בית חרושת לחלומות

העוצמה של הוליווד היא ברומטר לעוצמתה של ארה"ב

פסל האוסקר / צלם: רויטרס
פסל האוסקר / צלם: רויטרס

פרס נובל יוקרתי יותר. רב הפיתוי להוסיף את המילה עדיין, לצד נהי קל על ירידת יוקרת המדע בעידן הסלבריטאות, אבל בכל זאת - נובל יוקרתי בהרבה. פרסי "וולף" או "דן דוד" משתלמים לאין שיעור, פרס "טיורינג" הוא המקביל לנובל במדעי המחשב, ומדעים בוודאי רלבנטיים מאוד בימינו; פרס ישראל שערורייתי לא פחות.

ובכל זאת, שיקום מי שלא יידע מחר, דרך דפי העיתון, הרדיו והטלוויזיה, הדיווחים הנרגשים בתוכניות הבוקר והבידור, אתרי האינטרנט ומה לא - מי זכו באוסקר. לפחות בפרסים היוקרתיים.

נכון, רובנו לא צפינו ואולי לא נצפה בסרטים עצמם, לפחות עד שיגיעו אל מסך הטלוויזיה הקרוב לשלט שבידינו, אבל זה האוסקר, או בשמו הרשמי והנוצץ הרבה-הרבה פחות - "פרסי האקדמיה לקולנוע".

אז הלילה הזה, המוקדש לקינה על איכות ההנחיה המידרדרת, או לחלופין משתפרת, לבדיקה מדוקדקת של כל שמלה, כל עיצוב שיער, כל אמירת תודה וכמובן - כל נפילה, חשיפה, מבוכה, בסופו של דבר הוא מפגן כוח של הוליווד, של תעשיית הקולנוע. לא בנקודה החשובה באמת לכל תעשייה - וזו שורת הרווח. הרי אם נשווה אם רשימת הסרטים שוברי-הקופות, בשנה האחרונה, ובכל שנה, לאורך ההיסטוריה של הקולנוע לרשימת זוכי האוסקר הגדולים, נמצא שני סרטים הנמצאים בשתי הרשימות - "טיטניק" ו"שר הטבעות, שובו של המלך".

לתעשיות הקולנוע וכן לטלוויזיה ולהוצאה לאור יש מאפיין ייחודי. הן רוצות וחייבות להרוויח. אבל עם כל הציניות, עם כל הכאילו-זלזול במכונת הכסף והשיווק של הוליווד, נמצאים שם אוהבי קולנוע. אנשים בוגרים שבילדותם הלכו, קרועי עיניים, לבתי קולנוע שנסגרו מאז בתל-אביב, במומבאי, בלוס אנג'לס. אנשים היודעים לצטט כל סצנה מכל מערבון ספגטי או סרט קונג-פו הונג-קונגי או דרמה שבדית - בקיצור, אנשים שרוצים להרוויח, אבל רוצים גם, ולעתים מצליחים, לעשות קולנוע טוב.

וזו שאלה גדולה - האם הקולנוע הוא בידור הוא אמנות; בואו נסכם שיש בו משניהם, כשהבידור בדרך-כלל מנצח.

והשנה יש לא מעט סרטים טובים. סרטים שנעשו כשברור לבמאי, למפיק, לכולם, שהם לעולם לא יעשו כסף, או מספיק כסף לכיסוי ההוצאות. חלקם הפתיעו, חלקם נועדו להביא את הפסלון, מעטים יצליחו.

שלושה מהסרטים הבולטים מבוססים על סיפורים אמיתיים, כשבחלקם המילים "מבוססים" ו"אמיתיים" לוקחים את המילים עד הקצה. בכל זאת הוליווד. והדמויות כמובן פגומות, כי צריך להביא אוסקר, ומי יזכה בפרס הנכסף על גילום דמותו של אדם מאושר, שדבר לא קורה לו? ואנשים השקיעו עשרות מיליונים כדי לעשות סרט טוב ככל שניתן על גאון מחשבים הומוסקסואל עם סממני אוטיזם; על פיזיקאי הנאבק בקשיים גופניים שלא ייאמנו; ועל חייל מעורער במלחמה כושלת - כולם אנשים אמיתיים.

3 גברים פגומים, 3 סיפורים מצוינים - כריס קייל, גדול הצלפים של הצבא האמריקאי בעיראק, אדם שאל-קעאידה הקציב פרס עתק על ראשו, ולבסוף נרצח במטווח על-ידי חייל משוחרר פגוע עוד יותר ממנו; סטיבן הוקינג הפיזיקאי הידוע ביותר של דורנו - לא בגלל התיאוריות שלו אלא כי היה לגיבור תרבות בשל מחלתו; ואלאן טיורינג, אבי המחשב המודרני והבינה המלאכותית, האדם היחיד שעשה יותר מכול להבסת הנאצים, ובתמורה מולדתו אסירת-התודה שברה את גופו ואת רוחו עד שהתאבד.

ואחרי כל הרשימות, ההחמצות, העוויית הפנים לשנייה המתחלפת בחיוך גדול ומזויף על זכייתו או זכייתה של המתחרה, מילה על גיאו-פוליטיקה. לכאורה, מה רחוק יותר מבית-החרושת לחלומות מאשר הגיאו-פוליטיקה, או אם תרצו גיאו-כלכלה, ובכל זאת.

באחרונה תורגם לעברית ספרו של מרטין ז'אק, כשסין תשלוט בעולם. שימו לב - כש, לא אם. והנחת היסוד המקופלת בכותרת מוכרת לכולנו, ומדי יום אנו מחפשים ומוצאים עוד אותות לדעיכת ארצות-הברית, שקיעת המערב, ועליית - פעם רוסיה, פעם סין.

ייתכן מאוד שבמונחים כלכליים, ובעתיד צבאיים, זה אכן המצב. אבל עוצמה של מדינה, של מעצמה, של תרבות נמדדת בפרמטרים נוספים. והוליווד ותעשיות הקולנוע, הטלוויזיה, המוזיקה, הן מקורות עוצמה אדירים לארצות-הברית. הן בנו, ובונות, חלק מהמיתוס של המדינה המוזהבת. בין השאר בגלל הוליווד בשיאה הייתה ארצות-הברית למדינה שסטודנטים מבריקים, יזמים בתחילת הדרך, מהגרים נמרצים, שואפים לבוא אליה.

התרבות הסינית, נכבדה ככל שתהיה נתפסת, כרגע לפחות, כעניין של העבר הקיסרי המפואר, העבר המאואיסטי הנורא. סטודנטים סינים מגיעים במיליוניהם לארצות-הברית, לובשים ג'ינס, מזמזמים ראפ, רואים סדרות וסרטים מבוססי אמריקה, מפארי - וגם מנאצי - אמריקה.

וכל עוד הוליווד תמשיך לייצר את סדר-היום התרבותי העולמי, או חלק ניכר ממנו, כל עוד במאים יראו באוסקר האמריקאי את פסגת השאיפות - ארצות-הברית תישאר המעצמה. גם אם הסרטים האמריקאיים הבולטים השנה הם על צלף מעורער בסרט פטריוטי, התבגרות מלנכולית, או כוכב קולנוע דועך - אמירות שבמחשבה שנייה מסכמות לא רע את הוליווד של היום, את ארצות-הברית.

■ הכותב הוא עורך חדשות החוץ בערוץ 1.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988