הנקראות ביותר

חתמה באנדרלכט, משחקת ברמה"ש, מתפרנסת אצל אבא

קריירת הכדורגל של אשרת עיני כבר נגעה בחלום האירופי, לפני שהיא חזרה למציאות המקומית: "שוק עבדים ברמה הכי רעה שיש; אני חובשת לבנות את הרגליים כי אין פיזיותרפיסט" ■ למרות כל הצרות - ראיון אופטימי במיוחד

אשרת עיני חוגגת / צלם: שי מוגילבסקי

כדורגלניות בארץ הן דבר שקוף. עכברי המשחק המחוקים ביותר, שמכירים את כל שחקני הגברים - מאלו של מכבי ת"א ומכבי חיפה ועד אלו של מכבי עין מאהל/ג'אמל מליגה ב' - יתקשו לשלוף שמות של יותר משתיים-שלוש כדורגלניות ישראליות. במקרה הטוב. קשה לא להיות שקופה כשאת משודרת בטלוויזיה פעם בשנה מקסימום, רק בתנאי שהקבוצה שלך מגיעה לגמר הגביע, וכשב-ONE וספורט5, ההארד-קור האינטרנטי של הספורט הישראלי - לא כותבים עלייך מילה. וכשאת חצי-מקצוענית שהשבוע שלה כולל שלושה אימונים בלבד פלוס משחק (נטול קהל לחלוטין), בליגה חלשה מאוד-מאוד ברמתה שנמשכת חצי שנה בלבד, עם נבחרת חסרת תקווה כלשהי להצלחה בבמה אירופית. וכשכל הסיפור הזה מתוקצב בסכומים מזעריים של מאות אלפי שקלים בודדים לקבוצה, חלטורה של עיריות ומועצות מקומיות עם תמיכות מינימום מהטוטו (על-פי חוק), וכשאפילו אם יש לך מזל גדול ואת נחשבת לשחקנית מהבכירות ביותר בליגה את תרוויחי רק 5,000 שקל לחודש - הסיפור הזה גם יכול להיות מייאש.

ואז אתה מוצא את אשרת עיני, שהיא תופעה מעצימת נפש. כי זה נראה חסר סיכוי למצוא דווקא בסביבה העוינת הזאת מישהי שמצליחה להתבלט כל כך גבוה. עיני, שחקנית רמה"ש מהליגה הראשונה, חוותה 12 הופעות בעבר בנבחרת הבוגרת, בה הייתה הקפטנית, ובעונה הנוכחית היא התקרבה להגשים חלום אירופי במועדון פאר כמו אנדרלכט; גם מחוץ לדשא היא זורחת: עיני פרשנה קצת בקיץ באולפן המונדיאל של ערוץ 1; היא תופעת רשתות חברתיות (4,314 עוקבים וחברים בפייסבוק ובטוויטר, נכון לרגע כתיבת שורות אלו); היא העבירה למעלה מ-50 הרצאות בבתי ספר דרך פרויקט "אתנה" על מצוינות והגשמה; במהלך הקריירה שלה השלימה במקביל לכדורגל הכנסה באינספור עבודות מזדמנות - בין היתר ב-Yellow, תמיכה טכנית באינטרנט של בזק, חברת הסטטיסטיקה וניתוח משחקי הכדורגל Redwood, ועכשיו היא עוזרת לאבא שלה, בלש במשטרה לשעבר - במוסך הפרטי שלו בהרצליה. "אני לא יודעת אפילו להחליף גלגל", היא מודה בראיון ל"גלובס". "לא מבינה כלום במכונאות. אני עוזרת לו בניהול הטכני של המשרד, מזכירה, עושה מה שצריך. הוא לא בוס קל".

והנה עוד הוכחה משמעותית לבולטות שלה על רקעו הדהוי של כדורגל הנשים הישראלי: למרות שהיא רק בת 30, גיל צעיר בשביל בלמית/קשרית אחורית, ודאי לאחת כמוה שבנויה נהדר - היא כבר חושבת חזק על היום שאחרי, וכבר התחילה לעשות פעולות אופרטיביות כדי להמשיך לעסוק במשחק "שאני פריקית שלו ברמות מפגרות" - הכדורגל. היא עשתה תעודת מאמן שגורמת לה לחלום אפילו על הדרכת קבוצות גברים ביום מן הימים: "יש לי את הידע, את הכריזמה ואת כושר ההנהגה לעשות את זה. בגוורדיה הגברית לא קל להשתלב, אבל אני מאמינה שביום מן הימים זה יגיע. את אחת מקבוצות הנערים של מכבי חיפה מאמנת ענבל קנפו, והיא נחשבת להצלחה כבירה, ונערים זה מאוד קשה לאמן". אחרי שהשלימה תואר ראשון בחינוך גופני בווינגייט, היא סיימה גם קורס ניהול ספורט שהתקיים במכון, ומדברת בקול רם על השתלבות באפיק הניהולי, אולי באמצעות התואר השני "פיפ"א מאסטר", שלימודיו מתקיימים בשווייץ בהפקתו של ארגון הכדורגל העולמי. "שקלתי לשחק השנה במקביל בליגה השוויצרית כדי לקבל מלגה ל'פיפ"א מאסטר'. זה לא הסתדר, אך בהחלט אבדוק את זה שוב לקראת השנה הבאה".

***

בינתיים המציאות טיפה יותר קודרת. זה לא רק שהיא "מגיעה למשחק וכשצריך חובשת לבנות את הרגליים, כי אין פיזיותרפיסט", או העובדה שאפילו אין תלבושות נורמליות ("אנחנו משחקות עם בגדי כדורגל גברים, כי לחברות ההלבשה לא משתלם לייבא בגדי כדורגל נשים למדינה שאין בה בכלל שוק למוצר הזה; רק לאחרונה ההתאחדות הביאה מאדידס סטים שמתאימים לנשים בשביל הנבחרות") - זה גם בגלל ליגה שהיא במובנים מסוימים "שוק עבדים ברמה הכי רעה שיש", כהגדרתה. השכר זעום, "ויש איתו הרבה בעיות. באחת הקבוצות ששיחקתי קיבלתי משכורות באיחור של חצי שנה. אצל גברים, אם נגמר לך החוזה - אתה יכול לעבור לאיזו קבוצה שאתה רוצה. אצלנו גם אין לך חוזה ואת רוצה לעבור - פתאום הבעלים יגיד לך 'תביאי 20 אלף שקל', גם אם כל הקריירה לא הרווחת 20 אלף שקל... מבחינת החוק את אולי משוחררת - אבל פשוט עושים לך התשה כלכלית, שולחים אותך לפתוח תיק בוררות, ואז צריך לשלם אגרה של יותר מ-1,000 שקל כדי לפתוח אותו, פרוצדורה שלמה, ואין מי שמייצג אותך. על כרטיס השחקן שלי שילמו פעם 45 אלף שקל דמי מעבר, אבל ברוב המקרים הסכומים האלו נופלים על השחקניות עצמן כשהן רוצות לעבור. הרבה בעלים מדברים ביניהם, מתאמים, שואלים אחד את השני כמה השחקנית הרוויחה - ואז אומרים לה 'אצלי לא תרוויחי יותר'. אלו התמודדויות לא קלות".

תופעה הזויה בליגת הנשים היא קבוצות שפשוט מפחדות לקחת אליפות. "זה מכניס את הקבוצות לבעיה, כי צריך להתמודד במוקדמות הצ'מפיונס ליג, שזה טורניר של שבוע. ואז, מעבר לעלויות הנסיעה עצמה שכבדות לקבוצות - הטורניר הזה נופל על הזמן שאין ליגה, וכל הבנות עובדות. וכדי להגיע אליו מוכנות אנחנו צריכות להתאמן. אין בעיה - אבל צריך לקבל משכורת אם אנחנו מתאמנות ומפסידות עבודה, לא? באחד המקרים בקריירה שלי זה הגיע למצב שאמרו לנו - 'תחליטו - או אימונים בלי משכורת, או שלא תתאמנו'. זה הזוי".

- מנצלים את העובדה שאתן אוהבות את המשחק?

"כן. זה תחביב מאוד יקר. אני לא מצפה להיות כמו מרתה (הכדורגלנית הברזילאית - ש"ב), להרוויח 400 אלף אירו בשנה רק מספונסרים, אבל הלוואי שהכל כאן היה קצת יותר מסודר".

מה שמחזיק את עיני זה הטירוף שלה למשחק. "מגיל קטן אני בועטת בכל דבר שזז, מגיל 5 אני בבלומפילד במשחקים של הפועל ת"א. יש אמוציות שמגיעות מהכדורגל כשחקן - שאתה לא יכול להרוויח אותן בשום מקום אחר. גם בן אדם שעשה עכשיו עסקה וקיבל עליה 20 מיליון דולר, לא יכול להרגיש מה ששחקן שכובש גול דקה 90 וזוכה בגביע מרגיש, או אם נוותר על הקלישאה ההתקפית - מה שמרגיש שחקן שעושה גליץ' ומונע כיבוש של היריב".

- ובכל זאת, בן אדם צריך לדאוג לפרנסה, ואת בינתיים בת 30 וחיה מעבודות מזדמנות וממועדונים מליני שכר.

"גם שחקן גברים בשיא הפריחה שלו יכול להיפצע, ואז מה? ההתנהלות הכלכלית שלי היא על הפנים, אני לא שומרת שקל לבן ליום שחור. אין לי נכסים או חסכונות, אבל אני נהנית ממה שאני עושה, נהנית מהחיים. יש אנשים שאם חודש אין להם משכורות הם מתחילים להיכנס לחרדות, ויכול להיות שהם הרוב השפוי ואני לא".

***

בחצי השנה האחרונה הייתה עיני בתוך סרט רע. היא כבר חשבה שהיא הולכת להגשים שאיפה אדירה: חתמה על חוזה לשנה אחת עם אופציה לעונה נוספת במועדון הפאר אנדרלכט, אבל גילתה שאפילו בקבוצה מערב-אירופית מתקדמת קשה להיות כדורגלנית.

"אני לא יכולה להיכנס יותר מדי לפרטים כי העניין נמצא בתביעה משפטית", היא מספרת. "אבל נורות האזהרה היו שם מההתחלה. למשל, הסוכן שלי סיפר לי שאני מגיעה לחתום - בפועל מנהל הקבוצה אמר לי עם הנחיתה שבכלל הגעתי למבחנים. לא ויתרתי, התאמנתי, הוכחתי את עצמי והמאמן החליט להחתים אותי. אבל אז התחילה העונה והעניינים התחילו להסתבך. לדוגמה - הבטיחו לי בחוזה גישה קבועה לחדר כושר. בפועל זה לא היה. ביום שעברתי מהמלון לדירה שסידרו לי, הייתי חולה מאוד, שפעת. מנהל הקבוצה שאל אותי אם אני יכולה להתאמן, אמרתי לו שברור שלא. הוא אומר לי, 'אוקיי, את צריכה ללכת לרופא. תעשי גוגל ותבדקי איפה יש'. אני לא מכירה את השפה, לא מכירה את הדירה, לא מכירה את האיזור. יכול להיות מצב שקבוצה לא לוקחת שחקנית שלה לרופא?! אפילו בליגה בארץ זה אל"ף-בי"ת עם שחקניות זרות".

בשלב מסוים, לאחר שראתה שאפילו ויזה לא טורחים להוציא לה ושכר לא משלמים לה - החליטה עיני לעזוב ולתבוע מאנדרלכט את 13 המשכורות שעוגנו בחוזה שלה. היא יצאה לשבועיים מבחנים בגרמניה במועדונים מהבונדסליגה והבונדסליגה 2, שלא הסתיימו בחתימה, וחזרה לארץ.

ועכשיו אשרת עיני משחקת ברמה"ש, יושבת בבית קפה בהרצליה, שותה שייק פירות עם תוספת סוכר, אוכלת עוגה עם קצפת, ומתקשה להפסיק לחייך, למרות הכל. היא חולמת על עוד סיבוב באירופה: "במאי מתחילות הליגות באיסלנד, אנגליה וסקוטלנד, נראה אם יגיעו הצעות. יש הרבה דברים שאת חווה ככדורגלנית, שכל אדם מן היישוב היה מתפלץ מהם. אני בחרתי לא להתבוסס בשלילי הזה ולהתמרמר. זה הכי גרוע בעולם להתמרמר. מה שמוביל אותי זה החיוביות, היופי של כל הדבר הזה".

כדורגל הנשים בישראל: שחקנית אחת על כל 44 שחקנים

עד כמה ענף כדורגל הנשים לא בדיוק קיים בישראל? מנתונים שהגיעו לידי "גלובס", עולה כי נכון למאי 2014 - ישנן בארץ רק 577 כדורגלניות פעילות (כאלו שמוגדרות לתקצוב על-ידי הטוטו באמצעות אמות המידה של ועדת לובצקי), מספר המשקף נתון מעט יותר גבוה ממספר שחקני הביליארד המתוקצבים בישראל (571), ופחות למשל מספורטאי הכדורמים (622 גברים ונשים) הרכיבה (647) או הפוטבול (695).

ההשוואה לכדורגל גברים, שהוא הענף הפופולרי ביותר בישראל מבחינת כמות הפעילים בו - הופכת את הסיפור לעצוב הרבה יותר: 25,744 גברים (מגיל 12 ומעלה) נמצאים כיום במסגרת תחרותית כלשהי, כלומר יחס של כדורגלנית אחת על כל 44 כדורגלנים. בישראל רשומות לתקצוב 789 קבוצות כדורגל גברים (כולל כל קבוצות הנוער, והנערים וכו' שפועלות במעטפת של המועדונים) לעומת 29 קבוצות נשים בלבד.

מתוך קבוצות הנשים הללו - רק תשע הן קבוצות של בוגרות - כל אלו שמרכיבות את ליגת הנשים הראשונה, הנחשבת לחצי מקצוענית. הליגה השנייה מכילה חמש קבוצות בלבד. ברמה החובבנית ביותר, הושקה השנה ליגת "מאמא-רגל" בתמיכת פרויקט "אתנה", בה משחקות ארבע קבוצות.

בסיס הפירמידה הרעוע והתקציבים האפסיים מקשים כמובן ברמה הבינלאומית: נבחרת הנשים הבוגרת, אותה מאמן מאיר נחמיאס שבשנות ה-80 שיחק בהפועל ת"א - מעולם לא העפילה לטורניר גדול (אליפות אירופה או המונדיאל). אחרי שבמוקדמות יורו 2013 נחלו הכחולות-לבנות אינסוף השפלות (0 נקודות בשמונה משחקים ומאזן שערים נורא של 36-1), דווקא מוקדמות אליפות העולם 2015 הביאו איתן שיפור ניכר: מקום רביעי מתוך שש נבחרות. הנקודות של הישראליות הושגו בניצחונות בית וחוץ על מלטה (0-3 ו-0-2), ב-0-3 ביתי מרשים על סרביה, וגולת הכותרת: ניצחון חוץ 0-1 במשחק שסגר את הקמפיין על דנמרק (שאותו השווה נחמיאס ל-2-3 האלמותי של נבחרת הגברים על צרפת מ-1993). למרות שהמשחק כבר לא קבע כלום לדניות שאיבדו עוד לפניו את סיכויי ההעפלה שלהן למונדיאל, נציין כי מדובר על מדינה בה כדורגל הנשים מפותח הרבה יותר, כאשר הנבחרת הדנית ממוקמת 16 בדירוג פיפ"א (ישראל 55).

כדורגל הנשים יזכה לעדנה יוצאת דופן בארץ במהלך הקיץ הקרוב, לאחר שאופ"א העניקה להתאחדות לכדורגל את זכות האירוח של אליפות אירופה לנערות (עד גיל 19). המשחקים, בהשתתפות שמונה נבחרות - יתקיימו בין ה-15 ל-27 ביולי. את הישראליות ידריך המאמן גיא עזורי. הממשלה תקצה 4.4 מיליון שקל לטובת קיום הטורניר, כאשר אופ"א תישא בעלויות של מיליון אירו נוספים.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות
לכתבה הקודמתהחיים היפים של הכדורגלנים: 54 "מיליונרים" העונה בליגת העל