הערת שוליים בתקציב

סוף-כל-סוף עשתה ישראל כותרות גדולות בחו"ל, בגלל אירוע שאינו קשור ליוזמות לאומניות או התנחלותיות: האסון האקולוגי שנגרם עקב בקיעת צינור הנפט בנגב. מסתבר, שישראל היא נזק סביבתי גם בעטיה של הזנחת נושא ההשקעה בהגנה על הסביבה ובפיקוח על שמירת הסביבה. הכותרות הגדולות במקרה האמור נובעות מכך, שהתודעה לנושא הסביבה התגברה בדור האחרון בעולם כולו, בראש ובראשונה באירופה.

עד כמה הנושא הוא מרכזי לעולם אנו למדים מן המקום שתופסת בדיון הציבורי הוועידה הדנה בהשפעת שינויי האקלים המתקיימת השנה בלימה, בירת פרו. שר החוץ של ארצות-הברית, ג'ון קרי, נזעק לנאום נלהב גם שם, לא פחות מאשר לנאום בנושא הסכסוך בין ישראלים לפלסטינים. העובדה שהתקשו להגיע להסכמות בוועידה היא דווקא תוצאת הרצינות שמייחסים למשמעות הכלכלית של התקנות והתמריצים בנושא זה.

מדובר כאן בטיעונים הקשורים לתחזיות צמיחה והשפעת מדיניות מגינת סביבה על תחזיות אלה, וכן, גם על התחשבנות היסטורית - האם יכולות המדינות המיתעשות של היום לבוא חשבון עם המדינות המתועשות זה יותר ממאה שנה. גם ישראל משתתפת בוועידות אלה, אבל מעטים בארץ מתעניינים במה שקורה שם. כן, יש אצלנו מרכז ידע להיערכות לשינויי אקלים, אבל מה המשמעות המעשית של הדבר? די אם נשאל את השאלה: האם הדיון על פליטת גזי חממה בוועידה זו או זו שאחריה ישפיע על השימוש - או יותר נכון על אי-השימוש - בפחם ובמזוט המזהמים את הסביבה כדי לייצר חשמל בישראל?

אחת התמיהות שמעלים המשקיפים מן החוץ היא, האם ההזנחה ומיעוט העניין בתחום זה בישראל, קשורים גם הם לסכסוך הישראלי-פלסטיני או בקדימות האוטומטית של הנושא הביטחוני? מי שמכיר את המציאות בישראל ישיב לשאלה זו בחיוב, ולא רק בגלל שאי-היכולת לבקר את מחדלי חברת קצא"א מוסברת בכורח של חשאיות ביטחונית.

הצצה לתקציב המשרד לאיכות הסביבה מלמדת שתודעת שמירת הסביבה היא לא יותר מהערת שוליים במלאכת הממשל הישראלית. כל התקציב השנתי עולה לכ-700 מיליון שקלים, שיותר ממחציתם אינם מן התקציב אלא תלויים בהכנסות מקנסות, היטלי ההטמנה וממיחזור בקבוקי פלסטיק.

לשם השוואה: תקציבה של גרמניה למשרד לאיכות הסביבה מגיע ל-3.6 מיליארד יורו, פי 20 ויותר מסך התקציב הישראלי, או כמעט פי 50 מן התקציב באופן ישיר (בלי תלות בהכנסות האמורות). זאת, במדינה הגדולה רק פי עשרה מישראל. במילים אחרות, ישראל משקיעה לפי תושב רק כרבע ממה שמשקיעה גרמניה. אם נוסיף גם את השטחים הכבושים לחשבון, נקבל יחס גרוע עוד יותר. ואגב, בתנאים של שלום עם הפלסטינים היה אפשר להתמודד עם האיום הסביבתי של ביוב משטחי הגדה (כולל התנחלויות), התמודדות של ממש.

כדי לסבר את האוזן: המשרד להגנת הסביבה הקדיש השנה פחות מ-1.5 מיליון שקל ל"תמיכה בקיום כוננות לטיפול באירועי חירום סביבתיים ברשויות מקומיות מרוחקות"; וכסכום הזה לסיוע לרשויות מקומיות למניעת זיהום מי ים. לארבע השנים הבאות הוקצו כ-5 מיליון שקלים לשנה, למניעת זיהום הים. לאור מה שקרה לא הרחק מאילת, הסכומים ממש מגוחכים, הן בהשוואה בינלאומית והן גם בהשוואה לסעיפי תקציב אחרים בישראל, כמו הסכומים לסיוע פסיכולוגי להתנחלויות (40 מיליון שקלים) ולתקציב האבטחה למתנחלים בירושלים המזרחית (יותר מ-100 מיליון שקלים בשנה).

ישראל הרשמית יחד עם דעת-הקהל שלה אינן רואות בהגנת הסביבה עניין חשוב, אלא סוג של "לוקסוס" שמתאים למדינות באזורים שקטים. הדעת נותנת שבמצב זה ייווצר דווקא עניין גדול יותר ביצירת שקט באזורנו, דהיינו בעשיית שלום עם השותפה הפוטנציאלית העיקרית להגנת הסביבה שלנו, שהיא הרשות הפלסטינית (או המדינה הפלסטינית) - ולא היא. בשל הקדשת תשומת-הלב העיקרית לקונפליקט ותחושת חוסר הברירה ש"מוכרים" לציבור הישראלי בכגון זה, מחמיצים את ההזדמנות להשקיע במקום שצריך.

במדינות מתוקנות משקיעה הממשלה מתקציבה לעידוד מפעלים שומרי סביבה, למתן תמיכה לאנרגיות מתחדשות, לשימוש מאסיבי באנרגיית השמש, לבנייה עם בידוד חוסך אנרגיה וכיו"ב. גם אותם תחומים שבהם בעלי חזון בישראל עשו מעשה - מהתפלת מים ועד הקמת טורבינות-רוח - לא חוללו את התנופה בסדרי הגודל של מדינות מתועשות אחרות.

התנגדות מערכת הביטחון למפעל הטורבינות בגולן רק מסייעת לטענה, שהזנחת איכות הסביבה בישראל קשורה בהלך-הרוחות הביטחוני שלה. זאת ועוד: כדאי לזכור שאחד מגורמי הזיהום הסביבתיים הגדולים ביותר הם מחנות הצבא בישראל שרובם לא חוברו לתשתיות הביוב. עוד הוכחה לקשר בין נושא הביטחון לנושא הזנחת הסביבה.