אוסף ההרגלים שהפכנו להיות

'

.1כדי להיות אפקטיבי במטריצה מרובת המשתנים שנקראת החיים שלך, צריך להיות אומן ההרגלים המקדמים. חשבנו שכשרון הוא מנבא הצלחה עיקרי בחיים? לא באמת. משמעת עצמית והתמדה עוקפות אותו בסיבוב. ומשמעת עצמית היא הרגל.

מרתק לעקוב אחר הדרך שבה הרגל נוצר. איך פעולה שחוזרת על עצמה ומתוגמלת בפרס נצרבת במוח והופכת לאוטומטית תוך פרק זמן מסוים. קשרים מתקבעים ברשתות עצביות ומייצרים מה שמתנהג כמו הרגל.

בגלל אלמנט התחרותיות במוח, הרגל שהתקבע יביס הרגל אחר שהשתרש שם, יפרק אותו, יחתוך את ההתניה שהיתה. בסוף זה שום דבר אחר חוץ מניהול תודעה, וכבר עשינו חצי דרך.

כדי לבדוק את זה ניסיתי לסגל כמה הרגלים לא נוחים ששכרם בצידם. הנה, למשל, הרגל טרי: במקום לשעוט על הקפה בבוקר, התחלתי לפתוח את היום עם חצי לימון סחוט מהול במים פושרים. הרופאים אומרים שזה מנטרל את החומציות בגוף. הטעם מתועב וצורב, תענוג גדול זה לא. אבל זהו, עכשיו אחרי כמה שבועות, זה שלי לגמרי. לא יכולה להכניס קפה לפני.

.2יש משהו כל כך מתיש בניסיון לחלץ ביצועים מאנשים לא אפקטיביים. הם לא יודעים לנהל זמן, מאבדים ריכוז, נמרחים, דוחים כל משימה, מסתובבים בלי מטרה מוגדרת. ויש אותה.

היא הרגילה את עצמה למקסימום תפוקה, ישנה לפעמים ארבע שעות בלילה. בחמש וחצי בבוקר היא כבר בבריכה, שוחה. בלילה היא דופקת ריצה של שעה. גם את זה הפכה להרגל. היא דוקטור באוניברסיטה, מפרסמת מאמרים מקצועיים, נוסעת בכל העולם, מרצה. לא מתלוננת על הטרטור, היא רגילה. בתחום המחקר שלה היא מובילה עולמית, בכנסים בעולם סוגדים לה. אייקון.

כדרכם של אנשים אפקטיביים היא יודעת מה היא רוצה, כולה ממוקדת בזה, טעונה אנרגיה גבוהה. היא יודעת לגרום לדברים לקרות, בעיקר כי היא ממושמעת כלפי עצמה, שזה אחד ההרגלים הכי מקדמים בחיים. כל כך הרבה פרויקטים היא מעמיסה על עצמה, ואף פעם לא מוותרת בעניין הספורט. את שארית כוחותיה היא מקוששת כדי לתחזק את הסטארט אפ המבטיח שהיא שותפה בו. וגם את האגו שלא יודע שובע.

והחיים הפרטיים? 'זהו, שאני מרגישה כזו בדידות', היא אומרת לי. החברים דלילים, הילדים במצב הולך ומחמיר. היא בקושי רואה אותם. הזוגיות? לא ממש קורית. אבל היי, היא נורא מצליחה, מכסה את חייה האישים במפת תחרה מחוררת של הגשמה מקצועית גרנדיוזית.

בינתיים בעלה עזב אותה. הילדים איתו בארץ, והיא רוב הזמן על הקו תל אביב לונדון, מזינה את האגו באספקה נרציסטית מאנשים זרים. אי אפשר לעצור את שעטת האמוק שלה. וכשהיא פה בארץ, כל מה שהיא עושה עם הילדים נראה כמו מסכת מירוק חטאים.

'עד שהגעתי למקום הזה', היא מנסה לשכנע אותי, אבל בעיקר את עצמה, 'את יודעת כמה עבודה זה לשמור על המעמד הזה?'.

"את כולך ממוקדת בלתחזק את ההצלחה שלך, בשורה התחתונה את בת ערובה שלה", אני אומרת.

היא יושבת שם פעורת עיניים, כמו ארנבת שקפאה מול פנסי מכונית בכביש. מחשבותיה מתרוצצות במוחה. יכולתי לשער שהיא קולטת איך כל הסיפור שסיפרה לעצמה נמס לתוך חור גדול בעלילה. האם בכל הזמן שחשבה שהיא מופת לאפקטיביות, היא היתה בעצם קורבן לתאונת עבודה?

בדרך נשאר משהו קטן בצד, בשוליים, מחוץ ללו"ז הסמיך. שם נמצא הציר הרופף של חייה. והמשהו הזה זקוק עכשיו לטיפולים פסיכולוגיים כבדים, אפוף חרדות ודיכאונות.

אף אחד לא יכול להגיד לה מה הדרך הנכונה לחיות. הכול נגזר מסט הערכים הבסיסי שלה. עכשיו כבר לגמרי לא בטוח שהתוצאות בחיים שלה משקפות את הסט הזה. אלה היחסים הפרזיטיים בין האגו לרווחה האישית. היא כל כך אפקטיבית בהשגת מטרות, אבל אלה באמת המטרות שלה?

מייחסים משקל גדול מדי לעשייה. נדמה שהחיים היו קצת יותר מתגמלים עבורה, אם רק היתה עושה פחותמתבטלת קצת.

מתחשק לשחרר את הנפש האזוקה מאחיזתם הברוטאלית של ציוויי ההגשמה עצמית. לשלוף את הפגיונות שהחיים, עם המטלות שצצות מכל עבר, נועצים במצפן האמיתי. פרודוקטיבי זה לא בהכרח אפקטיבי.

.3הלוואי שבגיל 20 הייתי יודעת מה שספורט יכול לעשות בשבילי. כל הזמן הזה שחשבתי שאני מתעמלת, זה היה רק ליטוף, לא ירקתי זיעה. רק עכשיו זה קורה באמת. אבל יחד עם זה באו הפציעות. הנה עפו לי הציפרניים של הבהונות, שטפי דם, חבישות. ולמרות כל זה, כששכבתי בבית עם ורטיגו קשה של סחרחורות מהגיהינום, הדבר הכי מסעיר שייחלתי לו היה לחזור להתאמן. להרגיש את הדם מעקצץ בגוף, את השרירים נמתחים, את הכאב הזה, הבוער. אלה רק הרשתות העצביות במוח שרוצות את הפרס שלהן, האנדורפינים. תקראו לזה הרגל.

עובדה שהצלחתי לנתק כבר לפני שנים את היחסים עם צ'יפס, פיצות, קצפת. ולעמוד תמיד בדד ליין מוקדם יותר מזה האמיתי, לא לאכול בלילה, לרשום, לרשום, לרשום, לשתות מים, לקרוא בכל רגע פנוי, ולהיות בתנועה.

הצלחת להטמיע הרגל שרצית? זה גורם לך להרגיש כמו גרסא קצת יותר נשגבת של עצמך. אתה מרגיש קצת כמו מאלף אריות. הכנעת את הדחפים שלך.

.4 'לא מתחילה את הבוקר בלי מים פושרים וחצי לימון סחוט', אני זורקת באגביות בפינת הקפה במערכת. שזו, אגב, דרכי לומר: קלטו, כמה אני טובה באימוץ הרגלים מבאסים אך מצוינים.

'עם לימון?', נזדעקה סוזנה המעצבת הגרפית, והחליפה מבטים מודאגים עם מיכל המפיקה, 'זה גומר על האמייל של השיניים. זה מאכל אותן'. אינסטינקטיבית שלחתי יד להגן על שיניי, שזה הרגע התוודע להן שנקלעו למצוקה. עד עכשיו חשבתי שזה די הירואי, המאמץ הבריאותי שלי. אבל המציאות, כמו חומצה, איכלה אותו בדיוק כשהפך להרגל. ולך תיפטר ממנו עכשיו.

vered-r@globes.co.il