האב, האם והסבתא

מה הדין בהסכם מזונות שנחתם לפני שהילד נולד?

ליהיא כהן דמבינסקי / צלם: יחצ
ליהיא כהן דמבינסקי / צלם: יחצ

בחור גרוש ואב לבת מנישואיו התאהב בבחורה רווקה ומצא את עצמו בדילמה מוכרת. מצד אחד ברור היה לו שבת זוגו, שאין לה ילדים משלה, תהיה מעוניינת להביא עימו ילדים לעולם, והוא לא רצה למנוע זאת ממנה. מאידך, לאור רכושו הדל, הכנסתו הנמוכה והעובדה שכבר עתה הוא משלם מזונות עבור הבת, היה ברור לו שיכולתו הכלכלית לתמוך בילד העתידי תהא מוגבלת מאד.

הפתרון המתבקש הוא חתימה על הסכם בין הצדדים, שיסדיר את התחייבויותיהם הכלכליות, האחד כלפי השני וכלפי הילד שיוולד, וכך אכן נהגו בני הזוג גם במקרה זה. הם חתמו על הסכם שבו נכתב במפורש כי ידוע לאם שיכולתו הכלכלית של האב מוגבלת, ולכן האב מסכים להיכנס למערכת החיים המשותפים ביניהם רק על בסיס ההתחייבויות בהסכם זה.

האם הצהירה בהסכם כי היא מסכימה מראש שבמקרה של פירוד בין בני הזוג, האב ישלם למזונות ילדם המשותף סך של 900 שקל לחודש בתוספת הוצאות רפואיות חריגות, וכי יש ביכולתה לממן את שאר הוצאות הילד מתוך הכנסותיה ורכושה. כן התחייבה האם בהסכם לפצות ולשפות את האב בגין כל סכום שהוא ייתבע לשלם עבור הילד מעבר לסכומים הנקובים בהסכם.

הסכם כזה נראה על פניו ברור והוגן, אך בפועל אינו שווה את הנייר עליו נחתם. ראשית, על-פי חוק המזונות, הסכם הנוגע למזונותיו של קטין חייב לקבל אישור של בית המשפט בכדי שיהיה לו תוקף מחייב. מצד שני, לא ניתן לאשר בבית המשפט הסכם הנוגע למזונות של ילד שעוד לא נולד, ולכן מבחינה משפטית הסכם כזה לכאורה אינו אפשרי.

יתר על כן, גם אם היה מדובר בהסכם הנוגע למזונות של ילד קיים, הילד עצמו אינו מחויב להסכם בין הוריו. לכן גם לאחר שהסכם מזונות נחתם, אושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט - הילד, באמצעות אימו, יכול להגיש תביעת מזונות חדשה, והיא תידון כאילו ההסכם אינו קיים.

כך עשתה האם גם במקרה זה. בני הזוג נפרדו עוד בטרם נולדה ביתם המשותפת, ומאוחר יותר האם תבעה מזונות מהאב בשם הבת, בניגוד להצהרותיה המפורשות בהסכם, על כך שתסתפק ב-900 שקל לחודש.

בית המשפט העריך את מזונותיה של הילדה ב-1,650 שקל לחודש, בנוסף להוצאות רפואה וחינוך - כלומר כפול ואף יותר ממה שהוסכם בין ההורים.

ומה עם התחייבות האם לשפות את האב במקרה שבו תגיש נגדו תביעה? מדובר בסעיף בעייתי מבחינה משפטית, מאחר שבמקרים שבהם יכולתה הכלכלית של האם נמוכה, חיובה לשפות את האב על ההפרש עלול לפגוע ברווחתה של הילדה.

הנטייה בפסיקת בתי המשפט היא לפסול תנאי שיפוי בין הורים מטעמים של תקנת הציבור, או לכל הפחות, לדחות את חיוב האם לשפות את האב עד לשיפור מצבה הכלכלי או עד לבגרותו של הילד.

אז מה בכל זאת הציל את האב מתשלום מזונות שלא יכול היה לעמוד בו? העובדה שבעת עריכת ההסכם הוא לא הסתפק בהתחייבותה של בת זוגו לשיפוי - אלא דרש כי גם אימה תחתום על שיפוי נפרד.

אימה של האישה חתמה אף היא על ההסכם, ולדרישת האב העתידי חתמה בנוסף גם על מסמך אשר כותרתו "התחייבות וכתב ערבות", במסגרתו התחייבה לשפות את האב, ככל שהוא יחויב לשלם למזונות הילד שייוולד לצדדים מעבר לסכום הקבוע בהסכם.

כדי למנוע מצב שבו הסבתא תוכל לטעון כי אין לחייב אותה בשיפוי אם מוותרים על חיובה של בתה, נכתב בהסכם ובהתחייבות הסבתא באופן מפורש כי מדובר בהתחייבות עצמאית, שתעמוד בתוקף גם אם התחייבות האם בהסכם תבוטל.

כמו כן, כדי למנוע חשש שבו טובת הילד תפגע בעקיפין כתוצאה מחיובה של הסבתא לשפות את האב, התחייבה הסבתא שלא לחזור ולדרוש מהאם או מהילד שיוולד סכומים אותם תשלם לאב.

התוצאה הייתה שבית המשפט לענייני משפחה אכן הכיר בהסכם בין האב לסבתא, וחייב את הסבתא לשפות את האב על הפרשי המזונות שהוא נדרש כעת לשלם, מעבר לסכום שבו התחייב בהסכם.

זהו אכן פתרון יצירתי ובר-תוקף לבעיית חוסר האמון המובנה שבהסכמי מזונות בין הורים, והשאלה שנותרת היא כמובן היכן מוצאים סבא או סבתא שמוכנים לחתום על התחייבויות כאלה.

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il

צרו איתנו קשר *5988