"במשך שנים העולם היה בינארי - אנחנו והם"

בפברואר 1948, רגע לפני הקמתה של המדינה ומלחמת העצמאות, החלה מלחמת העיתונים הישראלית הגדולה. עזריאל קרליבך, איש "ידיעות אחרונות", מחה על האופן שבו ניהל המו"ל, יהודה מוזס, את העיתון; ובמה שכונה ה"פוטש" המיתולוגי התחיל יחד עם קבוצת עיתונאים עידן חדש בעיתונות העברית, עם הקמת העיתון "מעריב". במשך 6 עשורים, עד שהוקם בשנת 2007 העיתון החינמי "ישראל היום", המאבק בין שני הענקים הללו הושתת על תחרות מקצועית עמוקה והתווה את סדר היום בישראל. בין התחרות של אז לבין זו של היום שמתמקדת בציר "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", אין כל דימיון.

"במשך שנים העולם היה בינארי - אנחנו והם", אומר פרופ' צבי רייך, מהמחלקה לתקשורת אוניברסיטת בן גוריון, חבר מועצת העיתונות. במהלך שנות ה-80' וה-90' היה רייך, מבכירי חוקרי התקשורת בארץ, חבר מערכת "ידיעות אחרונות" ברחוב מוזס בתל אביב. חוקר תקשורת והיסטוריון בכיר אחר, ד"ר רפי מן (העין השביעית), היה באותן השנים בצד השני, של האויב, ברחוב קרליבך.

"במהלך שנות ה-50' זו לא הייתה תחרות בין שני יריבים שווים, כי 'מעריב' הוביל ו'ידיעות אחרונות' דידה אחריו", אומר ד"ר מן. "התקופה השנייה היא זו שבה כבר הייתי בעיתון, בשנות ה-80', כש'ידיעות' פתח בהדרגה פער בתפוצה על פני 'מעריב'. בתקופה הזו הייתה תחרות מקצועית, בין שני עיתונים מתחרים, על מי מביא סיפורים יותר טובים וגם על המעמד, על ההישגים, כשברקע היה מאבק התפוצה".

פרופ' רייך זוכר מאבק חריף ביותר. "הייתה תחושה של יריבות חזקה אבל מכבדת. ולמרות ש'ידיעות' כבר הוביל במספרי התפוצה, עדיין לא זלזלנו ב'מעריב'. בהרבה מקרים כתבי 'מעריב' התאמצו יותר, הם לא היו יריב מבוטל. זה היה סוג של תחרות בריאה מאוד מבחינת האווירה, תחרות על עיתונות נטו עם ממד אנושי".

- איך נכנס הממד האנושי לתחרות הזו?

"אני זוכר שברגעים קריטיים היה שיתוף פעולה נדיר בין העיתונים. כך למשל, בתחילת שנות ה-90' הייתה שריפה באחד מחדרי הדפוס של 'ידיעות', ואני זוכר את עורך 'מעריב' באותם ימים, עידו דיסנצ'יק, מגיע אלינו למערכת ומציע להדפיס אצלם. זה היה רגע ממש מרגש.

"רגע אחר שזכור לי היטב, היה הלילה של אסון המסוקים בשנת 1997. הייתי אז רכז הכתבים, ואני זוכר שבפקודת העורך, אילון שליו, הייתה הנחיה באישורו לצלצל לרכז הכתבים של 'מעריב' והתחלנו לחלק בינינו את העבודה בסיקור האירוע, בהגעה לבתי המשפחות ואיסוף החומרים. אני זוכר שחשבתי, 'לדבר עם מעריב?!'. האירוע הזה הזכיר עד כמה אנחנו מתחרי דמים, אבל כאלה שמכבדים אחד את השני".

ראשיתה של עוינות אישית

התחרות בין שני הגופים קיבלה תפנית לאחר שקבוצת העיתונאים שהחזיקה ב"מעריב" הוחלפה בבעלי הון, ולימים הגיע העיתון לשליטתו של עופר נמרודי והכשרת הישוב. "בשנתיים הראשונות אחרי שנמרודי הגיע, הצליח 'מעריב' לצמצם משמעותית את הפער, למרות שהוא עדיין פיגר אחרי 'ידיעות', ואז התחרות מאוד החריפה", מספר מן. "אחד מגילויי התקופה היה מלחמת האזנות הסתר, ופה התחיל להזדהם העניין המקצועי במאבקים משפטיים ומאבקי יוקרה. קרו אז דברים שחרגו מעבודה מקצועית. כל עיתון שמח, שמח יותר מדי, לדווח על חקירה או מעצר של יריבו, כשברור שזו לא החדשה החשובה של אותו היום".

עורך "מעריב" באותם ימים, אמנון דנקנר ז"ל, לקח את המאבק המשפטי והפך אותו למאבק ערכי, בעד צדקתו של המו"ל המסובך. אולי ראשיתה של עוינות אישית, שמזכירה יותר את תחרות העיתונים היום. אז גם נכנסה הטלוויזיה המסחרית לתמונה, ושנים לא רבות אחר כך החל להתבסס האינטרנט החינמי בישראל ואתגרים כלכליים חדשים ארבו לעיתונים המבוססים מעבר לפינה.

"הופרדנו לחלוטין מהלחצים הכלכליים, קיבלנו חופש להתחרות", נזכר רייך. "המקסימום שהכרתי את נוני מוזס, היה כשהוא איים עליי פעם שאם אני מאחר לדפוס הוא יתלה אותי. חוץ מזה לא ראיתי שום לחץ ולו בקצה האצבע. פעם אמנון אברמוביץ' אמר 'היינו חופשיים 100% מהזמן, לכתוב על 90% מהנושאים'. זה חופש עיתונות בלתי רגיל שאפשר היה להתגעגע אליו".

מכלים עיתונאיים לכלים פוליטיים

לימים, הטלטלות הכלכליות הובילו את "מעריב" לכדי פירוק ורכישה ולבנייה מחדש של המותג. חשיפתו הלכה והצטמצמה, ואת הבכורה, לצד "ידיעות אחרונות", תפס "ישראל היום" של המיליארדר שלדון אדלסון, שעם כניסתו הוריד לרצפה את מחירי הפרסום של המודעות ושבר את השוק. נוצר עיתון שנולד מסיבות שונות לחלוטין מאלה שהובילו את ד"ר קרליבך לפני 67 שנה להקים עיתון של עיתונאים.

"היום התחושה היא אחרת לחלוטין בתחרות", אומר רייך. "זה לא אותו יצור עיתונאי. הם באים מעולמות מאוד שונים, הם חושבים כיריב דמים אבל לא על בסיס מקצועי, אלא על בסיס פוליטי קיומי. 'ידיעות' תופס את 'ישראל היום' כגורם עוין, שלא רק מתחרה בו מקצועית, אלא יושב לו כלכלית על עורק הצוואר. גורם שמחפש לחסל אותו. התגובות של 'ידיעות' הן בהרבה מקרים כניעה לאיום של 'ישראל היום' ומעבר לשחק בכלים שלו, שהם כלים פוליטיים הרבה פחות מעיתונאיים. זה אחד הדברים שהכי כואבים לי. אני מכיר את ה-DNA העיתונאי האיכותי של 'ידיעות אחרונות'. זה עיתון יצירתי ומחויב לחופש הביטוי, ועצוב לי לראות את הטעויות שהוא עשה ואת הכניסה שלו לכאורה לסימטריה".

לדברי מן, "ההבדל הוא ששני העיתונים אז היו שני ארגוני תקשורת ותיקים ומבוססים, שהייתה ביניהם תחרות מקצועית, כפי שהיא מתנהלת בין עיתונים בכל מקום בעולם. במשך רוב השנים התחרות הייתה מקצועית לחלוטין, היא לא הייתה מונעת מאג'נדה פוליטית או תמיכה באישיות זו אחרת, או מוזנת על-ידי אינטרסים של גורם חיצוני כלשהו. כמובן שהתמונה הזו שונה מהתמונה של המאבק הנוכחי. יש מצד אחד עיתון כמו 'ידיעות אחרונות', שבסך הכול זה עיתון עם מסורת ומורשת מקצועית מ-39', ומצד שני עיתון שעצם הקמתו הייתה בהקשרים פוליטיים אישיים ולכן סדר היום שלו מונע מסיוע לנתניהו. לכן זה קרב שונה לחלוטין. 'ידיעות', מסיבותיו שלו, בחר לצאת למלחמה, במיוחד בשנה האחרונה, כמעט תוך אימוץ השיטות של 'ישראל היום', ולכן זו הפכה להיות מלחמה שחורגת מתחרות בין שני עיתונים".

- פרופ' רייך, איך הגענו למצב שכזה?

"כל זה מתאפשר עקב חולשתה של העיתונות. 'ישראל היום' לא חינמון אמיתי, הוא יצור היברידי, הוא עיתון מורכב, חסר תקדים בעולם. חינמונים מופיעים בתקופת חולשה של העיתונות הממוסדת, והוא עלה בתקופה כזו. זה עצוב ומסוכן. במדינות קטנות כמו שלנו, היכולת לקיים תקשורת פלורליסטית מוגבלת מראש, ולכן הנזקים של תחרות לא מקצועית יכולים להיות עצומים".