930 אלף שקל. זה הסכום שדני וייס, מנכ"ל תיאטרון החאן הירושלמי, צריך "להמציא" בימים אלה על מנת לסגור את 2014 בתוך מסגרת התקציב שתוכננה לה, כ-18.4 מיליון שקל. לא משנה העובדה שהחאן הגדיל השנה את הכנסותיו העצמיות בהיקף דומה, וגם לא שמספר המנויים וההרצות במגמה של גידול מתמיד. למעשה, 930 אלף השקלים הללו, שמציבים כך פתאום תיאטרון מצליח על-פי תהום הגירעון, אינם קשורים כלל בחאן. הם קשורים בחוק הכלים השלובים - "אחת הרעות החולות של התיאטרון הישראלי", כפי שמסביר וייס בראיון ל"גלובס". "בכל פעם שאתה רוצה להוסיף למישהו, זה בהכרח בא על חשבון מישהו אחר". אל עוגת התרבות הירושלמית המצומקת גם כך נוספו "אספקלריא" ו"האינקובטור", שקיבלו השנה מעמד של תיאטרון רפרטוארי, והנפגע המיידי הוא החאן, שלמד רק באוגוסט החולף על הקיצוץ הרטרואקטיבי בחלקו.
"זאת הפעם הראשונה בארבע וחצי שנות כהונתי כמנכ"ל שאני באמת לא יודע איך אני גומר את השנה", אומר וייס. "אנחנו עובדים עם מערכת נטולת שומן לחלוטין ואני יודע לנהל את הדברים האלה על הגרוש, תוך השארת מקום לדברים בלתי מתוכננים, אבל פה זה באמת שמושכים לך את השטיח מתחת לרגליים".
- אז מה עושים?
"אני כל הזמן בפגישות כדי להחזיר כמה שיותר כסף הביתה, ובנובמבר-דצמבר נצטרך לקבל החלטה מה עושים עם ההפרש. מה שברור לחלוטין הוא שלא יהיה גירעון. אין גירעון במשמרת שלי".
- פרט לזה שאתה כבר סוחב.
"החאן התחיל לפני עשר שנים בתוכנית הבראה כדי לחסל גירעון שעמד אז על קצת יותר מ-7 מיליון שקל. נותר לנו פחות ממיליון שקל, כשהתכנון שלנו היה לאפס מונה עד סוף השנה הבאה. כל ההצלחה הכלכלית של החאן בשלוש-ארבע השנים האחרונות הביאה אותו למצב שהוא רחוק מרחק של שתי החלטות שגויות מלהסתבך בצרות ולא של החלטה אחת שגויה. זה פחות או יותר השוליים".
- והנה אתה נוגע בהם. תעצור הפקות?
"דווקא הפקות לא נעצור, כי נותרה השנה רק אחת, 'נשות וינדזור העליזות', הפקת ענק עם 14 שחקנים שאודי בן-משה מביים ושאמורה לעלות בדצמבר. את זה אין לי מה לעצור, כי זה כבר באוויר וכל החוזים חתומים. אבל אם צריך, נעצור דברים אחרים. פרסום, שיווק, כל מה שמה שעדיין בשליטתנו".
- מה אומרים בעירייה?
"הם קשובים, מראש העיר ודרומה. אני לא מפקפק ברצונו הטוב של ניר ברקת לעלות את תקציב התרבות ולזכותו ייאמר שהוא מנסה. אבל יש כאן בעיה אמיתית, התקציבים שעיריית ירושלים מקצה לטובת התרבות הם מחפירים".
- יבואו ויגידו בעירייה או במשרד האוצר, שיש דברים חשובים יותר לתקצב.
"אז זהו שאני לא קונה את זה. אני מתייחס לזה בשני רבדים. האחד הוא הערכי: תרבות, בדיוק כמו חינוך, אינה מרכז רווח אלא מרכז עלות, וזה משהו שאתה משקיע בו בשביל שיהיה למה לחיות. אם, למשל, המדינה הולכת להעביר 60-70 אלף משפחות לנגב בעקבות העברת מחנות צה"ל, תרבות תהיה אחד הפרמטרים שיקבעו אם הם גם יישארו שם. ולא צריך ללכת רחוק, כל עיר שהשקיעה בחינוך ובתרבות, כמו תל-אביב, כפר-סבא או חולון, עפה כמו טיל למעלה גם ביתר הפרמטרים.
"וזה מוביל אותי לרובד השני, הכלכלי. מה שמשגע אותי, זה איך זה שמשרד האוצר שמדבר כל הזמן על להשקיע במנועי צמיחה לא מזהה את התרבות כאחד ממנועי הצמיחה הכי בולטים שיש. הרי איפה שתשים מרכז תרבותי מצליח, כמו סוזן דלל שהקפיץ את נווה צדק, תמצא מסביבו אזור שלם שהתרומם. המסעדות של מתחם התחנה היפה שפתחו מולנו מעבר לכביש, לא יחיו מזה שפעם בשנה יביאו להם מירוץ ראווה של פורמולה 1. הם יחיו מזה שערב-ערב ייצאו 1,000 איש מהחאן ומהסינמטק ויבואו לאכול שם".
"סוג של לוליינות"
כשוייס מדבר על תרבות, ניכר שהנושא בדם ליבו. 30 שנה הוא פועל בזירה הזאת, כשברזומה שלו תפקידי הפקה דוגמת מנהל התוכניות בעיריית תל-אביב, עבור כמנכ"ל חברת המוזיקה הד ארצי ובניהול אגף התרבות בעיריית כפר-סבא, והוא נחוש להסביר עד כמה "הכסף שאנחנו צריכים בשביל להניע את כל מנוע הצמיחה הזה הוא גרוש וחצי, בדיחה וגם את זה אנחנו לא מקבלים. 1% לתרבות זה משהו שלא מתקרב לתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה ובטח שלא לתקציב הביטחון, אז על מה אנחנו מדברים? התקציב שמשרד התרבות חילק השנה לכל מוסדות התרבות בארץ הוא כ-600 מיליון שקל, מה זה?".
- אולי המדינה מרשה זאת לעצמה, כי היא רואה שלמרות הקיטורים, התיאטראות בסוף מסתדרים.
"התיאטראות לא יסתדרו. גשר עבר משבר קשה מאוד, שאלמלא עירוי חד-פעמי של מפעל הפיס, אין לי מושג איך הם היו שורדים. באר שבע ואנחנו יוצאים מגירעונות. הבימה זה סיפור מוכר. זאת אומרת שכולנו עושים איזה סוג של לוליינות. יכול להיות שאנחנו מיומנים מדי בלשרוד, אני לא יודע".
- בוא ואשקף לך פרדוקס: מצד אחד אתה, כמו רוב הקולגות שלך משדר הצלחה. "הנה העלינו את מספר המנויים, הנה ההכנסות גדלות והנה ההפקות הנוצצות". מצד שני, אתם רוצים שיאמינו שעוד רגע אתם מתמוטטים.
"אתה צודק. ויש פה פרדוקס, כי אנחנו מצליחים למרות שקשה לנו. יש איזה פולקלור כאילו אנחנו, מנהלי התיאטראות, עסוקים כל היום בלמשוך אחד לשני בצמות, אבל אני רוצה לומר שזאת אחת החבורות הכי מוכשרות שבהן נתקלתי ואני מדבר על הקולגות שלי. אנשים שלמרות כל הקשיים האובייקטיבים מצליחים לשרוד ולייצר אמנות, שזה אחד הדברים הקשים ביותר לייצר.
"זה לא מובן מאליו וזה מעורר שאלות מורכבות, כמו שלך, שאם כל-כך רע אז איך זה שכל-כך טוב. וכן, יש פה פרדוקסים. אנחנו עומדים ערב-ערב מאחורי הקלעים, ואנחנו נורא גאים במה שאנחנו עושים, וזה נכון לנעם סמל שעושה את זה כבר יותר מ-20 שנה וזה נכון לי כמי שעושה את זה 4.5 שנים.
"זה לא קשור לכך שאנחנו מתמודדים עם מציאות שהיא גדולה מאתנו, של סדר עדיפות שאנחנו נמצאים בו מאוד-מאוד מאחורה. מספיק שיקרה דבר בלתי צפוי, ודברים קורים כל הזמן, בשביל שנחטוף סטירה שאנחנו לא יודעים איך נתאושש ממנה".
- "צוק איתן" למשל.
"כן, השנה הזאת היא חתיכת שנת נזק, ולדעתי גם לתיאטראות הגדולים בתל-אביב ייקח זמן להתאושש מזה. לא רק שהם נדפקו בחודשי המלחמה עצמה, הם נדפקו חודשים קדימה, כי המכירות שלהם נעצרו ותיאטרון זה דבר שהמכירות שלו הולכות קדימה. זה משהו שייקח לכולנו זמן לצאת ממנו".
- יכול להיות שלמדינה נוח שהתיאטראות כל הזמן על הקצה? רצים לפתחה בשביל עוד גרוש וחצי, והעיקר שתיזהרו שלא לעצבן עם הצגות מדי פוליטיות?
"אני לא יודע אם יש כאן תיאוריית קונספירציה שנודעה להחזיק אותנו קצר, בעיקר בגלל שלמרבה הצער אנחנו לא חשובים מספיק בשביל שיפעילו עלינו את הקונספירציה הזאת".
- חנוך לוין הוציא בזמנו אנשים להפגנות.
"לא היו אז אלטרנטיבות, גירויים אחרים. בעולם שבו כל ילד נחשף ל-7,000 ערוצי תקשורת, התיאטרון הוא לא בראש השיח הלאומי. אני חושב שהשאלה ששאלת רלבנטית יותר בדיאלוג שלנו מול הקהל ולא מול השלטונות. תיאטרון תל-אביבי גדול צריך להביא מהבית בערך 80% מההכנסות שלו, כך שא' - התלות שלו בשלטון היא קטנה יחסית, וב' - אם כבר הוא מתחנף למישהו, זה לקהל".
22 הצגות בתל-אביב
וייס, 52, קיבל בחודש שעבר את המינוי לקדנציה שנייה כמנכ"ל החאן, תפקיד שאותו הוא ממלא מ-2010, והוא לא מסתיר שאף כל הקשיים הוא נהנה מכל רגע. "לא חשבתי שאגדיר תפקיד כ'תפקיד חיי' אחרי הד ארצי, שאז חשבתי שהוא ג'וב חיי, אבל החאן הוא עוד יותר אפילו. בעולם הזה שבחרתי בו של ניהול תרבות, לנהל תיאטרון רפרטוארי זה השפיץ של המקצוע. זה מקום שאתה לא יכול לתפקד בו אלא אם כן אתה במיטבך".
הוא גדל בחדרה. אביו המנוח היה ממקימי מפעל התעשייה האווירית בבאר שבע, וכפועל יוצא מכך, עברה המשפחה לעשור בדרום, לפני שהאב נאלץ לפרוש בשל מצבו הבריאותי והמשפחה שבה לחדרה. הוא השלישי מבין ארבעה אחים, כשהצעיר שבהם - אבי וייס, משמש מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2, האח צביקה הוא בעל חברה בתחום הנדל"ן והמשכנתאות, והאחות הבכורה מתגוררת בקנדה ומחזיקה עם בעלה ביקב בוטיק. לשאלתי - מה האכילו אותם בילדותם שכולם יצאו מנהלים, הוא מחייך ואומר: "אנחנו משפחה רגילה, לא טפטפו לנו כלום. יצא שכל אחד מאיתנו הגיע פחות או יותר לטופ בענף שבו הוא בחר לעשות את המסלול המקצועי שלו, וזה בסדר גמור".
אני שואל את וייס לגבי היוזמה שהחאן החל לשווק באופן רשמי מנוי תל-אביבי - והאם לא מדובר בתחילתו של תהליך שבסופו ימצא את עצמו החאן כולו כתיאטרון תל-אביבי. "זה לא סביר", הוא משיב, "המנוי התל-אביבי, שרשם בינתיים כ-1,000 מנויים, הוא מהלך עסקי לחלוטין, שלא קשור לכך שמרכז הכובד שלנו נמצא בירושלים. זה מוזר לדבר על סובלנות בהקשר של ירושלים, אבל דווקא בירושלים יש קהל שמאפשר לנו לעשות את התיאטרון המאוד-מאוד מיוחד שאנחנו עושים, ואני לא משוכנע שאם החאן היה ממוקם במרכז תל-אביב, מוקף בג'ונגל של הזאבים שמסביבו, הוא היה שורד".
- אולי זה מהלך שמכיר בכך שבירושלים הגעתם לאיזו תקרת זכוכית.
"יכול להיות שהגענו לתקרת זכוכית, או שאנחנו מתקרבים אליה. אני עוד לא יודע. תשמע, החאן לפני ארבע שנים עמד על פחות מ-5,000 מנויים והיום הוא נוגע בעשרת אלפים. אני לא הולך לישון לפני שאני מקבל את דוח המכירות היומי של הטלמרקטינג. ההחלטה לעשות סדרת מנויים בתל-אביב התקבלה כמהלך אסטרטגי, משום שלא יכולתי לסבול את הרעיון שההצלחה הכלכלית שלנו תלויה בלהיט עונתי כזה או אחר שכן יעשה סיבוב בהיכלי תרבות או לא".
- מה היעד?
"השנה קיימנו כבר 22 הצגות בתל-אביב, ורק לשם השוואה לפני ארבע שנים קיימנו שש. אני חושב שאנחנו יכולים להגיע ל-30 הצגות בתל-אביב, אבל באותה נשימה אומר שאין לנו יומרה לעשות הרבה מעבר לזה. אנחנו להקה של 17 שחקנים שעליה מבוסס הכול, וכרגע גדלנו כמעט למקסימום הקיבולת שאנחנו יכולים בתוך המעטפת. אנחנו תיאטרון רזה ויעיל ששם את הדגש על איכות, והתפקיד שלי הוא לבנות את המערכת הכלכלית שיכולה לשאת את האיכות הזאת".
דני וייס
אישי: 52, נשוי לשרון+3, מתגורר ברמת-אביב
השכלה: תואר ראשון בפסיכולוגיה
תפקידים: מנהל התוכניות בעיריית תל-אביב (1993-1999), מנכ"ל הד ארצי (1999-2003), מנהל אגף התרבות בעיריית כפר-סבא (2003-2010), מנכ"ל החאן מ-2010
עוד משהו: אחיו של אבי וייס - מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2
תיאטרון החאן
מנכ"ל: דני וייס
מנהל אמנותי: מיכאל גורביץ'
מנויים: כ-9,500 איש
מספר הרצות ב-2014: 345 (121 מתוכן מחוץ לירושלים)
מספר עובדים: כ-100 (מתוכם 22 שחקנים, 17 קבועים בלהקה ו-5 פר-הצגה)
צופים: כ-120 אלף איש
תיאטרון החאן
כתבות
ני"ע
