הנקראות ביותר

איך ייזכרו 3 השנים של אשר גרוניס בבית המשפט העליון?

האם עידן אשר גרוניס כנשיא העליון ייזכר כהערת שוליים בהיסטוריה של בית המשפט - או אולי דווקא כנקודת מפנה שמעצבת בית משפט צנוע ופחות שאפתן?

אשר גרוניס / צילום: איל יצהר
אשר גרוניס / צילום: איל יצהר

בעוד כחודשיים יקריא נשיא בית המשפט העליון, ד"ר אשר גרוניס, פסק דין אחרון וחגיגי בטרם יפרוש לגמלאות. משפטן שמכיר אותו מקרוב נשבע שאומנם אין לו מושג מה יהיה התיק שבו יבחר גרוניס לסיים 26 שנות שיפוט, 12 מתוכן בעליון, "אבל אני מנחש שפסק הדין האחרון שלו, לא יבטל חוק של הכנסת, כמו שהיה למשל אצל קודמתו דורית ביניש. המנהג הזה של חגיגה בעליון - יום אבל בכנסת - בית המשפט שוב מבטל חוק, לא יתקיים אצלו. מאוד ייתכן שזה יהיה חידוש במשפט האזרחי שקרוב מאוד ללבו, אבל לא משהו חוקתי".

ההימור הזה נשמע לגמרי הגיוני, כשבוחנים את הקדנציה של גרוניס כנשיא בית המשפט העליון, ואת האג'נדה השמרנית שהביא עמו לתפקיד. אג'נדה שהביאה אותו להימצא לא פעם בקונפליקט מול חבריו להרכב, שביקשו לבטל חקיקה ראשית ולהשמיע קול ברור בסוגיות ציבוריות, בעוד הוא מתעקש שלא להתערב ולהשאיר את הכדור בידי המחוקק או הציבור הרחב.

העמדה הזו הותירה את גרוניס לא פעם בדעת מיעוט, עמדה מעניינת להימצא בה, בפרט כשאתה נשיא בית המשפט. מה שמעלה תהיות לגבי הכריזמה שלו ותפיסתו כמנהיג בעיני עמיתיו בעליון. האם נשיא אחר היה דומיננטי יותר? האם היה מצליח לשכנע יותר שופטים לתמוך בעמדותיו? ומה, למשל, אפשר להסיק מכך שמלבד ניל הנדל, לא הצליח לגייס איש מתשעת שופטי ההרכב לתמוך בעמדתו בעניין המסתננים? (גרוניס והנדל התנגדו לסגירת מתקן חולות, בעוד שבעת האחרים תמכו בכך). האם אפשר לפרש זאת כמרידה אלגנטית בסמכותו ובמה שהוא מייצג, כפי שהעריכו כמה עורכי דין, או כמחלוקת לגיטימית שנותרה בעינה?

פרופסור למשפטים נוזף בי השבוע על עצם הצגת השאלות. "ההנחה שנשיא אמור להשפיע על השופטים שלצדו היא בולשיט של עיתונאים. אתם המצאתם את זה", הוא אומר בכעס. "שופטים אמורים לשפוט לפי צו מצפונם. נכון שלאהרן ברק הייתה יותר השפעה על השופטים בעליון מאשר לגרוניס, אבל היא החלה עוד הרבה לפני שמונה לנשיא, וקשורה באיש ולא בתואר. גרוניס אולי לא נתפס כמנהיג המערכת, אבל הוא גם לא אמור להיות. מה גם שהזמנים השתנו. היום כבר לא סוגדים לאף אחד. גם מרים נאור ואסתר חיות, שיכהנו כנשיאות הבאות, לא ייתפסו בציבור הרחב כגדולות הדור".

לעומתו, שר המשפטים לשעבר, פרופ' דניאל פרידמן, מציע דרך אחרת להסתכל על הדברים. "אחד ההישגים הגדולים של גרוניס הוא מה שלא קרה בקדנציה שלו. לא הוגשה אף עתירה נגד מהלכים שבוצעו במהלך צוק איתן. זה דבר שלא היינו רגילים אליו בעבר. מבצעים צבאיים גררו תמיד עתירות באמצע הלחימה. העובדה שלא היו עתירות נגד המבצע, מלבד שתיים בשוליו - האחת שדרשה לפרסם את שמות הילדים הפלסטינים שנהרגו בעזה והשנייה לגבי מיגון הבדואים, ושתיהן אגב נדחו - מלמדת על שינוי מסוים באווירה. ישנה תחושה שאין טעם לפנות לבג"ץ בנושא כזה, כי בית המשפט העליון לא יתערב כיום במהלך פעילות צבאית".

האם אכן מדובר בהישג להתגאות בו? פרופ' ברק מדינה, מומחה למשפט חוקתי מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, סבור כי "העובדה שלא היו עתירות בצוק איתן מראה שארגוני זכויות אדם התייאשו מהאפשרות לקבל סעד בבית המשפט העליון. אני מניח שחלקם היכו על חטא בדיעבד, אבל הלך הרוח היה שיש פחות מקום בעליון להכיל ביקורת שיפוטית על הרשויות האחרות. אולי זה קשור להתקפות שהיו בעבר על העליון ולכך שאין לו כיום מספיק קרדיט בציבור ולכן השופטים נוטים להיות זהירים ולא מרשים לעצמם להתערב בנושאים קריטיים. אבל זה גם אומר שגרוניס, שנותן יותר מקום מאחרים לשיקול הדעת של הכנסת, הצליח להפוך את העמדה שלו למשמעותית".

- דווקא פסק הדין האחרון בעניין המסתננים מראה שלא רק ששופטי העליון הפנו לגרוניס עורף, הם גם מעזים עדיין להיות לא פופולריים. 7 שופטים הורו לסגור את מתקן חולות, בזמן שהציבור הרחב היה מעדיף לא לראות פליטים מול הפרצוף.

"נכון שגרוניס נותר בדעת מיעוט, אבל שזה לא יטעה אותך. גרוניס אולי קיצוני יותר מחבריו, אבל הוא לא באמת ניצב בבדידות מזהרת. אין לי מושג איך הוא עושה את זה ומה הדינמיקה בדיוני השופטים, אבל יש לו השפעה. עדנה ארבל, שהייתה שריד לגישה האקטיביסטית של ברק וביניש, תמכה סמוך לפרישתה בפסילת החוק שאפשר את קיום ועדות הקבלה בישובים קהילתיים והחוק שאפשר תקצוב ישיבות שלא מלמדות לימודי ליבה. ארבל נותרה במיעוט והעתירות נדחו. הגישה של גרוניס, לעומת זאת, ניצחה".

גישה אנטי-אקטיביסטית

היכן הגישה הזו השתלטה על הפסיקה והיכן היא נותרה ללא תמיכה? אם בוחנים את פסקי הדין שבהם בית המשפט העליון התערב בחקיקה של הכנסת, מתברר שבתקופתו של גרוניס כנשיא, פסלה הכנסת את תיקוני החוק בנושא המסתננים. בפסק הדין הראשון בנושא מ-2013 אף היה גרוניס בין התומכים בפסילת הסעיף הרלוונטי, אף שרמז שאם תקופת הכליאה שעמדה על 3 שנים, הייתה קצרה יותר, ייתכן שהיה פוסק אחרת. בג"ץ בראשות גרוניס גם ביטל החלטת ממשלה והורה שלא לחוקק מחדש את סעיף הבטחת ההכנסה לאברכים, בשל פגיעתו בשוויון. מצד אחד, הספק מצומצם. מצד שני, מדובר בפחות מ-3 שנים, זמן קצר בהיסטוריה של בית משפט.

אבל אם בוחנים את הפסיקה שנעשתה בימיו כשופט מן השורה, מגלים שגרוניס בניגוד לתדמיתו השמרנית להחריד, תמך לא פעם בפסילת חוקים. וזו רשימת החוקים שלפסילתם היה שותף: סעיפים בחוק יישום תוכנית ההתנתקות שהגבילו את הפיצוי למפונים; סעיף בחוק האינתיפאדה שמנע פיצוי לפלסטינים שנפגעו שלא במסגרת פעולה מלחמתית; סעיף בחוק בתי הסוהר שאפשר בניית בית סוהר ותפעולו על-ידי זכיין פרטי; הוראת החוק שאפשרה לדון במעצרם של חשודים בעבירות ביטחון ללא נוכחותם; סעיפים בפקודת מס הכנסה שהעניקו הטבות מס ליישובים יהודיים ללא קריטריונים שוויוניים.

רשימה מכובדת, אלא שהנימוקים שלו היו לרוב סולידיים יותר משל אחרים, ומיעטו להתבסס על עיקרון כבוד האדם, שעליו שמו יתר השופטים את הדגש. למקרא דבריו, נשמע גרוניס כמעט מתנצל על כך שאין ברירה אלא לפסול את החוק, וחבל מאוד שהכנסת לא טיפלה בזה קודם והוציאה עבור בית המשפט את הערמונים מהאש.

זו אולי בתמצית התבטאות הגישה האנטי-אקטיביסטית של גרוניס. גם כשהוא אינו דוחה את העתירות, ופוסק באופן שנתפס כנאור וכליברלי בעיני ארגוני זכויות אדם, הוא לעולם לא ילך צעד נוסף ויגבש הלכה סדורה בעניין, אלא אם יפתור את העניין מסיבות טכניות, עם מינימום אמירות משמעותיות. כך היה, וכאן אנו חוזרים לתקופתו כנשיא, כשהבהיר לאוניברסיטת בן-גוריון, שבשם חופש הביטוי היא אינה יכולה למנוע מסטודנטים לחלק בקמפוס כרוזים פוליטיים, והציע לה להסכים לכך שהערעור שהגישו הסטודנטים, באמצעות האגודה לזכויות האזרח, יתקבל.

גם לעיריית תל-אביב המליץ גרוניס לשנות את הנוהל שמבקש דמי שימוש ממפגינים, ומשזו קיבלה את המלצתו, הסתפק בכך ונמנע מלכתוב פסק דין שישמש בעתיד הלכה מחייבת לרשויות אחרות. אולם הדוגמה הבולטת ביותר שבה לחץ גרוניס להתקפל במקום להטביע חותם היא פסק הדין שהכתיב ביולי בעתירה שדרשה להדיח את צבי בר מראשות עיריית רמת-גן לאור הודעת הפרקליטות כי בכוונתה להעמידו לדין באשמת שוחד.

לאחר שעתיים של דיון, שבמהלכו ניתן היה להבין מששת שופטי ההרכב כי דין העתירה להתקבל, גרוניס עצר במפתיע את הדיון והכריז על הפסקה. כשחזרו לאולם, היה גרוניס היחיד שניהל את הדיון. הוא לחץ על בר להכריז שלא ישוב להתמודד על ראשות העיר, וכשהשיג את מבוקשו הכתיב פסק דין לקוני, שהחמיץ את האפשרות לספק הלכה משפטית בעניין כהונת ראשי ערים הנאשמים בשחיתות.

חודשיים מאוחר יותר, נפרעו ממנו השופטים כשקבעו בפסק הדין בעניין ראשי הערים רמת-השרון ונצרת עילית, יצחק רוכברגר ושמעון גפסו, כי ראשי ערים הנאשמים בפלילים לא יוכלו להמשיך בכהונתם. גרוניס, שהיה אז בדעת מיעוט, אומנם הסכים כי מבחינה ציבורית לא ראוי שהשניים ימשיכו לכהן, אבל סבר שבשל הקרבה למועד הבחירות ואילוצי החקיקה הקיימת, אין צורך שבית המשפט יתערב. ציבור הבוחרים יכריע בקלפי כיצד להתייחס לראשי ערים שכאלה.

"לפני שהיה נשיא, מיעט גרוניס לשבת בבג"צים", מעיד עורך דין שמופיע לעתים קרובות בעליון, "עכשיו הוא יושב הרבה יותר. האם זה בגלל שהוא מבקש למסמס עתירות בשלב ההתחלתי שלהן ולמנוע העברתן לדיונים עקרוניים בהרכבים מורכבים? לא הייתי פוסל את האפשרות. את הדיון בחוק ועדות הקבלה העבירה ביניש להרכב מורחב. אני בספק אם גרוניס היה עושה את הצעד הזה, אילו היה אז נשיא, כשאני רואה כיצד נימק את דחיית העתירה מטעמים של חוסר בשלות. סביר שגם את פסק הדין בנושא חוק החרם שאמור להינתן בחודשים הקרובים, הוא ידחה מטעמים דומים. יאמר שהחוק עוד לא יושם ואין טעם להידרש לו".

חוסר הסבלנות שלו לדיון בנושאים ציבוריים מתבטא גם בהוצאות הגבוהות שהטיל על גופים כמו התנועה לאיכות השלטון והאגודה לזכויות האזרח, שעתרו בנושאים בעלי משמעות ציבורית רחבה ונדחו בנימוק שהעתירות חסרות בסיס.

"הוא לא היחיד שמחזיק בגישה הזו. גם מרים נאור ויורם דנציגר מאמינים בזה. הטלת ההוצאות בתחילת הקדנציה שלו כנשיא נתפסת היום יותר כבלון ניסוי מאשר כמגמה מתמשכת. אולי כי היה ער להתקוממות ואולי, וזה אפילו יותר סביר, כי העותרים הבינו את הרמז וכבר לא ממהרים לעתור כבעבר, כך שאין צורך להפעיל נגדם סנקציות כואבות. המציאות היום היא שארגונים לשינוי חברתי כבר לא מטילים את יהבם על בג"ץ, אלא רואים בו רק עוד זירה. כשאת התותחים הכבדים הם מפעילים בזירה התקשורתית והפרלמנטרית".

"מראש לא היו לי ציפיות"

אותה תפיסת עולם אנטי-אקטיביסטית היא זו שגרמה לפוליטיקאים מן הימין לשנות את החוק, כדי שימונה לנשיא. גרוניס אמור היה להתמנות לנשיא לפי שיטת הסניוריטי, אבל חסרו לו 41 יום כדי שיוכל לכהן 3 שנים מלאות, תקופת המינימום שנדרשה כדי להתמנות לנשיא בית משפט. התגייסות חברי הכנסת הימניים למען מינויו, במה שיכונה "חוק גרוניס", ביטלה את הצורך בפרק זמן מינימלי וסללה את דרכו לנשיאות.

באותה תקופה, הייתה הנשיאה ביניש בשלהי כהונתה. היא אולי לא הצליחה להיות אקטיביסטית כפי שרצתה, כיוון שפרידמן, שר המשפטים דאז, הקפיד לקצץ בכנפיה, אבל הפרופיל הציבורי שלה היה גבוה דיו. 7 חוקים בוטלו בתקופתה. ובניגוד לגרוניס, שנאומיו המועטים בפני הציבור לא זוכים לתהודה רבה, ביניש ידעה לנצל את הופעותיה הפומביות להתבטאויות שהפכו כמעט תמיד לכותרות. וכפי שמגדיר זאת אחד מהאנשים שבחשו במינוי, "ביניש נחשבה אצל הימין 'לחלק מהמשפחה' שהם לא רוצים לראות יותר בבית המשפט".

כיום, כשאנחנו כמעט 3 שנים אחרי, לשאלה אם הציפיות מגרוניס הגשימו את עצמן אין תשובה ברורה. עו"ד פרופ' אריאל בנדור מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן מזכיר כי "גרוניס כתב את פסק הדין שאפשר לחנין זועבי לרוץ לכנסת, אחרי שוועדת הבחירות המרכזית פסלה את מועמדותה. גרוניס גם עמד בתקיפות על ביצועם של פסקי דין בדבר פינויים של מאחזים שהוקמו שלא כדין על קרקעות פרטיות ביהודה ושומרון". שתי סיבות שלא אמורות להפוך אותו לחביב המתנחלים.

"קשה לומר שלמדינה או לימין קל עם גרוניס", מוסיף משפטן שרחוק מלחבב את האג'נדה שלו. "הוא לא סבלני כלפי הבנייה הלא חוקית בשטחים, ומאוד קצר רוח כשהמדינה מבזה פסקי דין שלו בנושאים הללו. הימין רצה שופט שמרן, ולא פחות מזה, רצה להראות שהוא יכול למנות את מי שהוא רוצה. כנראה שהם נאחזו באיזה דימוי או שאמרו להם שגרוניס פחות נורא מאחרים. אני לא חושב שהם באמת בדקו עד הסוף מיהו גרוניס, כי אין הבדלים דרמטיים בינו לבין מרים נאור, הנשיאה הבאה, שהייתה מתמנה כבר לפני 3 שנים, אלמלא תוקן החוק".

ואיש אקדמיה מוסיף: "גרוניס הוא פורמליסט. הוא מאמין שמשפט עושים לפי פרוצדורות, ומי שרוצה לקבוע דברים, שישב ברשות שלטונית אחרת. יש בזה מידה של צניעות בעיניי. שופט שמשלב פרקי שירה בפסקי הדין שלו וחולק עמי הגיגים פילוסופיים בגרוש, מגלם בעיניי את המגלומניה שבתפקיד. במובן הזה, היובש והענייניות של גרוניס הם מפנה לטובה. אנשים שבויים בקונספט שנשיא העליון אמור להיות בעל חזון ולהדריך אותנו בשאלות מוסריות, אבל גרוניס לא אמור להיות אדמו"ר לחילוניים, בשביל זה יש את עמוס עוז".

האם פורמליסט הוא לא בדיוק מה שהימין חיפש? דיקן פיתוח חברתי בקריה האקדמית אונו, המשפטן ד"ר יובל אלבשן, לא חוסך שבטו מהמאבק ומהתוצאה. "המינוי של גרוניס זה הנזק הכי גדול שהימין עשה למערכת המשפט, ומי שנלחם למענו, ידע למה", הוא אומר. "גרוניס הפך את העליון לבית משפט שלא דורש, שכמעט מתבייש בכוח שלו. תראי מה הוא כתב בפסק הדין שניתן לגבי חוק טל - שאשליה לצפות שהחלטות שיפוטיות יביאו לגיוס חרדים ולשילובם בשוק העבודה. והיכולת של בית המשפט להשפיע במקרים כאלה היא מעטה.

"אם זה מה שהוא חושב, אז הוא כנראה לא מבין את התפקיד שלו, כי גם אם בית המשפט אינו רשות ביצועית והוא לא באמת יכול לחולל שינוי, עדיין שמור לו תפקיד של מצפן, וכן, של מגדלור מוסרי. במקום זה הוא הפך את העליון לבית משפט לערעורים שמאוד לא מעורב בחיים הציבוריים פה. הפעם היחידה שבית המשפט עמד מול רוב דורסני הייתה בנושא המסתננים, וגרוניס כתב שם דעת מיעוט. כשקראתי אותה, נחרדתי".

- גרוניס הסתפק בלהורות על ביטול ההתייצבות של המסתננים לרישום נוכחות בצהריים. לא מעורר השראה במיוחד, אבל מחריד?

"כן, מחריד. כי כנשיא יש לך אחריות למוסד שאתה עומד בראשו. ברור לך שפסק הדין הזה הוא חומר נפץ ושהעליון יוצא כאן נגד גופי הימין והמרכז. ולמרות זאת, אתה כותב דעת מיעוט אופוזיציונית שלא תשנה את פסק הדין, מתוך ידיעה שזה עלול לשחרר את המרעום של הפצצה נגד בית המשפט. הרי זה לא ישנה את ההחלטה, ברור היה לו שהוא במיעוט, זה רק ייתן הצדקה למי שינסה לעקוף את פסק הדין ולתקוף את העליון לעשות את זה, כי הנשיא השאיר לו צ'ק פתוח".

- הוא כתב לפי מיטב הבנתו ומצפונו, גם אם זה משאיר אותו במיעוט. למה זה לא לגיטימי?

"פתאום קול המצפון חייב אותו? איפה היה המצפון שלו כשכתב שאין טעם לומר, כי ממילא לא נצליח לשנות? בהרבה מובנים גרוניס הגשים את ציפיותיהם של מי שביקשו להכניס סוס טרויאני לבית המשפט ולהפוך אותו לתת רשות מוחלשת. גרוניס משאיר בית משפט חלש יותר מבית המשפט שקיבל. ובניגוד לקודמתו, שידיה נכבלו, אצלו זה נעשה בכוונת מכוון".

ח"כ יריב לוין (ליכוד), מהפוליטיקאים שתמכו בחוק גרוניס, מצנן את אלבשן. "גרוניס משאיר בית משפט דומה לזה שקיבל", הוא אומר. "עם אותם אנשים ואותה תפיסה מונוליטית אי-אפשר לעשות הרבה. דעת המיעוט שלו בפסק הדין בנושא המסתננים שניתן בספטמבר, היא בבחינת אקורד סיום עצוב, שאומר - הייתי פה, כיהנתי כנשיא העליון, ואפילו אני לא הצלחתי לעשות הרבה ולהשפיע. כמובן שהוא יכול היה להתבטא בצורה חריפה יותר מכפי שהרשה לעצמו, אבל כנראה שאם היה חשש שיעשה יותר, הוא מלכתחילה לא היה מתמנה לעליון".

- כשגרוניס נבחר לעליון בתקופתו של ברק כנשיא, ברק ודאי ידע, בגלל שיטת הסניוריטי, שהוא ממנה את הנשיא שאחרי ביניש ושמדובר בשופט עם גישה שונה משלו. ובכל זאת הוא מינה אותו.

"זה בדיוק מה שאני אומר. שהשיטה חזקה יותר מגרוניס ובעצם מכל שופט. ולכן אני לא באמת מאוכזב. מראש לא היו לי ציפיות".

תרומתו בחיזוק ההתייעלות

האם עידן גרוניס ייזכר כהערת שוליים בהיסטוריה של בית המשפט העליון? או אולי דווקא כנקודת מפנה, שמעצבת בית משפט צנוע ופחות שאפתן מזה שהיה בתקופתם של נשיאים דומיננטיים כמו ברק וביניש? "הוא שופט מחוזי שהגיע לעליון, לא פחות ולא יותר", אומר עורך דין שמכיר את גרוניס מראשית דרכו כשופט, "אבל מרבית שופטי העליון כיום הם כאלה, ודווקא לא בגלל שהוא מינה אותם. למעשה, גרוניס קיבל בירושה את השופטים שמונו לפני שנהיה נשיא. בתקופתו מונו רק מני מזוז וענת ברון, שטרם נכנסו לתפקידם. בניגוד לנשיאים שלפניו שכיהנו תקופות ארוכות יותר ועיצבו בית משפט בצלמם ובדמותם, גרוניס עבד עם מה שיש. אולי בגלל זה הם פחות מחויבים לו או פחות חולקים איתו אותה השקפת עולם".

חברים בוועדה לבחירת שופטים מרגישים בנוח לפרגן לו. "הוא בא מוכן מאוד לדיונים, וניכר שהוא עשה שיעורי בית", אומר אחד מהם. "שום דבר שמספרים על מועמד לשיפוט לא מפתיע אותו ונראה כאילו הוא שמע על הכול כבר קודם. יותר מנשיאים אחרים, הוא הסתייג מכל פעילות של שתדלנות מצד המועמדים. הוא ממש סלד משופטים שעובדים עם התקשורת או מתדפקים על דלתות של פוליטיקאים והיה מאוד ענייני. שני השופטים האחרים - אליקים רובינשטיין ואסתר חיות, התייחסו אליו בכבוד ובהערכה, אבל בניגוד למה שמקובל לצייר בתקשורת, לא תמיד שלושתם הציגו חזית אחידה".

תרומתו לניהול מערכת בתי המשפט ניכרת בעיקר בחיזוק ההתייעלות. "גרוניס הוביל כמה שינויים מערכתיים מהותיים במגמה לייעל את הדיונים", אומר בנדור ומתכוון לנוהל שנכנס לתוקף בראשית 2014 ומאפשר שמיעת משפטים פליליים יום אחרי יום, ולדרישה מעורכי הדין, החל מחודש מאי, להביא אישור מרופא או כרטיס טיסה, לפני שהם מבקשים בקלילות את דחיית הדיון.

למותר לציין כי הצעד האחרון עורר לא מעט תרעומת בקרב עורכי הדין. "זמן השופטים מאוד יקר בעיני גרוניס", אמרו בהתמרמרות כמה עורכי דין, "אבל זמנם של עורכי הדין כנראה מאוד זול, אם הוא כופה עליהם לבזבז זמן על הליכה לרופא כדי להביא אישור מחלה, כשבסופו של דבר, הלקוח משלם על השעות האלה".

- אפשר לחשוב שעורכי דין לא דחו דיונים מסיבות לא ענייניות וסיפקו תירוצים של כאב ראש.

"אולי יש גם כאלה. בפועל מה שיוצא מזה הוא שהמשרדים הגדולים ירוויחו עוד קליינטים על חשבון הקטנים. כי רק משרד גדול יכול לחפות על עורך דין שנעדר, בלי לגלגל את התשלום על הלקוח".

עורך דין אחר שפעיל בלשכת עורכי הדין זועף מסיבות נוספות. "בפוליטיקה של המדינה הוא לא התערב, אבל בכל מה שקשור לעורכי הדין ולפוליטיקה הפנימית שלהם, ההתערבות שלו הורגשה היטב". אותו פעיל התכוון לכך שבניגוד לדוחות החמורים שכתב אליעזר גולדברג בנוגע לשופטת אלשייך ולפרשת שיפוץ הפרוטוקול, ובנוגע לשופט צבי סגל שאיבד את העשתונות מול עורך דין פרובוקטיבי, גרוניס לא מיהר למצות עמם את הדין. גם הוראתו לשופטים שלא להגיע לטקס פתיחת שנת המשפט שארגנה לשכת עורכי הדין, כמחאה על החזרת המשוב שיבחן את תפקוד השופטים, עוררה זעם אצל פעילי הלשכה.

גרוניס הוא לא הנשיא הראשון שמתנגד למשוב. בעבר ציין שהוא רואה בו כלי פופוליסטי שיכניס את תרבות הריאליטי לאולם בית המשפט. אבל יותר מקודמיו הוא נתפס כמי שמוטרד מענייני כבוד, גם במקרים שבהם ניתן היה להבליג ולעבור לסדר היום. כך היה כשהורה להציב מחסומים שימנעו מעבר מחניון הלאום לבית המשפט העליון, מאחר שמתחם הסינמה סיטי שנפתח מעל החניון, על פסלי הדרדסים שהוצבו בו, פוגע בכבודו של בית המשפט.

"את רואה את ברק מקדיש לזה מחשבה נוספת או את מאיר שמגר מתעסק בענייני הדרדסים?", מגחך עורך דין שמופיע בעליון, "אבל גרוניס נלחם בזה. אז מה אם פתיחת הקניון הקלה על עובדי בית המשפט למצוא אופציות זולות לארוחת צהריים שהתאפשרה עד אז רק במזנון העליון. אז מה אם סגירת הגשר גרמה לבאי בית המשפט שחנו בחניון הלאום לעשות עיקוף גדול ברגל. גרוניס התעקש שמדובר בזילות בית המשפט, עד שהביקורת הציבורית הביאה אותו לחזור בו. הדוגמה הזו מאוד מאפיינת אותו ואת המודעות שלו לענייני מעמד וכבוד".

"הפנים יותר את הדואליות"

גרוניס מונה בימיו של יעקב נאמן כשר המשפטים והמשיך לקדנציה של ציפי לבני. "בניגוד לביניש שראתה את עצמה כראש המערכת, גרוניס הפנים יותר את הדואליות שביחסים שבין השר לנשיא", מציין איש משרד המשפטים שצפה מהצד על המתרחש באותן שנים. "הוא גם נתן למנהל בתי המשפט ללכת לשיחות התקציב, ולא התערב בהן בעצמו כפי שקרה אצל קודמיו, שביקשו תוספות תקציב מאותם פקידים באוצר, שאחר-כך הופיעו מולם בבג"צים. לזכותו של גרוניס ייאמר שהוא נמנע מכך".

השרה לבני שמחה לפרגן. "זה הסיבוב השני שלי במשרד המשפטים", היא אומרת. "זה לא סוד שבתקופתו של הנשיא ברק היו לנו חילוקי דעות. אצל גרוניס מאוד בולטת הענייניות. למשל, בטיפול שלו בבחירת שופטים ובשופטים שסרחו, עבדנו בשיתוף פעולה מלא. לא קל לנשיא של מערכת סגורה לטפל בשופטים שצריכים ללכת. מטבע הדברים הוא ניסה שהדברים ייעשו בהסכמה, ולא כאירוע תקשורתי שיפגע בשופט שעוזב, שזה לגיטימי. גם כשלא הסכמנו על משהו, התנהלה שיחה".

גרוניס סירב להכניס מצלמות לדיוני בג"ץ והתפשר מחשש שהדבר ייכפה בחקיקה, כשגם את תרמת את חלקך ללחצים שהופעלו עליו.

"זו עוד דוגמה לכך שהדברים היו חלק משיח. התגובה האינטואיטיבית של שופטים היא ששידור מדיון יגמד את בית המשפט. אחרי שיחות ודיונים הוא הסכים לנסות את זה. גרוניס גם שמר מאוד על עצמאות המערכת השיפוטית מהמערכת הפוליטית, וגם כאן היו לנו ויכוחים, כי כשרת משפטים רציתי לגלות מעורבות ולקדם דברים, במקומות שהנהלת בתי המשפט הייתה יותר שמרנית ואיטית. גם פה לקחנו שנינו את הטיפול בנושא, ועניינים כמו שמיעת דיונים מיום ליום ומניעת דחיות התחילו לזוז".

אשר גרוניס

אישי: בינואר ימלאו לו 70. נשוי בשנית לרינה משל, שופטת מחוזית בדימוס, ואב ל-3 ילדים מנישואיו הראשונים. מתגורר בתל-אביב

מסלול: ב-1988 מונה לשופט מחוזי בבאר-שבע, ו-8 שנים אחר-כך עבר למחוזי בתל-אביב. ב-2002 מונה כמינוי זמני לעליון, ושנה אחר-כך הפך המינוי לקבוע. ב-2012 מונה לנשיא

השכלה: למד משפטים בשלוחה התל-אביבית של האוניברסיטה העברית. המשיך לתואר שני באוניברסיטת וירג'יניה ולדוקטורט באוניברסיטת יורק שבטורונטו. הספר "פשיטת רגל" שכתב עם השופט שלמה לוין נחשב לאבן-דרך בתחום

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות