ביהמ"ש: הבעל צדק כשהתקין מצלמות בבית כהגנה מאשתו

הנה סיפור: אישה הגישה תלונה במשטרה בגין אלימות ובקשה לצו הגנה. בתגובה שלף הבעל את המצלמות שהותקנו בבית והוכיח כי לא היה כל מגע פיזי ביניהם. האישה חויבה בהוצאות בסך 10,000 שקל ומיהרה להגיש תביעת נזיקין נגד בעלה בגין פגיעה בפרטיות. בית המשפט נדרש לדון בסוגייה שבין הפגיעה בפרטיות לבין הצורך להתגונן מפני תלונות-שווא.

בין הצדדים ניטשה מלחמת גירושים רבת-שנים. בחקירתו, במסגרת הבקשה לצו הגנה שהגישה האישה - וכאמור נדחתה - הודה הבעל כי בבית מותקנות מצלמות, אך טען כי הן מותקנות לפחות שנתיים, ללא אפשרות להקלטת הדברים שנאמרים, וכי התובעת שברה את המצלמות פעמיים. לדבריו, עובדה זו מוכיחה כי היא הייתה מודעת לקיומן.

עוד טען הבעל כי הצבת המצלמות איפשרה לו להתגונן כנגד טענות האישה בגינן ביקשה צו הגנה. הבעל הוסיף כי המצלמות הוצבו במקומות שאינם "רשות היחיד", וכי הבית הינו קניינו הפרטי, קניין בו נאחזת התובעת שלא כדין.

בית המשפט פסק כי הזכות לפרטיות דבקה באדם ולא במקום, והיא חלה ללא קשר לזכויות קניין. הזכות לפרטיות שרירה וקיימת גם במערכת היחסים בין בני זוג נשואים, בינם לבין עצמם, וכשם שכל אחד מבני הזוג שומר על קניינו כלפי בן זוגו - כך זכאי כל אחד מבני הזוג לפרטיותו כלפי בן זוגו. מכאן, שהאישה זכאית לפרטיות בבית מגוריה גם כלפי הבעל, וטענתו של הבעל כי הבית הוא בבעלותו, אינה רלבנטית לעניין זה.

נקבע כי צילום אדם שלא בידיעתו והסכמתו - אפילו אם מדובר בצילום שנעשה במרחבים "הציבוריים" של הבית - מהווה פגיעה בפרטיות. אדם זכאי להניח כי כאשר הוא מצוי בביתו, בגפו, הוא נהנה מפרטיות, וחדירה לפרטיות זו ופגיעה בה - אסורות.

עם זאת, נקבע כי עומדת לבעל אחת מהגנות החוק להגנת הפרטיות, לפיה הפגיעה בפרטיותה של האישה נעשתה לשם הגנה על "עניין אישי כשר".

מידתיות הפגיעה בפרטיותה של התובעת עשויה לקבוע האם פעל הנתבע בתום-לב. מידתיות זו משמעותה כי הנתבע סבר כי עשה כל שביכולתו כדי להפחית את הפגיעה וסבר כי פעולתו (במקרה זה - הצבת המצלמות כפי שהוצבו) מצדיקה את הפגיעה.

לדעת בית המשפט, התובעת לא הוכיחה כי הוצבו מצלמות אחרות מזו הצופה למטבח, וממילא לא הוכיחה כי הוצבו מצלמות באזורים שהצבתן בהם מהווה פגיעה לא מידתית בזכותה לפרטיות (כגון: חדרה של התובעת או חדרי אמבטיה ושירותים).

בית המשפט קבע עוד כי נטל ההוכחה שפרטיותה של התובעת נפגעה ובאיזו מידה מוטל על התובעת, ולא עלה בידה להוכיח פגיעה נוספת מעבר לזו הנובעת מהצבת מצלמה הצופה אל המטבח - בעוד נימוקו הרלוונטי של הנתבע להצבת המצלמות הינו חששו מפני אשמות-שווא שתטפול עליו התובעת על מנת להרחיקו מהבית.

לאחר שהגיע למסקנה כי הנתבע פעל בתום-לב, קבע השופט בר-יוסף כי הנתבע פעל לשם הגנה. "יקשה להעלות על הדעת עניין אישי כשר מובהק יותר מאשר השאיפה להימנע מהרחקת-שווא מבית המגורים, העלולה לגרור גם אישום-שווא בפלילים. זאת ועוד, הצבת המצלמות כאשר הנתבע צופה, על סמך נסיון העבר, כי ייעשה נסיון לטפול עליו אשמות-שווא, מהווה הגנה על עניין אישי כשר, בכך שיש בתיעוד כדי לאפשר לנתבע ניהול ראוי של ההליך המשפטי", ציין בית המשפט.

אין ללמוד ממקרה זה כי בכל פעם שאדם יחשוש מאשמות-שווא, הוא רשאי להתקין מצלמות ולעקוב אחר בן זוגו. נהפוך הוא - זכות הבכורה הינה להגנה על הפרטיות וסכסוך בין בני זוג לא מתיר פגיעה בזכות לפרטיות, אלא באותם מקרים מיוחדים ולא שכיחים בהם ישנה תשתית ברורה וחד-משמעית כי הפגיעה מוצדקת, וכל ספק ראוי שיפעל לחובת הפוגע.

התביעה נדחתה, והתובעת חויבה בהוצאות נוספות בסך 15,000 שקל.

■ הכותבת, מומחית לדיני משפחה ובעלת האתר www.getup.co.il, לא ייצגה מי מהצדדים בתיק זה.