כבר בלה מזוקן, עייפות בוקעת ממנו, אף רעיון חדש אחד אינו מסוגל עוד להבשיל בו, וגם הידידים הזרים הקרובים ביותר קצו בו; שלטונו של השני עתה זה התחיל, מרץ עצום מפעפע בו, הוא נוטף תיאבון לשינויים היסטוריים, וחלילו הדיפלומטי מהלך קסמים גם על נחשים ועל דרקונים.

אבל פגישתם בתחילת השבוע בשולי עצרת האו"ם בניו-יורק הייתה אקט טבעי בהחלט. היא הייתה טובה ליהודים והייתה טובה להודים.

הם מצאו את עצמם משיבים בכעס, או לפחות בתוקף, להתלהמויות רטוריות של שכנים, ששניהם מאשימים בצביעות ובמתן מסתור לטרוריסטים אסלאמיסטים. נתניהו הבטיח להעמיד את מחמוד עבאס על "שקריו", ומודי דחה מעיקרו ניסיון של ראש ממשלת פקיסטן, נוואז שריף, להניח את סכסוך קשמיר על מדוכת העצרת. עצרת האו"ם אינה המקום הראוי לליבון עניינים דו-צדדיים, אמר מודי. הוא דיבר מגרונה של הדיפלומטיה הישראלית.

האנטנות בירושלים

הפגישה הזו יכלה להתרחש עוד קודם. מודי נכנס לכהונתו באמצע חודש מאי. תהלוכה בלתי פוסקת של מדינאים ושל דיפלומטים בכירים הזדנבה מאז בשערי מעונו ברייסינג קורט בניו-דלהי. ביניהם היו נשיא סין, ראש ממשלת אוסטרליה, מזכיר המדינה של ארצות-הברית (שהפסיק מסע דילוגים במזרח התיכון כדי לעלות לרגל אל מודי) ועוד שרי חוץ ושליחים בכירים. מקומה של ישראל נפקד, גם בגלל איזו הסחת-דעת קטנה בעוטף עזה, אבל גם מפני שהאנטנות בירושלים לא הזדקפו גבוה מספיק.

הודו היא כיום בעלת הברית האסטרטגית החשובה ביותר של ישראל מחוץ לארצות-הברית. השותפות איתה הגיעה אל רמות יוצאות דופן. הודו, על-פי פרסומים זרים רבים מאוד, היא הלקוחה הגדולה ביותר של תעשיית הנשק הישראלית. רק בשבוע שעבר דיווחו עיתוני הודו על עסקה חדשה של טילי "ברק". השגרירות בדלהי היא הגדולה ביותר של ישראל באסיה. הישראלים הרשמיים בדלהי מילאו בשבוע שעבר אולם גדול בבית מלון מקומי כדי לציין את ראש השנה.

בתחילת השנה נחתם הסכם על שיתוף פעולה גדול ממדים למלחמה בטרור. ההודים להוטים להסתמך על הניסיון הישראלי כמעט בכל עניין. מרכזי-מצוינות חקלאיים, שישראל הקימה בשורה של מדינות בהודו, חוללו שינויים של ממש בחייהם של חקלאים אביונים (לכתבה מקיפה שפורסמה בנושא ב-G, סרקו את הברקוד). הסחר הלא-צבאי עדיין קטן בהרבה ממה שיכול או צריך להיות, אבל הודו אינה קלה ואינה פשוטה, והרבה זרים מתקשים לפעול בה.

ההוריקן של מודי

בעשר השנים האחרונות שלטה בהודו מפלגת הקונגרס של משפחת נהרו-גאנדהי, עם הסתייגויות היסטוריות מישראל. רגלו של ראש ממשלה ישראלי לא דרכה על אדמת הודו מאז 2003, ושר חוץ ישראלי לא ביקר בה מאז 2007.

בחודש מאי התחולל רעש אדמה פוליטי בהודו. מפלגה שיצאה מחלציו של הימין הדתי ההינדואי קיבלה בפעם הראשונה רוב מוחלט של המושבים בפרלמנט. מפלגת הקונגרס התכווצה לממדי סיעה פרלמנטרית קטנה.

הניצחון היה קודם כול נצחונו של מודי. מסע הבחירות שלו לבש ממדים של הוריקן. מיליונים נאספו להאזין לו. הוא הבטיח להנחיל להודו את דגם ההצלחה הכלכלי של גוג'אראט, מדינה במערב הודו שהוא עמד בראשה 12 שנה ויותר. קהילת העסקים התייצבה לצדו כמעט כאיש אחד, בתקווה שהוא יחלץ את הודו מדשדוש כלכלי, משחיתות מבעיתה, מהרגלים סוציאליסטים.

בית גידולו של מודי, בתנועה דתית לאומנית (הידועה בראשי התיבות ההינדיים שלה, RSS), מעמיד אותו בקרבה פוליטית ורגשית אל ראש ממשלת ישראל. התנועה הזו גדלה על ברכי רעיונות משיחיים, שמאבק נגד אסלאם שוחר רע הוא אחד מהם. היא רחשה חיבה מיוחדת לישראל מאז ומעולם. בשנות הודו הראשונות קולה קרא במדבר. עכשיו היא מקור ההשראה, כנראה הכוח שמאחורי הקלעים במפלגת השלטון.

הגדרה פומבית

יחסי ישראל עם הודו הם חסרי תחליף. הם הרבה יותר מפרס-ניחומים על האבדות האסטרטגיות של 35 השנה האחרונות, מאיראן ועד טורקיה. הודו, עם 1.2 מיליארד בני אדם, עם הכלכלה השלישית בגודלה בעולם, עם פוטנציאל שאין לו בכלל שיעור, היא העתיד, בכל מובן שהוא.

זה עניין שעליו אנשי צבא וביטחון אינם זקוקים לתזכורות. זה עניין הידוע יפה למספר לא מבוטל של אנשי עסקים. אבל זה עניין שאינו מובן מספיק בציבור, בתקשורת, באקדמיה. הודו אינה תופסת את המקום הראוי לה בתודעה הישראלית. היא אקזוטית ורוחנית בעיני מי שטיילו אל מקדשיה. היא שטופת חול ושמש וסמים משכרים בעיני מי שהשתטחו על חופיה או טיפסו על גבעותיה.

היא מטונפת ונחשלת בעיני מי שהרחיקו אל עיבוריה. אבל היא כל-כך הרבה יותר מזה. ואני חוזר ומופתע מן הקושי לשווק את הודו, ולעורר עניין במורכבותה. אלוהים אדירים, ישראלים עדיין מצטטים את יומן-המסע של עזריאל קרליבך מלפני 60 שנה.

היחסים עם הודו מצריכים הגדרה פומבית, אולי דוקטרינה. ישראלים צריכים לחזור ולשמוע עד כמה היחסים האלה חשובים. הודו צריכה להיכלל ברצינות ניכרת בתוכנית הלימודים. היסטוריה הודית צריכה להילמד לצד היסטוריה אירופית, אולי אפילו קצת על חשבונה. חוגים ללימודי הודו צריכים לקום בכל אוניברסיטה ישראלית. חדשות הודיות צריכות להיקרא, להישמע ולהיראות בכל כלי תקשורת, סמוך מאוד למקום הראשון. צריך להימצא מימון (פרטי בהחלט) לחילופי תרבות. אינטלקטואלים הודיים צריכים להציף את ישראל (אני יודע על אחדים, משכמם ומעלה, הלהוטים להגיע, אבל אין להם דורש).

דוד בן גוריון היה יודע מה לעשות בהזדמנות הזו. הוא ערג אליה, הוא השתוקק אליה, היא נמנעה ממנו. השערים נפתחו זה כבר, הם עכשיו כמעט פרוצים לרווחה. זה הזמן להיכנס ולהכניס.

צרו איתנו קשר *5988