"יש תקדים לחזרת הממונה על ההגבלים מצו מוסכם"

כך טוען גורם ממשלתי, בקשר להחלטת הממונה על ההגבלים העסקיים, דיויד גילה, לפרק את מונופול הגז

פרופ' דיויד גילה / צילום: יונתן בלום
פרופ' דיויד גילה / צילום: יונתן בלום

הוויכוח הסוער בין משפטנים המתנהל בשבוע וחצי האחרונים, בין היתר מעל דפי "גלובס", בקשר להחלטת הממונה על ההגבלים העסקיים, דיויד גילה, מהשבוע שעבר, ממשיך לעורר תגובות בקהילה המשפטית.

החלטת הממונה לחזור בו מכוונתו להגיש לבית הדין להגבלים עסקיים את הצו המוסכם - הסדר הפשרה שאליה הגיע עם חברות דלק ונובל אנרג'י, לפיו יוכלו להמשיך ולהחזיק בשני מאגרי הגז "לוויתן" ו"תמר" במקביל - עוררה תגובות קשות משפטנים בכירים.

"אני עוד לא מכירה מקרה שבו הממונה וגוף מסוים הגיעו לכדי טיוטת צו מוסכם, והממונה לא הגיש בקשה לצו מוסכם לבית הדין להגבלים עסקיים, זה מקרה חריג", מסרה עו"ד טל אייל-בוגר, ראש מחלקת הגבלים עסקיים במשרד פישר, בכר, חן, וול, אוריון ושות'.

עוד מסרה עו"ד אייל-בוגר כי מדובר ב"שינוי דרמטי במתווה ההתנהגות והעבודה מול הממונה. עלולה להיות לזה השלכה על התחושה הרווחת היום, שאם סוגרים משהו עם הממונה - אז העניין אכן סגור".

בעקבות הדברים, גורם ממשלתי פנה ל"גלובס" וביקש להבהיר כי מקרה שכזה דווקא כן היה בעבר, ובית הדין פסק חד-משמעית כי מרגע שהממונה חזר בו מהכוונה לאשר צו מוסכם - בית הדין אינו רשאי לכפות את הצו על הממונה.

פסק הדין שאליו מתייחס הגורם הממשלתי עוסק בעניינה של ישראכרט, ששלטה ללא מיצרים בשוק סליקת כרטיסי חיוב מסוגים מסוימים ושהממונה הגיע עמה לטיוטת צו מוסכם כבר ב-2003. בעקבות הפשרה הגיש הממונה, לאחר שמיעת טענות הציבור בעניין הפשרה, את הצו המוסכם לבית הדין להגבלים עסקיים. הצו המוסכם כלל החלת הוראות המקבילות לאיסורים החלים על בעל מונופול וכן הוראות נוספות שעסקו בהפחתת שיעורי העמלה המרביים הנגבים על-ידי ישראכרט מבתי העסק.

בין הגשת הצו המוסכם לבית הדין לבין הבקשה למשיכת הצו המוסכם בידי הממונה חלפו 3 שנים, במהלכן נפתח מחדש המשא-ומתן בין הממונה לבין ישראכרט. ב-2006 ביקש הממונה למשוך את הצו, וישראכרט התנגדה לבקשה תוך העלאת חלק מן הטענות שעלו בדיון בין המומחים על דפי "גלובס".

הגורם הממשלתי ביקש להבהיר כי "מקרה ישראכרט חריף ממקרה דלק ונובל אנרג'י". זאת, משום שהשלב שבו ביקש הממונה לחזור בו מהצו המוסכם היה לאחר הגשת הצו המוסכם לבית הדין - בעוד שבמקרינו הצו המוסכם טרם הוגש לבית הדין.

כאמור, הטענות שטענה ישראכרט באותו מקרה היו דומות לאלה שהעלו חלק מהמומחים מעל דפי "גלובס" בימים האחרונים, לרבות טענת "ההבטחה המינהלית", לפיה ייתכן שניתן לכפות על הממונה להמשיך בהגשת הצו המוסכם לאור ההסתמכות של דלק ונובל על ההסכם שהתגבש עמם.

בהקשר זה, השופטת מיכאלה שידלובסקי-אור פסקה כי ככל שאכן התגבשה "הבטחה מינהלית", אין בכך כדי לכפות את הצו המוסכם על הממונה או על הציבורף ובכל מקרה - זו טענה שצריכה להתברר בערכאה מינהלית.

"אף נניח כי בקשתו של הממונה למתן צו מוסכם תעמוד בעינה על-כורחו, הרי שבבואו לדון באישור ההסכמה, בית הדין לא יוכל להתעלם מעמדתו של הממונה כי מתן צו מוסכם אינו עולה בקנה אחד עם אינטרס הציבור בקידום התחרות בשווקים הרלוונטיים, במיוחד שעה שהממונה כבר הפעיל ועתיד להפעיל סמכויות אחרות המוקנות לו בחוק ההגבלים העסקיים. כפיית הסכמה הר כגיגית על מי שהיה צד להסכמה בעבר חוטאת למהותו של הליך למתן צו מוסכם, ואין בה כדי לשרת את תכלית חוק ההגבלים העסקיים... למקרא טענות המשיבות, דומה שעיקרן מצוי במישור המשפט המנהלי בדבר סבירות הפעלת שיקול-דעת הממונה באכיפת חוק ההגבלים העסקיים... החלטה זו כפופה לביקורת שיפוטית, אולם לא במסגרתה של בקשה למתן צו מוסכם", פסקה שידלובסקי-אור.

בתגובה לדברים מוסרת עו"ד אייל-בוגר כי ישנן הבדלים ברורים בין מקרה ישראכרט לבין מקרה דלק-נובל. "אחרי שנים שהבקשה לאישור צו מוסכם עוכבה, הממונה חזר בו מצו שחתם. המדובר ב-3 שנים, לעומת כ-7 חודשים בענייננו (עניין דלק-נובל, ג'מ'). במקרה ישראכרט היו דברים שהשתנו במהלך אותן 3 שנים. נשאלת השאלה: מה עובדתית השתנה בענייננו במספר החודשים שחלפו. על זה הממונה נדרש להשיב".