לוחמי הקרינה

במקביל לעליית קרנו של הסמארטפון בשנים האחרונות הצטמצם מאוד הדיון הציבורי בנזקי הקרינה האלקטרו-מגנטית. קבוצה פעילים קטנה טוענת בתוקף שלחשיפה המתגברת יש מחיר: מזינוק במספר "רגישי הקרינה", דרך כאבי ראש ובעיות פוריות, ועד גידול במספר חולי הסרטן. תכירו: האנשים שמנהלים את המאבק הכי שקוף שיש כאן

סביבת החיים המודרניים מטרידה מאוד את החיים בה. אנחנו מפחדים, למשל, מהמזון המתועש ומהשפעתו על בריאותנו - מצריכת הבשר מלא ההורמונים, מהריסוס שעל הירקות והפירות וכך הלאה. זיהומי מים ואוויר והשלכותיהם הם נושאים שמגיעים לא מעט לכותרות ומעוררים אמוציות רבות מצד אלה שחשופים אליהם; המונים עושים פעילות גופנית בניסיון למתן את נזקי העבודה המשרדית, וכמעט כל הורה מנסה מעת לעת להוציא את ילדיו לטבע. וזאת, נדגיש, רשימה חלקית מאוד.

אבל משום מה, הקרינה שאנו חשופים אליה רוב הזמן לא מטרידה את רובנו. הסמארטפון והאינטרנט האלחוטי הפכו לחלק משמעותי בחיי היומיום והדיון הער בקרינה - שהתקיים עד לפני שנים ספורות - הצטמצם מאוד. אולי זה קרה מפני שהדיווחים על הקרינה נכתבו תמיד בשפה מקצועית ולא נגישה ולוו במספרים מסובכים. ואולי בגלל כותרות העיתונים המרגיעות, שקבעו כי ישראל אימצה תקנים מחמירים בנושא.

יש כיום מחקרים שמוכיחים את הקשר בין סרטן לבין חשיפה לקרינה אלקטרו-מגנטית ולא מעט עדויות ומחקרים שלקרינה השפעות נוספות על בריאותנו, גם בחשיפה קצרה. יש הגורסים שכאבי הראש, קשיי השינה, בעיות הפוריות ואפילו דיכאון - קשורים לחשיפה למכשיר הנייד הצמוד ולרשתות האלחוטיות בבית ובמשרד.

את העדויות שתקראו בכתבה זו מביאה קבוצה של פעילים שמקדישים חלק נכבד מזמנם כדי להילחם בוועדות הכנסת, באולמות בתי המשפט ובפורומים באינטרנט. שניים מהם מחזיקים בתוארי דוקטור בתחומים רלבנטיים - ד"ר זמיר שליטא הוא מיקרוביולוג רפואי וד"ר דני וולף הוא רופא ילדים. פעילים נוספים הם רם דישון, מהנדס אלקטרוניקה שעבד מרבית חייו ברפא"ל, דפנה טחובר ועמיר בורנשטיין. השניים האחרונים הם "רגישי קרינה" - אנשים שהחיים בסביבה המוקרנת הפכו עבורם לבלתי נסבלים וכתוצאה מכך נאלצו לשנות את חייהם מהקצה אל הקצה. טחובר מתגוררת כיום בבית מבודד בצפון ניו יורק ובורנשטיין חי במבצר ממוגן בנווה עמל בהרצליה. שניהם מקדישים את חייהם להגנה ולטיפול ברגישי קרינה, שכיום הם 10% מהאוכלוסייה.

את עבודתם עושים הפעילים ללא תמורה, מתוך דחף פנימי עמוק. הטענה שלהם היא שלחשיפה המתגברת שלנו לקרינה אלקטרו-מגנטית יש נזק בריאותי שיש מי שדואג לטשטש; עיקר טענותיהם מופנות לתעשיית הסלולר, אבל גם המדינה שאמורה להגן על אזרחיה סופגת לא מעט אש.

לטענותיהם השונות ישיבו שניים: הפיזיקאי סטיליאן גלברג - ראש אגף למניעת רעש וקרינה במשרד להגנת הסביבה, ופרופ' סיגל סדצקי - מנהלת היחידה לאפידמיולוגיה של סרטן ושל קרינה בבית החולים שיבא ומומחית לבריאות הציבור. סדצקי, יש לציין, מנהלת את מרכז תנודע - מרכז ידע לאומי לקרינה בלתי מייננת שהוקם בהחלטת הממשלה. בכך, למעשה, הפכה לדוברת של משרד הבריאות והמשרד להגנת הסביבה בנושא, אבל לדבריה היא לא מחויבת לעמדה הממשלתית אלא לעמדותיה המקצועיות כחוקרת.

הרגישים לקרינה:

טחובר: "הבנתי שלא אוכל לחיות בציביליזציה"; בורנשטיין: "אני יושב בסלון עם כובע מיוחד"

עו"ד דפנה טחובר, 42, פועלת להסרת חיבורי הוויי-פיי מבתי הספר, ועמיר בורנשטיין, 40, מנהל האתר "ללא קרינה בשבילך" ובעל חברה לפיתוח ציוד מיגון לרגישי קרינה

עו"ד דפנה טחובר גרה ביער בצפון ניו יורק. השכן הכי קרוב שלה נמצא במרחק 400 מטרים ממנה. הבדידות נכפתה עליה בשל מחלתה. ביולי 2009, לאחר שהחליטה לפרוש מחברת ההשקעות הגדולה שבה עבדה בארצות הברית ולפתוח חברה לניהול השקעות מהבית, היא הלכה לקנות מחשב. "כשחזרתי מהחנות, נגעתי במחשב וקיבלתי נימול בידיים וברגליים", היא מספרת. "חזרתי לחנות והחלפתי אותו. כשהתופעה חזרה על עצמה גם עם המחשב השני, ביקשתי שיבדקו את המחשב. הם מצאו שהכול תקין. באותו שבוע ניסיתי לדבר בטלפון והרגשתי שמישהו קודח לי ליד המוח. חשבתי שאולי כדאי שאתרחק מהמחשב למשך כמה שבועות, אבל זה לא עזר. התחלתי לעשות חיפוש באינטרנט והגעתי לאתר של 'דל'. מצאתי שם תלונות של אנשים והבנתי מה יש לי.

"מאותו רגע לא יכולתי להיות יותר בתוך הבית שלי ועברתי לגור באוטו. מצאתי מקום בווירג'יניה שאין בו אנטנות וישנתי בחוץ באוהל קפוא. רק שם הראש שלי יכול היה להיות בשקט. הבנתי שלא אוכל לחיות בציביליזציה ואצטרך להתגרש. חיפשתי בית שאוכל לגור בו. כיום אני עובדת עם מחשב, יש לי כיסוי מיוחד למסך, חיבור קווי ולא אלחוטי, וכל הכבלים בתוך פח מתכת".

באוגוסט 2012 הגישה טחובר בג"ץ נגד משרדי החינוך, הבריאות והגנת הסביבה בישראל עם ארגון ההורים הארצי שמבקש לאסור על שימוש בוויי-פיי בין כותלי בתי הספר, בניגוד לחוזר מנכ"ל. תופעת ה-EHS (Electromagnetic Hyper Sensitivity) - אי- סבילות לקרינה אלקטרו-מגנטית - הוגדרה בחוות דעת שהגיש הפרופסור לרפואה תעסוקתית אליהו ריכטר בתצהיר לבית המשפט. "לדעתי המקצועית", כותב ריכטר, EHS" אינה מחלה פסיכיאטרית או פסיכוסומטית אלא מצב הנגרם מחשיפה לקרינה אלקטרומגנטית... אין המדובר במחלה נדירה ממנה סובלת קבוצה קטנה של אנשים 'רגישים', אלא בתופעה בעלת שכיחות גדלה והולכת באוכלוסייה, שכיחות המתגברת בשל חשיפה רבת שנים לקרינה ובשל הגברת החשיפה הסביבתית לקרינה".

לפי ריכטר, הסימפטומים הנפוצים הם כאבי ראש, קשיים בעיבוד חשיבתי, פגיעה בזיכרון, נימול, הפרעות שינה, עייפות, חוסר נוחות כללית, חום ואדמומיות בפנים, סחרחורות, תחושת אי נוחות חזקה, בחילה ועוד.

"במשרד הבריאות אומרים שאין מחלה כזו", אומרת טחובר בכעס, "אבל אנחנו מצאנו ילדים חולים ברגישות לקרינה, שחוזרים הביתה כמו זומבי, שמרגישים כאב ליד טלפון נייד, שהעיניים שלהם מתנפחות ליד מחשב וכשהם ליד וויי-פיי הם עלולים להתעלף. זה משתק את המוח".

גם עמיר בורנשטיין הוא "רגיש קרינה". לפני שנתיים פוטר ממקום עבודתו בחברת היי-טק והחליט לפרוש מהתחום. נמאס לו לחזור מהעבודה מדי ערב, לשכב על הספה ולחכות שכאבי הראש האיומים יעברו. כיום הוא גר בנווה עמל בהרצליה, בבית שמיגן בעצמו, מפעיל את האתר "ללא קרינה בשבילך" ומפתח לבוש וציוד הגנה לרגישי קרינה.

"לאשתי יש טלפון סלולרי והיא לא נכנסת איתו הביתה. בחוץ יש עמדה מיוחדת, מחוץ למיגון, שבו הוא נשאר. יש לי עמדת עבודה מפוארת עם מחשבים ניידים שמרוחקים ממני ומחוברים בצורה חוטית למקלדת חוטית, עכבר חוטי ומסכים נמוכי קרינה. הבית עבר כמה שדרוגים: חלק מהקירות צבועים בצבע חוסם קרינה, יש רשתות חוסמות קרינה, יש מיגון על התקרה. התקנתי אותו אחרי שהתחיל להגיע אליו אות מכ"ם כל 12 שניות וזה גמר אותי. המיגון מאוד יקר, אז אני עושה הכול לבד. היום אני יכול לשבת בסלון רק עם כובע מיוחד מבד חוסם קרינה".

יגידו שאולי אתה מנסה לקדם את העסק שלך.

"מהעסק אני בקושי מגיע לשכר מינימום. אני עובד עם שני כובעים: אני פעיל ציבורי ובעל עסק. יש לי אינטרס גדול לקדם את המודעות לרגישות לקרינה. 60% מזמני מוקדש להגברת המודעות. אני עושה הדרכות בחינם, משקיע המון באתר ועושה המון דברים שהם נגד האינטרס העסקי שלי".

איך אתה מגן על הבנות שלך?

"בגן של הגדולה התנאי שלי היה שמוציאים את כל הדברים האלחוטיים מהגן וממגנים את המיקרו. הצוות עדיין מסתובב עם סלולרי, אבל זה הרע במיעוטו. עשינו גם הדרכה בגן".

מאיזה תקן תהיה מרוצה?

"אני מרגיש רע ב-0.1 מיקרוואט, ואני ממליץ לכלל הציבור להתחיל להתמגן ב-0.004 (ראו תיבה). זה המקסימום מבחינתי. אבל כל אחד צריך להחליט. זוהי למעשה פשרה".

לא אותו התדר

פעיל נגד קרינה: התקן הישראלי שרירותי, גבוה ולא מגן

אנטנות סלולריות פולטות קרינה אלקטרו-מגנטית ומשדרות תדרי רדיו המכונים גם תדרי מיקרוגל. אלה שייכים לקבוצת הקרינה הבלתי מייננת ובעבר נחשבו לבלתי מזיקים, לעומת הקרינה המייננת - זו שמוקרנת בצילומי רנטגן וסיטי ובהקרנות לחולי סרטן. כיום יודעים כי גם קרינה בלתי מייננת מזיקה.

הנושאים שבמחלוקת הם התקן, שעליו מתבססות ההמלצות הישראליות לרמות התדר המותרות לשידור. ICNIRP - ועדה בינלאומית להגנה מפני קרינה בלתי מייננת - התירה ב-1998 חשיפה של עד אלף מיקרוואט לסנטימטר רבוע, בעוד שארגון הבריאות העולמי קבע ב-2001 שקרינה נמוכה מתקן זה היא מסרטן אפשרי.

בארץ הוריד המשרד להגנת הסביבה את החשיפה לארבעים עד מאה מיקרווואט לסנטימטר רבוע לכל היותר, בשם עקרון "הזהירות המונעת". את העקרון הזה אימצה גם המחלקה לקרינה בארגון הבריאות העולמי. אולם 12 מדינות בעולם הורידו את התקן לחד-ספרתי, ובראשן זלצבורג שבאוסטריה, שאימצה תקן של 0.1 מיקרוואט לסנטימטר רבוע.

לטענת הפעילים נגד קרינה, התקן הישראלי הוא שרירותי ומתבסס על התקן החומני (מלשון חום) של ICNIRP, שמתייחס להשפעות מחימום ואינו מביא בחשבון אף לא אחת מההשפעות הביולוגיות (שינוי בתאים) של קרינה ברמות נמוכות הרבה יותר. לדברי בורנשטיין, "מטרת התקנים הללו אינה להגן על הציבור אלא ליצור מצג שווא כאילו העניין בטיפול וכאילו רמות הקרינה להן חשוף הציבור תקינות ולא מזיקות. בפועל, הן התקן הישראלי והן התקן של ICNIRP גבוהים ולא מגינים".

לפי הצהרת המשרד להגנת הסביבה, הקרינה ב-99% מהבתים לא עוברת בפועל רמה של 1 מיקרוואט לסנטימטר רבוע. מבדיקותיו של דישון, המשרד צודק: מרביתנו בטוחים בתוך הבתים. אבל לא כל הפעילים מסכימים איתו. לטענת בורנשטיין, התקן המקסימלי לבתים הוא 0.004 מיקרוואט לסנטימטר רבוע.

החוקר:

"למטוסים יש תקן, לבני אדם אין"

ד"ר זמיר שליטא, 77, מיקרוביולוג רפואי, מחבר הספר "בריאותך מול המחשב"

קצת לפני שיצא לגמלאות מוקדמת מהמכון הביולוגי בנס ציונה, היה ד"ר זמיר שליטא בשבתון בארצות הברית. באחד הערבים בשנת 1993 הוא צפה בטלוויזיה בתוכנית בשם "איפה הם כיום". בתוכנית חזרו לקבוצה של שוטרים שנהגו למדוד מהירות בכביש באקדח מכ"ם. "חלק מהם היו בבתי חולים וחלק בבתי קברות", מספר שליטא. "אחרי התוכנית פניתי למכוני בריאות תעסוקתית לחפש חומר. קיבלתי ארגזים והתחלתי ללמוד את הנושא. אחר כך כבר פרשתי ולא הייתה לי מעבדה משלי, אז הסתמכתי על מחקרים של אחרים והתחלתי להקים צעקות. הייתי מדור המייסדים".

ויש מחקרים כאלה?

"יש המון. היה נהוג לחשוב שקרינה בלתי מייננת (כמו זו של טלפונים סלולריים) לא גורמת לשברים בדנ"א כמו קרינה מייננת (כמו קרינה של רנטגן), אבל כבר לפני עשרים שנה עשו עבודה על חולדות, שהוכיחה שגם בחשיפה לקרינה מייננת וגם בחשיפה לקרינה בלתי מייננת נגרמו מוטציות ושברים בדנ"א מפגיעת רדיקליים חופשיים".

מה המשמעות של מוטציות בדנ"א?

"תהליכים קדם סרטניים, שעלולים להפוך לסרטניים".

אם מחקרים הוכיחו את זה - איפה משרד הבריאות והמשרד להגנת הסביבה?

"הם לא מכירים בזה שהקרינה הבלתי מייננת גורמת ליצירת רדיקלים חופשיים. כמה מעבדות פוריות יש בארץ? חלק גדול זה בגלל הקרינה. כל ביצית שנפגעת היא גמורה. עשו עבודה ביוון בזבובות - בדקו זבובות שלא הוקרנו מול כאלה שהוקרנו. בקרב הזבובות שהוקרנו נראו ביציות פגועות. אם הפגיעות חלשות זה לא יפגע בהיריון, אבל בפגיעות יותר חמורות זה גורם לבעיות בעובר".

איך זה יכול לבוא לידי ביטוי?

"זה מתבטא בעיקר בבעיות שמתפתחות בגיל יותר מאוחר, כמו פיגור בהתפתחות וייתכן שגם אוטיזם. גם ביצית מופרית במכוני הפריה חשופה באינקובטור לשדה מגנטי חזק מאוד. חושבים שהבעיות שיש לילדים הן מההפריה המלאכותית, אבל בעצם הבעיה זו הקרינה. בשבדיה מצאו גם בני 30 שחולים באלצהיימר. מחקר שעשו בחולדות אישש את ההשערה שזה קשור לקרינה".

אז למה זה לא קורה לכולנו?

"לרוב, הנזקים קורים מחשיפה ממושכת. הנזק יכול להיות אחרי חשיפה ולאחר מכן להיעלם. בשבדיה חקרו השפעה של קרינה סלולרית על חולדות באמצעות חשיפה ממושכת ליד הראש. בחולדות שקיבלו את הקרינה היו חורים ברקמה שמפרידה את מעבר הדם למוח. הרקמה הזו מונעת מעבר של מזהמים כימיים למוח. כך, למשל, כימותרפיה לחולי סרטן לא מגיעה למוח וגילו שיש להקרין את המוח כדי שהחומרים יגיעו אליו".

כבר שנים ששליטא מתרוצץ בין ועדות הכנסת, נותן עדות מומחה בדיונים משפטיים בתביעות שמקורן בקרינה. הוא היה שותף בניסוח חוק קרינה בלתי מייננת, שאושר בכנסת ב-2006, והשתתף במאבקים שונים של אזרחים נגד חשיפת יתר לקרינה. יחד עם המהנדס דישון, הוא עוזר בקו פתוח לכל דורש נגד מפגעי קרינה בלתי מייננת. הוא מודד קרינות באזורים מועדים ומשאיל מכשירי מדידה לכל דורש. ב-1999 הוציא ספר על נזקי הקרינה, "בריאותך מול המחשב", שגם תורגם ליפנית. שליטא לא מתייאש, למרות "הזרמים החזקים", שמקשים עליו את פעילותו.

על ההמלצה הישראלית (שאינה תקן רשמי) לרמת חשיפה של ארבעים עד מאה מיקרוואט לסנטימטר רבוע הוא אומר: "תעלי על מטוס, יגידו לך לכבות את הטלפון. למה? כי פוחדים שממרחק של שישים מטרים ממכשירי הניווט של המטוס הקרינה תשבש את התדרים. למטוסים יש תקן, אבל לבני אדם אין".

המהנדס:

"הקרינה מייצרת תופעות שממררות את החיים"

רם דישון, המגדיר את עצמו כפעיל בתחום ההסברה והמאבק בקרינה סלולרית מאז 2005, אינו מאמין שהקרינה מאנטנות מסרטנת. לדבריו, היא לא מספיק חזקה. עם זאת, הוא מוטרד מתופעות שנגרמות כתוצאה מהקרינה, כמו חוסר שינה, בלבול ותחושות של נימול - "תופעות שממררות את החיים", הוא אומר. זו הסיבה, שלהבדיל מפעילים אחרים, הוא לא מוטרד ממספר האנטנות בסביבה. "אותי מעניין איזו קרינה מגיעה למיטה ולשולחן הכתיבה של הילד בבית, לתוך בית מגורים או לבית משרדים שנמצאים בו שמונה עד עשר שעות ביום. לא מעניין אותי כמה אנטנות יש - מצדי שיהיו אלף - כל עוד הן לא משדרות למקום ששוהים בו אנשים".

דישון הופתע מהמקרה של בית הספר נגבה בראשון לציון, שבו 40% מהתלמידים בשכבה אחת, שאנטנה חדשה שידרה לעבר כיתותיה, חשו ברע ופיתחו תסמינים דומים. לאחר הזזת הכיתה למיקום אחר, הבעיה נפתרה. "זו הוכחה לכך שמה שגרם לכאבי הראש היה הקרינה. אותי הפתיעה העוצמה. יש פה 75 ילדים שפיתחו אותם תסמינים. נעשתה פה בדיקה שהוכיחה מעל לכל ספק כי התחושה הרעה הייתה תולדה של החשיפה לקרינה". יש לציין, כי בבית הספר נגבה הייתה רמת החשיפה שניים עד ארבעה מיקרוואט לסנטימטר רבוע, כעשירית מהרמה המותרת בחוק.

ביתר המקומות, כפי שכבר הוזכר, דישון שבע רצון מרמת הקרינה בפועל. "בשכונה שבה אני גר קנינו מכשיר מדידה פשוט והשאלנו אותו לאזרחים יחד עם דף הסבר. אנשים בדקו ולא נמצאו קרינות גבוהות. המטרה שלנו למצוא את המקומות שבהם יש קרינות גדולות ולהוריד את התקן הישראלי".

רופא הילדים:

"חצי שעת חשיפה לקרינה ביום מספיקה כדי להיחשב למשתמש כבד"

בתחילת שנות ה-2000 הבחין ד"ר דני וולף כי שכיחות הסרטן בקרב מטופליו במרפאה בגבעת האירוסים בנתניה גבוהה והחליט לבדוק אם הדבר קשור לקיומה של האנטנה על גג מבנה המרפאה. הוא השווה את הנתונים למרפאה בפולג, שבה טופלו אנשים בפרופיל דומה ובסביבת מגורים דומה, ומצא כי שכיחות הסרטן מסביב לאנטנה הייתה גבוהה פי שלושה.

מאז הוא חוקר את נזקי הבריאות של הקרינה האלקטרו-מגנטית ואת העבודות המדעיות הרבות בתחום. הוא שימש עד מומחה בבג"ץ שהוגש ב-1996, יחד עם תנועת הירוקים, נגד האנטנות הסלולריות. ב-2004 פרסם עבודה בעיתון מדעי על עלייה בשכיחות הסרטן בקרב אנשים שגרים סמוך לאנטנה סלולרית. הוא היה פעיל במתן חוות דעת רבות לבתי משפט ולמועצות מקומיות, בתקשורת ובפורומים באינטרנט. אין כמעט שבוע שהוא לא מקבל טלפונים מאנשים ששואלים אותו שאלות לגבי נזקי הקרינה.

לטענתו, "חלק מהעיכוב בהגדרת הקרינה האלקטרו-מגנטית כמסוכנת קשור לקשרי ההון-שלטון ולאינטרסים של תעשיית הסלולר; בוועדות הכי חשובות יושב נציג של החברות. זה מזכיר לי את הסיגריות - גם שם ידעו היצרניות שהן מסרטנות ועיכבו במשך שנים את המחקרים בתחום.

"מבחינה רפואית, שום דבר לא הוכח כמסרטן ודאי, אבל מתרבות ההוכחות לכך שהקרינה עלולה להתברר כמסרטנת ויש מספיק הוכחות כדי להתייחס אליה כמסרטנת ולנקוט את כל האמצעים להישמר ממנה".

מה הכי חשוב לעשות?

"הבעיה עם קרינת הרדיו, שמקורה בטלפונים הסלולריים, שמספיקה חצי שעת חשיפה ביום כדי להיחשב למשתמש כבד. לא צריכים לדבר 12 שעות ביום. אני ממליץ להרחיק, כמה שיותר, את המכשיר מהאוזן, ובכל מקרה לדבר עם אוזנייה או עם דיבורית. אוזניית הבלו טות' היא בין הטובות שיש. היא אמנם מקרינה באותו תדר ושמים אותה בתוך האוזן, אבל העוצמה כמעט זניחה, בתנאי שלא הולכים איתה כל היום על האוזן ומשתמשים בה רק כדי לדבר. חשוב גם למדוד את הקרינה בסביבה הקרובה: אפשר לקנות מכשיר מדידה באי.ביי תמורת 500 שקלים; לבית זה מצוין".

תגובות

סטיליאן גלברג:

על התקן הישראלי: "המשרד להגנת הסביבה מחויב לפי חוק הקרינה הבלתי מייננת, שהוא מהמתקדמים בעולם, לפעול על-פי עקרון הזהירות המונעת ולהוריד את החשיפה. הורדת ההמלצה לסף תגרום בעיקר נזק להפעלת אנטנות לרדיו בגלים בינוניים AM. אם משרד הבריאות יקבע שיש נזק גם ברמה של מאה מיקרוואט - צריך להוריד את התקן".

על רגישי הקרינה: "המשרד מאמין שיש רגישי קרינה וסבור שיש להוריד את הקרינה למינימום האפשרי".

פרופ' סיגל סדצקי:

על המחקרים בתחום: "הקרינה הבלתי מייננת נחקרת זה הרבה שנים והמחקר עדיין לא מספק, משום שהוא קשה לביצוע. קשה מאוד לנטרל גורמים אחרים ולדעת מי חשוף ולכמה ומאיזה סיבות בדיוק הוא חלה. וגם כך הקרינה הוגדרה כמסרטן אפשרי.

"יש אנשים שטוענים שהם חשים את הקרינה. אני לא יכולה לומר אם זה נכון או לא. אך גם אם זה יוכח כנכון, נשאלת השאלה מה אנו יכולים לעשות עם זה, שהרי כיום ברור שלא נחיה ללא טכנולוגיה של גלי רדיו. העולם הזה כבר לא קיים, גם לא באפריקה".

"אנחנו לא מפסיקים לנהוג למרות תאונות הדרכים, אלא חוגרים חגורות בטיחות וגם בקרינה יש דברים שתלויים בנו. כמעט 90% מהילדים יודעים שעדיף להשתמש באוזנייה, אבל הם לא עושים את זה. אנשים מודאגים מהאנטנה ליד הבית, אבל נותנים לבן ה-6 טלפון סלולרי. זו לא חוכמה סתם לצעוק".

פורום החברות הסלולריות:

"החברות פועלות ויפעלו גם בעתיד על-פי התקנים המותרים. המערכת הסלולרית בישראל מנוטרת 24 שעות ביממה על-ידי מערכת ניטור של המשרד להגנת הסביבה שמפקחת ומוודאת כי החברות עומדות בתקנים, ובמבחן התוצאה החברות עומדות בתקנים ואף יותר. החברות בישראל אינן מממנות מחקרים בנושא ופועלות בשקיפות מול הציבור וגופי המחקר".

משרד החינוך:

"המשרד רואה חשיבות עליונה בנוגע לשמירה על בריאות התלמידים ומניעת חשיפתם לקרינה. לצורך טיפול בנושא, הקים המשרד ועדה מקצועית בין משרדית. בהתאם להמלצות הוועדה קבע המשרד נהלים המונחים על עקרון הזהירות המונעת, ביניהם חובה לעשות שימוש במערכת תקשורת אלחוטית מנוהלת ותחימת כמות שעות השימוש בשכבות הגיל הנמוכות.

"האכיפה מתבצעת בערוץ טכני (הגעה לבית הספר ובדיקת עמידה בחוזר והגעת סוקר הבודק פיזית את רמות הקרינה) ובערוץ פדגוגי, שבמסגרתו מודרכים צוותי החינוך והתלמידים איך להתמודד ולהימנע מחשיפה לקרינה".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988