אני מזרחית, פמיניסטית, טבעונית, שמאלנית ופריפריאלית

באר שבע לא מזוהה עם אמנות. לקחת סיכון.

"זה נכון, ולא ידעתי אם יהיה ביקוש. התחושה היא שאת מחזיקה את כל הסצנה האמנותית על הכתפיים, אבל מצד שני לא רציתי להיות מתחם אחד מתוך 100.*אגב, אני לא בטוחה שבתל אביב ובלונדון מוזיאונים וגלריות במצב אחר משלנו - הם עומדים ריקים במשך כל השבוע".

מאיפה האומץ? זה עובר בגנים של משפחת תשובה?

"החוצפה והאומץ עוברים במשפחה שלי בגנים, לחשוב בגדול, להעז, ההישגיות, לא להתייאש והאמביציה - לכולנו יש את זה.

"כבר נתקלתי באנשים שניסו לבדוק איך ייתכן שאני צעירה ומצליחה, שבגיל 24 סיימתי תואר שני בהצטיינות ואני אוצרת שהקימה מקום - נוח להם לחשוב שזה בגלל הדוד שלי (יצחק תשובה). חד משמעית אין לזה קשר, מעולם לא עבדתי בשום פרויקט שדודי תרם לו, ומעולם הוא לא הרים טלפון לאוצרים או אמנים כדי לקדם אותי. גם את לימודיי היקרים מימנתי בעצמי - לא כי הוא לא היה עוזר, אלא כי לא ביקשתי".

פשרות ומאבקים

היא גדלה בנתניה. אחרי הצבא החלה ללמוד אמנות והיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, אבל סמסטר אחד הספיק לה, והיא נטשה. "לא אהבתי את מה שקורה שם, הפקולטה ללא תקציב, עם התייחסות מועטה לאמנות עכשווית, כיתות גדולות ומרצים בלי יחס אישי לסטודנטים. לקחתי חופשה של שנה שאחריה התחלתי ללמוד באוניברסיטת בן גוריון - שם היה לי טוב".

את התואר השני עשתה במחלקה לתרבות חזותית באוניברסיטת גולדסמית בלונדון, ששמה דגש על יצירתיות וחדשנות. "ושם הבנתי משהו: אפילו שאני בעיר קוסמופוליטית מרכזית, הלימודים מתרכזים דווקא בכל מה שקורה מחוץ ללב אירופה. למדתי על אמנות שמגיעה מקראקס, לגוס, אפריקה, דלהי ומזרח אירופה. זה אומר שדווקא הדברים היותר מעניינים ומעוררי ההשראה קורים בשוליים, ואלה מקומות שאנחנו יכולים ללמוד מהם. זה הדליק אצלי משהו".

תשובה מיישמת מודל אמריקאי שנקרא רד ליין, ומטרתו להגיע למקומות שנחשבים 'מחוץ לסצנה', ולפתוח בהם חללי אמנות הכוללים סטודיו לאמנים צעירים וגלריה. המתחם פועל ללא מטרות רווח, והכניסה אליו היא חינם. בארץ המודל הזה עושה את צעדיו הראשונים - מלבד רד ליין, שממוקם בעיר העתיקה של באר שבע, פועל רק ארטפורט של קרן אריסון בדרום תל אביב.

באת מלונדון כדי 'לפתוח דלת' לתושבי הדרום?

"אנחנו לא חבורת אליטיסטים שבאים 'להציל ולשקם', ממש לא. אנחנו מקום חברתי וקהילתי, שסוד ההצלחה שלו טמון בזה שאנחנו ממש חלק מהקהילה - זאת יזמות חברתית צעירה. רד ליין היא לא האחות הקטנה והנחשלת של הגלריות בתל אביב, היא מוקד אמנות פורץ דרך, בינלאומי ומתקדם בפני עצמו".

מי המשקיעים שלך?

"התרומה הראשונית, שבעצם אפשרה את פתיחת המקום, הגיעה מהאמנית לורה מיראז', שיחד עם בעלה תורמת המון לפיתוח הנגב. לורה הקימה את מתחם רד ליין הראשון בעיר מגוריה, דנבר קולורדו, שפועל באופן די דומה למתחם שלנו - שכונה במצב סוציו אקונומי לא פשוט, תוכנית מגורים לאמנים צעירים משולבת עם עשייה קהילתית וגלריה לאמנות עכשווית. היום יש לנו אחוז די יפה של הכנסות עצמיות, אבל גיוס הכספים עדיין גוזל נתח מאוד משמעותי מנפח הזמן והאנרגיה שאנחנו משקיעות בתפעול המתחם. ליחסי ציבור אין לנו תקציב. הכול עובר מפה לאוזן".

מלונדון עד איראן

התערוכה הראשונה שהעלתה תשובה ברדליין נקראה 'ואין לי חוש הומור', ועסקה בפמיניזם ואקטיביזם. "אצרתי אותה מלונדון דרך סקייפ. הבאתי אמנים מלונדון ופריז, והייתה גם אמנית איראנית". התערוכה העכשווית נקראת "מראות מקום: מבטים על מגדר והגירה בישראל", ומציגה עבודות של אמניות שהיגרו לישראל מאיראן, ארגנטינה, אתיופיה, בריה"מ לשעבר, הפיליפינים וצרפת.

איזו אמנות מושכת אותך?

"התערוכות שאני מעלה הן בינלאומיות עם אמירה ואג'נדה. אני מדברת מהמקום שאני מזרחית, פמיניסטית, טבעונית, שמאלנית ופריפריאלית - כל הדברים האלה לא תמיד מתיישבים באותה משבצת, אבל הם מאוד משפיעים ומשמעותיים עבורי. יש אנשים בעולם האמנות, גם אמנים וגם אוצרים, שחוששים לזהות את עצמם עם אג'נדות, מתוך חשש שזה יסגור בפניהם אפשרויות מקצועיות. לי חשוב מאוד לייצר תערוכות שנוגעות בסוגיות חברתיות בוערות, ושיש להן אפשרות לייצר שיח פוליטי ער ולהציע פרספקטיבות חדשות שמציעות טייק אחר ומורכב יותר על השקפת העולם שלנו".

אוצרת אמנות צריכה גם להבין אמנות וגם להיות אשת עסקים. לאילו כישורים עסקיים את נדרשת?

"לצערי את צודקת. בעולם אידיאלי, היה לי תקציב בלתי מוגבל, או לפחות מכובד מאוד, הייתי יכולה להביא לבאר שבע את כל האמנים הכי מעניינים ורלוונטיים מהארץ ומהעולם, ולהפיק את התערוכות הכי מושקעות ומדויקות, שכל פרט בהן מתאים ב-100% לנושא ולהלך הרוח של הפרויקט. בפועל, אני מתנהלת בסאגה כמעט בלתי פוסקת של פשרות ומאבקים.

"כשעובדים עם תקציב כל כך מצומצם, נאלצים בהרבה מקרים לוותר על עבודות מצוינות וחשובות, כי ההובלה שלהן יקרה מדי או כי אין לנו אפשרות לארגן עבורן את התשתית המתאימה של תאורה, קירות ואמצעי הקרנה. גם העבודה עם אמנים, רשויות ותורמים יכולה להיות חוויה לא פשוטה, אבל יש משהו בחוויית ההתגברות על כל הקשיים שהופך להיות דלק".

ולאן הדלק הזה מוביל אותך?

"יש לי המון תובנות, כל הזמן. כשאני במשא ומתן אני משתדלת להיות כמה שיותר חכמה וכמה שפחות צודקת. כעס, לחץ או כל התנהלות שמעוררת אנטגוניזם כמעט אף פעם לא יגרמו לאדם שמולי לבוא לקראתי או לעשות בשבילי מאמץ. חיוך, כנות, הערכה ולהיטות, לעומת זאת, נוטים לפתוח הרבה דלתות.

"באופן כללי יותר, תובנה שלקח לי לא מעט זמן להפנים וגם עכשיו אני לא תמיד עומדת בה, היא לא לקחת דברים ללב ולא להתעכב על דברים שכבר אין לי אפשרות לשנות. להבין שגם אם טעיתי בדרך ליעד, יש עוד המון דרכים, וכל מה שצריך לעשות זה לחשב מסלול מחדש".