" עוד לא קם העיתונאי האמיץ שיגיד 'גלגלצ תחנה מצוינת', פעם הרגשתי שזה כישלון"

דלית עופר מתזמנת שמונה שנים בגלגלצ ועוזבת את התפקיד שבמסגרתו השפיעה על ההעדפות המוזיקליות של הציבור הישראלי. היא מתארת את ישיבות הפלייליסט כ"סיוט", אך מאמינה שאין דרך אחרת; מסבירה מדוע הודר אייל גולן במשך תקופה ועמיר בניון לא; נושאת את עלבונו של אריק איינשטיין ומודה שעד היום היא לא באמת יודעת מה המאזינים רוצים. ותודה מיוחדת לקולות החיילים שדרשו לשמוע את פאר טסי ו"דרך השלום". ראיון פרידה בלעדי

בזמן האחרון חזרה דלית עופר להדליק את הרדיו על 91.8 FM. שבועות ספורים חלפו מאז שעזבה את תפקיד מנהלת גלגלצ, במהלכם השתדלה לא להדליק את הרדיו. לא לשמוע. לא להיות חלק. "ידעתי שאני חייבת לנתק. יש דברים שאתה שומע ואתה רוצה...".

להתקשר ולנזוף?

"לא תמיד, גם להחמיא. עכשיו חזרתי לשמוע פה ושם, ומה אגיד, העסק עובד והחיים ממשיכים. לכולם יש תחליף והכל בסדר".

בתום שנתה ה-20 של גלגלצ, ואחרי 8 שנים בתפקיד, דלית עופר החליטה שמספיק לה. "כיוון שהגעתי לשיא", היא אומרת כמנהגם של פורשים ממלכתיים. המנהל הבא, נדב רביד, נמצא עדיין בתהליכי קליטה בתחנה, וסביב כניסתו לתפקיד כבר קמה סערה זוטא במסדרונות הבסיס. אך למרות המינוי המטלטל והניהול הזמני של סגנה נועם לוינגר, שגם הספיק להתפטר בינתיים, עופר מגלה שמסתדרים בלעדיה.

"אני בחופש עכשיו. לומדת לטעום מה זה חופש", היא אומרת, "גדלתי בחיפה, אני פועלת בנשמה, אדומה שרוטה. עובדת, עובדת, עובדת".

ואפשר להפסיק?

"הנה, אני לומדת. זו הרבה עבודה מול עצמך".

עופר, 57, נמצאת בגלי צה"ל כבר כמעט 40 שנה. היא הגיעה לתחנה אחרי שנה וחצי של שירות בסיני כחיילת בשריון, ושובצה לעמדת מפיקה.

"גדלתי על הרדיו, רציתי לעבוד ברדיו והתקבלתי לגל"צ, אבל נשלחתי לסיני", היא מספרת. "האמת שבסוף היתה התלבטות - הייתי ילדת טבע וחול ואהבתי את השירות שם". בסופו של דבר, האהבה לרדיו הכריעה. איתה במחזור היו, בין השאר, אורלי יניב, משה מורד ויזהר אשדות.

"הייתי שם כחיילת ונשארתי בקבע, ואחרי כן נשאבתי למה שנקרא 'אזרחית עובדת צה"ל".

עופר הייתה חריגה בנוף הגל"צי, כיוון שבניגוד לאחרים היא תיזזה בין מחלקות החדשות, התרבות והמוזיקה, ולא הוגבלה לתחום אחד בלבד. במהלך השנים ערכה עשרות תכניות אקטואליה לצד ניהול מחלקת המוזיקה, ורשמה על שמה גם את "המילה האחרונה", שהייתה העורכת הראשונה שלה, וגם את "ארבע אחרי הצהריים" האלמותית, שייסדה עם יורם רותם ואותה היא עורכת עד היום.

בהמשך לעזיבתה את ניהול גלגלצ, עופר תעזוב במאי הקרוב את משרתה בגלצ, ותישאר בתחנה לעבודת עריכה מינורית, כפרילאנס, ולהגשת "ציפורי לילה" ביחד עם דלית רצ'יסטר. מדבריה עולה שהיא רצתה מלכתחילה לפרוש מעבודה קבועה בגלצ, אולם לא היה ברור שזה אפשרי מבחינה טכנית.

"פרשתי מגלגלצ כיוון שרציתי לפרוש בשיא", היא אומרת. "הגעתי לתפקיד הניהולי הכי בכיר, אין לי ולא הייתה לי שאיפה לפקד את גל"צ למרות שאם הייתי רוצה אני מניחה שהייתי יכולה. לכן הגעתי למסקנה שאני לא בטוחה גם בקשר להמשך עבודה במשרה מלאה בתחנה. אחרי בירורים התברר שאני יכולה לצאת לפרישה מוקדמת, והמשמעות לפרוש בשיא קיבלה משנה תוקף. אני עוזבת בשמחה גדולה ובתחושת שלמות. לא רציתי להמציא את עצמי מחדש בתחנה, וזה יצא בול מבחינת הטיימינג, שיש לו משמעות גדולה בחיים, עבורי".

זה מעמד קצת מפחיד ל"פועלת".

"לא, אני מבסוטה. יכול להיות שעוד יהיה משבר. בינתיים אני נהנית. לגלות שאתה לא אחראי, שאתה יכול לנתק את הטלפון. והייתי עושה בכוונה - סוגרת, מכבה לגמרי את הטלפון, והעולם ממשיך להתנהל וגלגלצ ממשיכה להישמע".

"מיינסטרים זו לא מילה גסה"

אולי הזהירות היא עדות לבלבול או חשש מצד מי שבחרה לעזוב את אחד מהתפקידים המשפיעים בתקשורת הישראלית ובתרבות הישראלית. כשהיא נשאלת על געגוע היא עונה ש"מצב הצבירה שלי הוא להתרכז בהווה". אפילו את התקליטים שיש לה בבית היא עדיין לא מרגישה בנוח לחשוף - אולי זה ביטוי אחרון להפנמה של מעמדה הציבורי של התחנה, ושל העומדת בראשה, שמאמינה שהטעם הקובע הוא לא שלהם, אלא של העם. לכאורה.

"ההישג הגדול, שאי אפשר להתווכח איתו, הוא נתוני ההאזנה", היא מסכמת. בזמנה הפכה גלגלצ לתחנה המואזנת ביותר, ועל כך אין עוררין.

מה זה אומר?

"להיות הרבה יותר פתוחים למאזינים, גם בז'אנרים וגם במינונים. אתה מודע לכוח שלך ואתה נזהר לא להיות כוחני, לצייר לעצמך את דמותם של המאזינים ולגרום להם להיות הכי מחוברים אליך. לא להגיד להם מה נכון ומה טוב. מעבר לטכנולוגיה שמאפשרת היום אינטראקציה עם המאזינים, קבוצת המיקוד שהפכה למשמעותית היא החיילים. זה עידן שבו פחות ופחות שומעים רדיו, בטח בקהל היעד הצעיר, ובכל זאת, נתוני ההאזנה מרשימים. יכול להיות שמוטיב האסקפיזם של המוזיקה בולט בעולם שבו שבעים מאקטואליה, אבל זה מדיום שאמור היה להיעלם. והנה זה רק צומח".

איך ידעתם מה הקהל רוצה?

"עד היום אני לא יודעת. אין נוסחה. עובדים על אינטואיציות, קשרים שיש לך. בניגוד לקלישאה, בישיבת הפלייליסט יושבים לא רק בני 18, אלא גם אנשים מבוגרים. 'ישיבת פלייליסט' זו ישיבת מערכת, עיתונאית. ומבחינה זו, הישג נוסף הוא ההכשר הבג"צי (הכוונה להכרעת בג"ץ מסוף 2010, שבה נדחתה עתירה נגד שיטת הפלייליסט, י"א ול"א). זו הייתה מתנה גדולה, שמאוד הקלה ונתנה הכשר למה שאנו טוענים - שהעבודה היא עיתונאית מקצועית".

עופר נטעה את הביטוי "שיטת המאמי", בה נלחמה לכל אורך הדרך. "'מאמי, תעשה טובה, תשמיע את השיר', ו'מאמי' משמיע את השיר. אין אצלנו 'מאמי'. אף אחד לא יכול להגיד 'עשו טובה, זה חבר, תשמיעו את השיר'. והיו לי המון שיחות עם אמנים שונים, שאתם לא תאמינו - עם הזמרים הכי גדולים, מעבר לכל דמיון.

"הצהרתי בראשית דרכי שכל מי שרוצה לפגוש אותי - דלתי פתוחה. כולם קיבלו תשובות ולא התחמקתי מאף אחד. לא יהיה אחד שיגיד ששיחקתי משחקים. זה חלק מהאופי החיפאי. והסברתי תמיד שאנחנו אמנם חלק מהתעשייה, אבל אנחנו עובדים בשביל המאזינים, לא בשביל האמנים. זה דבר שקשה לאמנים להבין. אבל היתרון הוא שזו מערכת, זה לא אדם אחד. הרבה פעמים חשבתי ששירים צריכים להיות בפלייליסט והם לא נכנסו, ואחרים נכנסו למרות שחשבתי שזה סיוט שהם בפנים".

לא הייתה לך זכות וטו?

"הייתה. לא עשיתי בה שימוש".

עופר מכחישה שחלק מ"מה שהקהל רוצה" הגיע לידיעת גלגלצ דרך תחנות אחרות, אולי גם בסיוע מהפכת הרדיו האזורי. "חלק מהעניין זה לא להגיד שרק אנחנו יודעים. נעים להיות במקום שמשפיע, ולמרות כל מי שממהר להספיד, 'אתם כבר לא משפיעים', איכשהו העיניים נשואות אל גלגלצ, וזה מאוד מחמיא וגם מלחיץ".

מי המתחרים?

"לא נעים להגיד, אבל אין כל כך. יש מי שניסה לחקות אותנו".

אקו 99?

"הגדרתי אותה פעם כטפילה, אין לה חיים בלי גלגלצ. אם גלגלצ תרד, הם לא יידעו איך להתחיל בכלל לגבי השירים החדשים, אין מי שיידע לברור. בהתחלה זה הרגיז, אחרי זה שעשע, אחרי זה אתה אומר 'אלה החיים'. הם עושים יפה את העבודה, עוקבים יפה אחרי גלגלצ".

מ-eco99FM נמסר בתגובה: "אנו מאחלים לעופר הצלחה רבה בהמשך דרכה. לגבי האמירה, אנו מעדיפים שלא להגיב ולתת למוזיקה המעולה שלנו לעשות את העבודה".

לרדיו האזורי לא הייתה שום השפעה?

"כבר כשהגעתי חשבתי שיש לנו אחריות להציע מוזיקה יותר רחבה, גם בעממי וגם באלטרנטיבה. לא אמרנו שצריך לשים לב מה משדרים בתחנות אזוריות, והרבה דברים שהחלו כאלטרנטיבה הפכו למיינסטרים כי הם תחת כנפי מקדש המיינסטרים בגלגלצ. מיינסטרים זו לא מילה גסה. הרבה פעמים התחנות האזוריות משחררות מאיתנו לחץ, כי מסת השירים יכולה להתחלק, יש במות אחרות. יכול להיות שחלק מהחיילים ביקשו דברים שהם שמעו בתחנות אזוריות. החיילים הם אמתיים. אין בעלי עניין. זה עולם שנעשה כולו יח"צ ומנהלים וזה עסק כלכלי, אבל כשיחידה מבקשת שיר - זה מה שהם אוהבים. וכשאתה מקבל בקשות ממגוון יחידות, ורואה שבכולן חוזר אותו שיר, אז אתה אומר 'תודה, עכשיו אנחנו יודעים'".

יש רצון גם לחנך את הקהל?

"אתה לא יכול להכריח אנשים לאהוב. אתה יכול לחשוף. ודאי שאנחנו תחנה מחנכת. כשאתה רואה 250 אלף איש בכוורת בפארק, אתה יודע שחלק גדול מהם צמח על השירים שלהם בגלגלצ. יש תפקיד חינוכי אחורה - זה חלק מהתמהיל להשמיע דברים מפעם. כוורת, אריק איינשטיין".

יש ציבור רחב שמאס בהגמוניה הלבנה הזו. גם אליו משדרים.

"וכשאתה משדר את פאר טסי אומרים לך 'מספיק עם המזרחי'. חלק מההצלחה זה שמשני הצדדים לא מסופקים".

"כולם ממורמרים, מתוסכלים"

גם הטון הרגוע ביותר לא מסתיר את העובדה שהדימוי הציבורי של גלגלצ, זה שעופר לא הצליחה לנער, עדיין מטריד אותה. וזה לא דימוי ציבורי אחד, אלא אוסף של דימויים שסותרים זה את זה לא פעם.

"אנשים ניזונים מקלישאות, זה מטריף אותי: 'הכל פרוטקציה', 'אתם משמיעים רק מוזיקה כזו', 'יש רק מירי מסיקה'. נוח לאנשים לשים הכל בתבניות, אבל המקום הזה לא מתנהל ככה".

ניסיתם לגוון גם את התמהיל של אנשי התחנה, ולא רק של המוזיקה? להפוך אותה לקצת פחות לבנה, תל אביבית?

"זה חלק מהקלישאות. אבירם בוכריס הוא מצפת, ומנגן את המוזיקה הכי אלטרנטיבית. הייתה תקופה שהיו רוזנבוים וגולדברג, כי האבות היו אשכנזים, והאמהות שלהם היו סוויסה וסינוואני. לך תסביר את זה לציבור. בבחירת האנשים אין שאלה 'מה המוצא שלך?' או 'מאיפה אתה?', אנחנו מנסים להביא אנשים שמשלימים אחד את השני, אחד אלטרנטיבי ואחד פופ מזרחי. יש כל כך הרבה טעמים בתחנה, והישיבה היא סיוט".

עופר, שיודעת שהתחנה שלה היא הגביע הקדוש של כל מוזיקאי, לא מתרשמת יותר מדי משבירת מחסום הפלייליסט. "כמות החומרים היא בלתי אפשרית, בלי שום פרופורציות לאוכלוסייה בארץ", היא אומרת בייאוש. "כל אחד שר או אח של זמר או זמרת. נעשה קל להקליט, והכל מגיע ישירות למחשב. אני כבר לא יודעת איך נראה סינגל".

גם אנשים פרטיים? כל "משה כהן" יכול לשלוח אלייך שיר?

"'משה כהן' שהקליט שיר לחתונה של הבת שלו והחליט להפיץ את זה אלינו ישירות למייל, ייכנס לישיבה. למה? ככה. כל מי ששר יקבל הזדמנות".

ומתי פעם אחרונה הגיע אחד כזה באופן פרטי והפך ללהיט?

"האגדה הנוכחית היא הלהקה הישראלית 'דה אנג'לסי'. מישהו העביר לנו דיסק והיא נכנסה לפלייליסט".

האם גם המחשבה מה יגידו עליכם אם תכניסו או לא תכניסו שיר מסוים מהווה שיקול?

"עם השנים למדנו שמה שלא תעשה - יגידו. כולם ממורמרים, מתוסכלים. מתקיימים שני עולמות מקבילים, העולם של התחנה והעולם של האמנים. אני מכבדת אמנים ויוצרים, וקטונתי, אבל אני מתווכת, זה הכל. חלק גדול מהשירים שאנחנו לא משמיעים הם שירים ראויים, שבטיימינג אחר היו נכנסים. אנחנו מבינים את החוויה הקשה שאמן עובר כששיר שלו לא נכנס, והתחושה מאוד לא נוחה. אבל השיקול לא יהיה רחמים או התחשבות. זו גם הבחירה של הזמרים לחיות בעולם הזה. כולם רוצים להיות כוכבים, עכשיו. קיבלו 15 דקות תהילה בריאליטי ו'איך יכול להיות שלא משמיעים אותי ברדיו?'. ורוב החבר'ה שהיו בתכניות האלה - לא מושמעים ברדיו".

הם מגיעים אליכם?

"כולם מגיעים עם סינגלים. אבל השיקול של 'הכוכב הבא', אני כמעט משוכנעת, הוא לחפש אחר מי יעשה את הריאליטי למדליק, ולא אם הוא מוזיקאי טוב. אני מחפשת X, והם מחפשים Y".

אתם עוסקים במוזיקה והם לא?

"אנחנו מתעסקים בלעשות רדיו מצוין. הם מחויבים לתכנית טלוויזיה מצוינת ולפרמטרים שחלקם זה הסיפור האישי. כשאני משדרת שיר אני לא עושה כוכבית 'אבא שלו אלכוהוליסט' וכל הדברים האלה שמכילים את התכנית המרגשת, שגם ככה כבר אין כוח לראות".

הציעו לך להיות שופטת בריאליטי.

"נכון, מזמן".

למה לא?

"אני מכירה את העולם הזה ואני יודעת כמה הוא קשה. זו תרבות אשליות ואתה רואה איך הזיקוקים עפים ולמחרת הילד או הילדה האלה ייפלו. נגיד שהם יעברו פלייליסט. היה שיר בפלייליסט. נו, מה עכשיו? יש דרך ארוכה ואנשים לא מבינים את זה".

"מקווה שנדב מספיק מקצוען"

"נכון, יש אחריות וכוח", עופר לא מתנצלת. "המיינסטרים יכול להיות מנעד גדול. אנחנו שיקוף של עשייה מיינסטרימית, שבה מנסים למצוא דברים מעניינים וגם לתת מקום לדברים שהם בגדר הבנאליה. גם זה חלק מהתפקיד של תחנת רדיו. אם יש להיט כמו 'גאנגנם סטייל', לא יכול להיות שלא תשדר את זה. להגיד שיש לזה ערך אמנותי? לא".

ולצד אהבת הקהל, התקשורת המקצועית מקפידה לא לפרגן.

"קל להגיד שהקהל לא מבין שום דבר, העורכים לא מבינים שום דבר, שהכל זבל. עוד לא קם העיתונאי האמיץ שיגיד 'גלגלצ תחנה מצוינת', כי מה יגידו החבר'ה מהברנז'ה - איזה סחי אתה, איזה לא קול. הייתה תקופה שהרגשתי שזה כישלון. עיתונאי אחד אמר לי מפורשות: 'כל עוד אתם מצליחים - יכתבו עליכם רע'".

זה לא פוגע בך באופן אישי?

"קיבלתי את זה כי הבנתי שזה אומר שהתחנה באמת פופולרית".

חשוב גם להוביל, לקבוע טרנדים?

"כן, למרות שההשפעה פחותה היום, כי יש כל כך הרבה פלטפורמות. פאר טסי, אגב, הגיע מהחיילים שהתחילו לבקש אותו. והיו אנשים שאמרו לנו 'כן, זה הדבר'. החוכמה היא למצוא להיט מזרחי שגם הצפון תל אביביים ייגנבו עליו".

זו הנוסחה?

"מישהו הגדיר את זה - שגם ההיפסטרים יהיו מבסוטים. כשניסן שור כותב מאמר על 'דרך השלום', בסוף הוא שם. ב'טיים אאוט' כותבים על זה".

את שוב רוצה את האישור של ההיפסטרים מ"טיים אאוט".

"אני כבר לא במקום הזה. חלק מההתבגרות זה להבין שזו דרכו של עולם".

אחת מנקודות החיכוך המדממות של גלגלצ עם ההיפסטרים הייתה ביטול תוכנית המוזיקה האלטרנטיבית "הקצה" של מי שעומד להיכנס לתפקיד מנהל התחנה, נדב רביד, וקוואמי (איל פרידמן). עבור שוחרי המוזיקה הלא-מיינסטרימית זו הייתה עדות אחרונה לכניעה מוחלטת של התחנה לטעם ההמון.

"זה רדיו נהגים, התכנית שלהם הייתה לסופר-דופר-מיטיבי לכת. מותר לרדיו ציבורי להשמיע דברים שהם לא המכנה המשותף הרחב, אבל חשתי שהם לא מתאימים.

"היה רגע מכונן, כשחזרנו כמה מאנשי גלגלצ מחתונה, ועמדנו בפקק בצומת עד הלום ושמענו 'הקצה' והיה ברור שכל המכוניות מסביבנו לא שומעות את זה. אני לא יכולה להתעלם מציבור ענק שנמצא עכשיו על הכבישים ומשדרים לו את הרצועה השמינית בת ה-20 דקות של איזה אלבום שהוא לא מכיר, ללא דיווחי תנועה".

לדברי עופר המטרה הראשונית הייתה להעביר את שידור התכנית לאתר האינטרנט של גלי צה"ל, אולם הליכים ביורוקרטיים מול משרד הביטחון תקעו את התהליך. "בסוף הם התייאשו והקימו את הרדיו שלהם. אולי זה נתן להם את הרעיון ל'רדיו הקצה' האינטרנטי".

את מקשיבה לו?

"יצא לי פה ושם. זה חיזק לי את ההבנה שהם מצוינים בתחומם וזה לא מתאים לגלגלצ".

עכשיו מחזירים את נדב כמנהל. עושים לך דווקא?

"נדב איש מקצועי ויודע שזו תחנת מיינסטרים מצליחה. אני מקווה שהוא מספיק מקצוען, ואני מניחה שכן, ויידע לעשות הפרדה בין מה אני אוהב ושומע בבית לבין מה משדרים. אני יכולה להגיד שכשאני שומעת גלגלצ, כמאזינה, אני נהנית וזה מתכתב עם חלק מהאלבומים שיש לי בבית, בטח בשעות מסוימות".

נדב יכול להגיד את זה גם?

"הוא לא שומע גלגלצ, זה ידוע. נו, בסדר, אולי זה מאתגר יותר. ידוע שאני רציתי שיבחרו כמנהל באור (צלקובניק, המנהל המוזיקלי של התחנה, י"א ול"א). דעתי נאמרה למי שמחליט. אני מקווה שאתבדה ואני מאחלת לנדב הצלחה. יש לו דרך סדורה, הוא יושב חזק על הניו-מדיה. זה דבר שהתחלנו לעבוד עליו והוא יקצור הרבה פירות, כי המון מכשולים טכניים וביורוקרטיים הוסרו וחיכינו למנהל הבא שיעלה תחנות אינטרנטיות וערוצים מפולחים".

זמן קצר אחרי עזיבתה של עופר את התחנה, הודיע גם הסגן שלה, נועם לוינגר, ששימש כמנהל בפועל עד כניסתו של רביד לתפקיד, על רצונו לעזוב. בקשתו התקבלה מיד, עוד טרם חפיפה מלאה של רביד. כל זאת, כשהמנהל המוזיקלי, אור צלקובניק, נמצא בחופשה בחו"ל וצריך להכריע על המשך דרכו בתחנה. תוך מספר שבועות, אם כן, התחנה עלולה לאבד את משולש ההנהלה הבכיר שלה. בידיעה שפורסמה במדור הברנז'ה של וואלה צוטט גורם אלמוני מגלגלצ הטוען כי בתחנה שוררת תחושת שבר ואי ודאות, ומטיל את האחריות ל"גל עזיבות חסר תקדים בהיקפו" על ירון דקל, שפועל במסגרת "מסע הרס ונקמה".

זה נראה כמו משבר אמון בין הנהלת גלגלצ לפיקוד גלצ.

"אני מניחה שהחלטתו של ירון למנות מנהל לגלגלצ אשר על פי תפיסתו אמור להביא לשינוי מהותי בתחנה - היא כפי הנראה תולדה של תפיסת עולם מסוימת לשינוי אופייה של התחנה, מה שלגיטימי לחלוטין. במצב כזה אני יכולה להבין ולהניח שכל מי שהיה שותף לניהול גלגלצ תוך כדי גיבוש תפיסת העולם הקודמת, מצוי כרגע בדילמה מקצועית אמיתית. אם מדובר במשבר אמון או לא - אלה כבר עניינים אישיים שכרגע ממקומי, מחוץ לניהול השוטף של גלגלצ, אין לי את הכלים להביע עמדה.

"כאשר ירון נכנס לתפקידו אני כבר הייתי מנהלת גלגלצ זה 6 שנים. למרות חילוקי דעות מקצועיים שהתגלעו בינינו מדי פעם, הוא לא התערב בניהול התחנה ואפשר לי לנהל אותה באופן עצמאי, כך שאני לא חשתי בעוינות כלפיי, לא אישית ולא מקצועית. לכן אני מתקשה להבין ולקשור בין הקורה כיום בגלגלצ למערכת יחסיי עם ירון, וממילא גם לא מסכימה עם המסקנה שמדובר ב'מסע נקמה אישי' כלפיי שאין ולא הייתה לו לטעמי שום סיבה".

הזכרת את הניו-מדיה - גלגלצ היא פלטפורמה לדיווחי תנועה. היום יש לכולנו בסמארטפון פלייליסט אישי ותוכנת ניווט שיודעת איפה יש פקק. למה צריך את גלגלצ?

"נכון. גם בתחום הזה שינינו, והכוונה עכשיו לשנות עוד. אחד ההישגים שלנו הוא ההתחברות ל-WAZE, אבל גם 'דוד תיזמן' זה משהו מאוד קהילתי, זה חיבור למאזינים. נכון שזה מיושן, אבל בכל פעם מדהים אותנו מחדש כמה אנשים מתקשרים לאולפן וכמה חשוב להם לתזמן. צריך לעשות שינוי, אין ספק, יש מחשבות ורעיונות טכנולוגיים לקדם את זה, ולמרות כל זה, אנחנו משתאים מכך שגם כשיש לאנשים אפשרות להתנתק, הם בוחרים להאזין".

אולי הם עצלנים?

"יכול להיות שהם עצלנים, יכול להיות שהם שמרנים, ויכול להיות שהם מקבלים מוצר מצוין. הקסם שברדיו לא הלך לאיבוד. חלק מהקסם זה ההפתעה, שמישהו שאתה סומך עליו יפתיע אותך".

"אריק איינשטיין זו צלקת"

אחד הדברים שעופר לא תשכח לעולם, ואף מגדירה אותו ככישלון אישי, הוא התסכול של אריק איינשטיין מהתחנה.

"זו צלקת קשה", היא מודה, "מי שמכיר אותי תוהה איך דווקא אני נקלעתי לזה, אני, שנשאתי את נאום אריק איינשטיין בתחנה, שהודעתי שהוא מחוץ לשיפוט - שאם יש שיר חדש שלו, אז משמיעים".

איך ידעת שהוא כועס?

"קיבלנו מידע ממקורביו, ובמיוחד מגיא בוקטי, שאחרי מותו אפילו יצא נגדי באופן אישי. הייתה תחושה שהוא פגוע, וכיוון שגדלתי עליו, לקחתי את זה מאוד קשה. הפער שבין העובדה שכן השמענו את יצירתו, גם זו מהשנים האחרונות לחייו, ובין התחושה הסובייקטיבית שלו ושל סביבתו שלא משדרים, היה בלתי ניתן לגישור, לצערי. הייתה לי הזכות להכיר את אריק, ואפילו לעשות כמה תכניות איתו, ואני יודעת שהוא חיבב אותי, כך שמעבר לתחושת הצער על האובדן העצום כשהוא נפטר, התלוותה לזה תחושת התסכול שלי שהוא היה פגוע".

ניסית לפצות?

"איך אפשר לפצות? גם היום, אין יום בלי שיר או שניים שלו בגלגלצ".

הציבור לקח מאוד קשה את הפרידה ממנו, גם מי שלא היה ממעריציו. אולי זה געגוע למשהו שהיה פה פעם ואיננו עוד?

"הקהל בארץ נוסטלגי בצורה מפתיעה".

אולי כי לא טוב לו.

"ומה היה אז? אריק איינשטיין בשנות השבעים הוציא את 'שירי ארץ ישראל הישנה והטובה' - הוא התגעגע למה שהיה לפניו. אתה רואה את הבכי והנהי כמה שגרוע עכשיו, וההסתכלות אחורה, ואתה אומר - 'הלו, עוד עשר שנים יתגעגעו למה שעכשיו'".

יתגעגעו לפאר טסי?

"ברור לך למה יתגעגעו. עידן רייכל והבלקן ביט בוקס ועמיר בניון ושלומי שבן. יש עשייה טובה ומכובדת, מרינה, אסף אבידן. אנשים עושים מוזיקה ברמה גבוהה".

אייל גולן?

"מה שלומו?".

חזר להיות מושמע באופן סדיר?

"כן".

הייתה החלטה להפסיק להשמיע את שיריו בזמן הפרשה?

"לא הייתה החלטה, זה מורכב ויש אינטראקציה עדינה עם הקהל. אלה מסוג האירועים שהם באזור הדמדומים ואין הוראות הפעלה מדויקות".

המשיכו לבקש אותו כשהפרשה התפוצצה?

"בתקופה הראשונה ממש לא. אם השמעת, חטפת. הייתה תחושה לא נוחה, אפילו לא צריך להסביר: העסקים לא כרגיל, לא משמיעים שירים כאילו לא קרה כלום, כי כן קרו דברים. ולא היינו היחידים - הוא הפסיק להופיע ב'כוכב הבא'. היה צורך ברגע שקט, ואחרי זה נראה. מהצד שלו חשבו שלא צריך לקחת רגע שקט והם עבדו על זה יפה".

לחצו עליכם?

"לא לחצו, אבל היו דיבורים, היו דיונים, שאלות, למה ככה ולמה אחרת. אבל גם כשניסינו להשמיע, אפילו בחמש בבוקר, זעמו עלינו 'איך אתם לא מתביישים?'".

זה קורה גם היום?

"כן, אבל פחות".

לדעתך האישית, ראוי לא להשמיע אותו?

"אני חסידה גדולה של חופש הביטוי. לבד משירים פוליטיים שהם שנויים במחלוקת ויש החלטה בגלגלצ לא להשמיע אותם".

את היצירה של עמיר בניון המשכתם לשדר גם כשהוא הפך לשנוי במחלוקת?

"אני לא פוסלת את יצירתו. במקרה של יזהר אשדות, היה ברור שלא משמיעים את השיר, אבל זה לא פוסל את היצירה שלו. גם במקרה של אייל - לא נפסלה היצירה שלו".

כשאתם משמיעים שיר של בניון היום, יש מתלוננים?

"לא, לא היה פיפס על למה משמיעים את 'ניצחת איתי הכל'. חד-משמעית".

למה לא משמיעים שירים פוליטיים בכלל?

"אתה יכול להגיד שיש לדג נחש שירים פוליטיים, אבל זה משהו חברתי יותר, הפוליטיקה היא לא אקטיבית, 'תעשו איקס'. יש שירים משקפי מצב, שיש להם במה. פוליטי שהוא שמאל-ימין, שטחים, ברמה המדינית - לא. למה? כי אנחנו יודעים מה קורה כשכן".

את מנסה להגיד בעדינות שאתם לא רוצים להרגיז את המאזינים.

"נכון, אין לי עניין, בתחנה מהסוג הזה".

לתחנה המואזנת ביותר אין אחריות ציבורית? בתקופות הכי קשות בהיסטוריה שירים כאלה פתחו עיניים לאנשים, שינו חשיבה, אי אפשר כל הזמן להרדים אנשים.

"אתה לא מרדים".

אתם לא רוצים לעשות היסטוריה?

"כשגלגלצ משמיעה שיר, יש מערכת שעומדת מאחוריו. יש קצת צביעות שהתקשורת השמאלנית הנאורה התל אביבית שואלת איך לא נותנים ביטוי לעמיר בניון. אני לא בטוחה שהאוזן של אנשי התקשורת הייתה זורמת עם השירים של אריאל זילבר נגד ההתנתקות.

"תראה, אתה לא יכול שהכל יהיה עליך. יש סף סובלנות, וההקצנה היא כזו שאני לא רוצה להיות חלק מאלו שמאיצים אותה עוד. אנחנו עושים היסטוריה בהרבה דברים אחרים".