הדרך היפה לספר את סיפור הגרעינים התורניים היא פחות או יותר כזאת: אחרי שהתבססו ההתנחלויות ביהודה ושומרון, גדל דור חדש שינק מהוריו חלוציות והגשמה, צפה בהם מתברגנים והיה צריך למצוא לו חלום ציוני טרי להגשים ושממה חדשה להפריח - שאותה הוא מצא מהעבר השני (מהצד ההוא) של הקו הירוק, בישראל.
הדרך השנייה היא: אחרי שביססו את מפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון, באו המתנחלים לקדמת הבמה, ובמקום לקבל את מחיאות הכפיים וההערצה שלהן חיכו, גילו שחלק גדול מהציבור מפנה להם כתף קרה. הסכמי אוסלו, ההתנתקות ורצח רבין זעזעו את עולמם והם החליטו שמפעל ההתנחלויות הבא ייעשה, כמו שאמר הרב יואל בן נון, בלבבות. גרעינים תורניים זו דרך אלגנטית להגיע לשם, חשבו.
שתי הדרכים הנ"ל נכונות ושתיהן מובילות ליותר משישים גרעינים תורניים הפזורים במדינת ישראל. מבחינה גיאוגרפית הם פזורים מקריית שמונה ועד אילת; מבחינה דתית הם נעים מחרד"לים ועד היפים; ואידיאולוגית הם בטווח שבין עשייה חברתית ועד למאבק לאומי. יחד הם מייצגים את גוני הציונות הדתית ולא פחות מכך, את אתגריה. והאתגר הגדול ביותר שלה, גם אם לא תמיד תאהב להודות בכך, הוא להבין מה היא, מה תפקידה ומה מקומה. מאבק פנימי בין העם והארץ, מה חשוב יותר. הגרעינים התורניים בישובים ברחבי הארץ לימדו את הציונות הדתית שארץ ישראל אולי נקנית בייסורים, אבל גם המחיר של עם ישראל יכול להיות גבוה. לציבור שרואה את עצמו כחוד החנית של עם ישראל, לא תמיד קל להבין איך לא כולם רואים את זה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
