בצילומם ובדמותם

בשבוע שעבר קבע בית המכירות סותבי'ס בניו-יורק שיא עולמי במכירה פומבית של אמנות הצילום מאוסף יחיד, עם פדיון שהסתכם ב-21.3 מיליון דולר. הצילומים מאוסף קרן נתינה מייסודו של הווארד שטיין קבעו גם כמה שיאי מחיר לאמן. השיא הקודם, משנת 2006, עמד על 15 מיליון דולר בלבד, במכירת צילומים מאוסף מוזיאון המטרופוליטן. הסכומים מצביעים על עניין גובר והשקעה עולה של אספנים בתחום שעד לשנות ה-70 נחשב לילד החורג של האמנות.

אולי נדרשו 40 שנה במדבר או שנות דור, להגיע להכרה כה רחבה במדיום, שמשמש יותר מכל ראי התקופה. השילוב בין עין אמנותית, חומר וטכנולוגיה, הוא מובהק במיוחד בצילום. על כך מעיד גם העניין האישי של הצלמים בני-זמננו, שמפנים את המבט לא רק החוצה, אל האובייקט המצולם, אלא גם פנימה, לתוך הצילום ותולדותיו.

שלוש תערוכות יחיד של שלושה צלמים ישראליים מוצגות בימים אלה שכם אל שכם במוזיאון תל-אביב לאמנות. אורי גרשט, יאיר ברק ואוהד מטלון, שלושתם בני הדור שנולד בשנות ה-70. התערוכות המופתיות, כל אחת על פי דרכה, מציגות גישות שונות לצילום ולאמנות. הן שונות זו מזו באופן קיצוני בתוכן ובמראה, אך יש להן מכנה משותף בולט: כל אחד מהצלמים מציג גוף עבודות שצמחו מתוך סקרנות ומחקר עומק של עולם האמנות והצילום בתוכו, רמה טכנית בלתי מתפשרת ויכולת אמנותית מרהיבה.

"בציור, משיחת המכחול הראשונה היא אינטרפרטציה. בצילום האקט הראשוני הוא ציטוט. אחת השאלות שאני עוסק בהן היא איך אמנות עוסקת בתפיסה ובהצגה של העולם, ואיך טכנולוגיה משפיעה על התפיסה ועל האמנות", אומר האמן הבינלאומי המצליח אורי גרשט, בשיחה עם "גלובס", ערב פתיחת תערוכתו, בסוף השבוע האחרון.

בסדרת העבודות החדשה, גרשט ממשיך את מחקרו על האמנות העתיקה של ה"אולד מאסטרס", מימי הרנסנס. הוא ניגש לאמנות הקלאסית ביותר בעין בוחנת של צלם, ומפיח חיים, קול ותנועה בעבודות של "טבע דומם" (בצרפתית, למשל, הן נקראות "טבע מת").

התערוכה נפתחת בווידיאו על שלושה מסכים, המציגים שלושה זרי פרחים באגרטלים - שחזור מדוקדק של ציורי פרחים של יאן ברויגל האב, מתחילת המאה ה-17, שפגש גרשט במוזיאון בווינה. המתבונן בווידאו רואה את הפרחים במבט ישיר, אך תוך זמן קצר מרחש פיצוץ דרמטי ונוצר שיבוש תפיסתי. כעבור רגע המוח מתרגם לעצמו, כי מה שראינו לא היה הזר עצמו, אלא השתקפותו במראה.

"אנחנו מסתכלים על ציור נטורליסטי לכאורה, המחקה את הטבע. אבל במבט בוחן ניתן לראות כי הצייר בחר להציג מציאות משלו", אומר גרשט. יאן ברויגל האב נחשב לאבי ציורי הפרחים באמנות הפלמית. אך הוא צייר בזריו פרחים שלא יכולים להיות באותו מקום ובאותו זמן. פרחי עונות שונות ופרחים אקזוטיים ממקומות שונים בעולם. "כיוון שמדובר במקור מלאכותי, הרשינו לעצמנו לעבוד גם בסדרת עבודות הווידאו עם פרחים מלאכותיים". אלה עוצבו והוכנו במיוחד, בניסיון להעביר לתלת ממד אותנטי ככל האפשר את פרחיו המצוירים של ברויגל.

כאשר גרשט אומר "אנחנו" הוא מדבר על צוות הסטודיו שלו בלונדון, שביום צילומים למשל מונה 12 איש על הסט, בפרויקט שארך כשנה. "אני אף פעם לא יודע מה ייצא בזמן אמת. העין תופסת את האובייקט אך היא מסתכלת למעשה על המראה שמשקפת את האובייקט. הצילום נעשה בו-זמנית בשתי מצלמות, האחת מתמקדת באובייקט שבתוך המראה והשנייה בפני השטח של המראה - האחת תופסת את מה שקורה לחומר והשנייה את מה שקורה לתמונה.

"ברגע המצאת הצילום כל הקלפים נטרפו. ז'אנר הציור ההיסטורי, התיעודי, נכחד. טכניקות נעלמו בזו אחר זו. כעת המהפכה הדיגיטלית מעלה רגישות גבוהה לשאלות מהי המציאות ואיך אנחנו תופסים אותה. ציור הוא מוחשי לחלוטין ויש מערכת יחסים ברורה בין החומר למצויר. בצילום אנלוגי יש חומר - הצלולויד של סרט הצילום ואלידי הכסף (אחד מחומרי הצילום המקוריים) המגיבים לאור. בצילום דיגיטלי יש חיישן שמתרגם אלגוריתם לפיקסל. הצילום הגיע לרמה שמאפשרת לראות דברים שלא יכולנו לראות בעין".

כך מנסה גרשט להסביר את העניין הספציפי שלו ברגע הפיצוץ, הנתפס בצילום של 10,000 חלקיקי השנייה. "האם הצילום מתעד את המציאות או יוצר אותה?", הוא מעלה שאלה פילוסופית. כי הרי אם לא היה צילום לא הייתה תמונה נתפסת של הרגע הזה בעולם.

כמו בעבודות קודמות של גרשט, בסדרה המתארת מסע בפולין, מקרקוב לאושוויץ, הוא מציג נוף מרהיב שכל השברים מסתתרים בנבכי הידיעה מה קרה שם. "האקט והצליל של שבירת הזכוכית, מעלה על הדעת כמובן את זיכרון ליל הבדולח. יש בעבודות התרסה: הדימויים מאוד יפים, שופעים ומפתים, ולמעשה יש בהם את הצד הנוראי.

גם לעובדת היותו ישראלי יש השפעה על אמנות הצילום שלו. גרשט: "גדלתי בארץ. זה מקום שבו השכנוע האידאולוגי כל-כך גבוה, שאנחנו לא יכולים לפנות מקום לראייה של נרטיב אחר".

אוהד מטלון: מצלם את הצילום

תערוכתו של אוהד מטלון נפתחה בקירות ריקים. זהו אירוע יוצא דופן במוזיאון, שנתן אמונו באמן ובאוצרת הצילום, נילי גורן, שבחרו להציג את התערוכה כתהליך בהתהוות. לאורך שמונה שבועות הולך ומתמלא חלל התערוכה הקדמי, בעוד שבשני חדרים אחוריים, הפתוחים לקהל, מטלון הקים סדנה להדפסת הצילומים ולמיסגורם.

"הרעיון עלה לראשונה לפני כעשר שנים, כשרציתי לעשות עבודה שמתעדת צילום תיעודי בהתהוות - כמו צילום עיתונאי אך ללא תלות בהחלטות העורכים", אומר מטלון. ב-2009 הציג תערוכה בהתהוות לראשונה, בביאנלה לאמנות בהרצליה. אך מאז, הוא אומר, חלו שינויים אפילו בעצם השימוש בצילום - שהפך לרווחי יותר ויותר.

"חלו שינויים גם בטכנולוגיה וגם באורח החיים. בחמש השנים האחרונות, כולם מצלמים. זה דומה לרגע שבו נכנס הצילום לאמנות ודחק את הציור למחוזות האבסטרקט. כיוון שכולם מתעדים את העולם כל הזמן, אני בוחר להפנות את המבט פנימה - אל תוך הצילום. אני משוחרר מהתפקיד של רישום רוח המקום והזמן. התיעוד החיצוני יימשך גם בלעדיי".

באופן פרדוקסלי, דווקא ההחלטה לעסוק בתערוכה בצילום עצמו, כמדיום, כאובייקט וכחומר, הופכת לרישום רוח המקום והזמן. מטלון בחר לצמצם את שדה המחקר וההתבוננות שלו. בעבודתו מצטלם נייר הצילום עצמו, מקומט ונפתח, נסרק בסורק, נאפה בתנור או נשרף באמצעים שונים. רישומי האמולסיה והקרנות האור בפעולות השונות שהוא מעביר את הנייר הופכים לתמונות מרתקות, המזכירות את צילומי הסוריאליזם של אמצע המאה ה-20.

לצד "רע, בית מלאכה לצילום", מלווה את התערוכה בהתהוות פיוטר רזניקוב, פילוסוף איש אוניברסיטת תל אביב, המגיב לחומרים בעודם מתגבשים לנגד עיני הצופים. "בטקסטים יש ניתוח לצד הסברים טכניים".

למרות תיאור ה"מפעל" שהקים מטלון, כדי לקיים תערוכה שהיא למעשה עבודה בתהליך, התערוכה עצמה מאוד אלגנטית. יש בה מעט מאוד צבע, הרבה מחשבה ומופת של הדפסה איכותית ומסגור מוקפד. "זה נכון, וזו בחירה מושכלת", אומר מטלון. "למרות שהמנגנון שמאחורי הקלעים חשוף, אני לובש את החליפה המוזיאלית".

יאיר ברק: מחפש את השיבוש

כותרת תערוכתו של יאיר ברק "מתרחק ממשהו, נועץ בו את עיניו" היא ציטוט משובש של הפילוסוף וולטר בנימין, שלדברי ברק מתאר, בתחילת המאה ה-20, את מעשה הצילום עצמו, גם אם בלי להתכוון לכך. "בנימין כתב על מלאך ההיסטוריה הנהדף לאחור. אני רואה בהתרחקות את פעולת הצילום הבסיסית". אך גם ההיבט ההיסטורי של המקומות המצולמים בעבודותיו הוא רב חשיבות.

בסדרת הצילומים שנאספה מאז 2008, ברק מצלם סביבות טעונות משמעות ותוכן היסטורי, ומציג אותן כאובייקט תמים. "אני מנקה מאשמה את זירות הפשע ומפליל את התמימים", הא מחייך. הוא מצלם רחובות "תמימים" שבהם פועלים בתי בושת בציריך המהוגנת. מצלם פסל מצביא בעיר אירופית עלומה, כשהוא עטוף להגנה מהקור כך שלא ניתן לדעת באיזה מנהיג ותקופה מדובר. "אני יוצר שיבוש בכוונה כשאני מפריד בין התפקיד של האובייקט האמנותי בעיר לבין האובייקט עצמו, שאין לראותו".

ברק מציג את ערוגות קיו גרדנס האלגנטיות, ביום היחיד בשנה שהן עירומות מפרחים. את הצילום עצמו הוא מחלק ומשבש את הסדר הוויקטוריאני הקשוח שבו תוכננו הערוגות בגן.

בשדה התעופה הנאצי טמפלהוף בברלין, הוא עומד בנקודה אחת, לצד עץ בודד, ומפנה מבט פעם לעבר המבנה ופעם הרחק ממנו. "מבט צפונה אל הטרמינל והעיר מציג את האדריכלות הנאצית ומרמז על החשיבות ההיסטורית של המקום. מבט דרומה אל הנוף הפתוח כאילו מזכה את הנרטיב".

צילומי טמפלהוף מופיעים בכניסה לחדר הסוגר את התערוכה, כאפילוג. בתוך החדר משחק ברק בשיבושים נוספים. בעבודת וידיאו בשני מסכים הוא מחלק את מזרקת הזרנוק של אגם ג'נבה לשני חלקים: האנכי, הזכרי, המתפרץ ושואף מעלה מאבד את בסיסו האופקי, הנקבי, המשמש לו נקודת מוצא וגם כלי קיבול למים בנפילתם חזרה לארץ.

על קיר סמוך תלוי צילום של "פיסת האבן העצובה בעולם", כדברי ברק. אנדרטה בלוצרן, המציגה אריה פצוע מלקק את פצעיו, זכר לתבוסה השווייצרית לצרפתים. ברק לכד את הצילום מאחורי לוח אדום המבטל למעשה את האפשרות לראותו, אלא כאשר הוא מואר בתאורה ישירה. האפקט מרשים.

על רצפת החדר לוח מצבה שהוטה בזווית כמנסה למרוד בייעודו לנוח בשלום. על גביו אמירה מתריסה "I'd rather not". ברק: "זהו סירוב מנומס. המצבה מסרבת להישכב, כמוה כאדם, או כמו האריה, שאינו רוצה למות, כמובן. אבל יש פה גם סירוב אחר, לקבל את הנרטיב המקובל של הדברים. לחפש תמיד את השיבוש. העדפה להתנגדות ולעמדה שבוחנת את אמיתות הדברים".