"לא גירדנו עדיין את קצה הסיפורים התרבותיים במדינה הזו"

המיינסטרים, אשר שלט על המסך הקטן, מפנה את מקומו לרבדים המסעירים של החברה הישראלית ■ המפיק צפריר קוחנובסקי לוקח אותנו למסע מהרוסים והחרדים של "מרחק נגיעה", דרך הנגיעה במגזר הערבי ב"עבודה ערבית" ובפריפריה והמזרחים ב"זגורי", ועד לבוכרים של "איפה אתה חי"

"כשאתה מנסה בכוח להיות פוליטיקלי קורקט, יוצא לך בורקס", אומר מפיק הטלוויזיה והקולנוע הוותיק צפריר קוחנובסקי. "אם לא נעים לך להגיד את הדברים כמו שהם, ואתה מנסה ללכת בין הטיפות ולא הולך עם דברים עד הסוף, זה יוצא לא אמין ומוציא רק את הסטריאוטיפיות. וכך נהיה לך בורקס. אם אתה אומר משהו שהוא לא פוליטיקלי קורקט, אבל אמיתי, אתה תקבל אותו".

כשצופים בסדרה החדשה והמוערכת שקוחנובסקי מפיק בימים אלו עבור הערוץ הראשון, "איפה אתה חי", מבינים שאפשר להספיד את הפוליטיקלי קורקט. האחים רונן וחי דוידוב הביאו אל המסך את סיפורה של משפחה מהקווקז, על כל היופי שבה וגם צרות האופקים. בפריים-טיים הישראלי, בשנת 2015, סדרה שהדמויות מדברות בחלק ניכר ממנה בבוכרית עדיין אינה דבר מובן מאליו, גם אם מביטים במרחק שעברה היצירה הישראלית בטלוויזיה מאז ימי הערוץ הראשון, בכל הקשור לכרטיס הכניסה שהעניקה לקולות שאינם מיינסטרים בעיני התקשורת.

לפני 10 שנים עמד קוחנובסקי מאחורי אחת הסדרות, ששברו את תקרת הזכוכית הזו, "מרחק נגיעה", ששודרה ברשת. במרכזה סיפור אהבה בין צעירה חרדית לצעיר ממוצא רוסי. "אני זוכר כמה התעקשתי שידברו שם ברוסית, וכמה עמדתי על זה שנעשה שימוש בשחקנים לא מוכרים", אומר קוחנובסקי. "הסדרה הביאה אז קהל גדול של רוסים שלא צפו בטלוויזיה בעברית. לגבי הבוכרים, כבר לא הייתי צריך להילחם. מדובר בערוץ 1, והחופש שנתנו לי אנשים כמו מנהל הדרמה, מיקי הרץ, והעורך הראשי, יונה ויזנטל, היה מוחלט. גם הם שאלו את עצמם 'מה? בוכרים?', אבל ברגע שהם סמכו עליי, לא הייתי צריך בכלל לעשות מלחמות".

מי אנחנו? אסקימוסים

מעט מאוד סדרות שודרו בימים בהם היה פה רק ערוץ 1, לפני בוא הערוץ המסחרי, וגם הן נזהרו בפלורליזם שלהן. זכור במיוחד הפרק של "קרובים קרובים" (החינוכית) משנת 1984, שבו מתבקשים גליה ומולי להצהיר בבית הספר לאיזו עדה הם שייכים, והמשפחה בוויטק 9 - שבט ישראלי ללא שם משפחה - מתבלבלת מהמטלה עד כדי כך שהיא מכריזה על עצמה כאסקימוסית. סליחה, אסקימואית. 30 שנה אחרי, משפחת זגורי המרוקאית לא הייתה מחפשת דרכים פתלתלות ומתנצלות להסתיר את מוצאה. האק!

"גישת כור ההיתוך שהייתה בימי הערוץ היחיד הייתה טעות חמורה", אומר קוחנובסקי. "הדרך ליצור הזדהות עם המקום שלך, היא דווקא לחזק את הגאווה התרבותית. רק משם אפשר להתחבר לחברה".

לדבריו, הדברים לא השתנו באופן דרמטי בימיו הראשונים של ערוץ 2. "כשהיינו פריפריה אחת גדולה, הסדרות היו מאוד תל אביביות", הוא אומר ומתייחס ככל הנראה לסדרות כמו "פלורנטין" פורצת הדרך ששודרה אז בטלעד והציגה נשיקה ראשונה על המסך בין שני גברים, אך עדיין עסקה בליבת הבועה התל אביבית. "אז היה מעניין לחשוף לכל העם את תל אביב. הערוץ השני רצה להגיד 'אנחנו זה תל אביב'. היוצרים היו הברנז'ה התל אביבית. היום קצה נפשנו בתל אביב. מקסימום הייתי עושה סדרה על התחנה המרכזית בתל אביב, אבל מי ייקח את זה אני לא יודע. המציאות פה עולה על כל דימיון וזה מרתק אנשים לראות תרבויות אחרות. קמו דברים נפלאים, ובעצם זה שבאה קרן כמו אבי חי, שנתנה כספים ליצירות דתיות-חילוניות, זה עודד יוצרים דתיים לכתוב".

- כלומר בעידן ערוץ 2 היה צריך להיכנס כסף ממקור כלשהו כדי לשנות את המציאות?

"בהחלט. אם היה בא היום מיליונר, שהאג'נדה שלו זה לעשות סדרה על אתיופים, היו עושים סדרה כזו. ובעיקר צריך לעודד את היוצרים מהמקומות הלא צפויים. במקרה של 'איפה אתה חי' אף אחד אחר לא יכול לשקף חוץ מהאחים דוידוב את החברה הבוכרית".

- יש ביצירה הישראלית עדיין הגמוניה שצריך לשבור?

"היום בטלוויזיה המסחרית צריכים לעשות סדרות שיפנו לקהל הרחב ביותר שיכול להיות, כולל ילדים, וכל מה שיש בו סכנה שלא ילך בצורה מיינסטרימית - לא ישודר. 'מרחק נגיעה' לא הייתה נוצרת, אם רשת לא הייתה צריכה לגשת למכרז השני של ערוץ 2. זו הייתה סדרה מכרזית, ובמקרה אחר הם לא היו לוקחים אותה. מאז לפעמים מתפלק להם בערוץ 2, כמו בסדרות כמו 'פלפלים צהובים' ו'עבודה ערבית' (קשת, ל' א'). לזכייניות אין את הפריבילגיה לנסות דברים".

הסיבות, כמובן, הן כלכליות בעיקרן. "להיות מפיק זה סוג של רולטה. אם המפיק לא מתנהל נכון, הוא בקלות יכול להפסיד. יש היום חברות הפקה שנמחקו, כי הן לא מקבלות אשראי. אני הזמנתי לפרימיירה של 'איפה אתה חי' את מנהלת הבנק שלי, ואמרתי לה שם שזה לא היה קורה בלעדיה. הייתי מאוד רוצה לעשות ריאליטי עם תקציבי ענק ולהיות בפריים-טיים של ערוץ 2, אבל אני עושה את הדברים שאני מאוד אוהב ועל זה אני מתאבד".

- זו שליחות להכניס את אלו שקולם אינו נשמע לקונצנזוס?

"בוודאי. זה חלק מהכיף שלי. אני לומד. בשעתו חשבתי, שאנחנו לא מכירים את הערבים, ולפני 17 שנה עשיתי את 'חמסה וחמישה'. זה מעניין אותי ואנחנו חברה מורכבת, אז למה לא לחשוף אותה מתוך כבוד ולא מתוך מקום שיפוטי?".

דווקא היום, סרטי הבורקס שבמשך שנים הושמצו ונחשבו כמי שהציגו את הסטריאוטיפים הירודים של המתיחות העדתית, משתקפים בקומדיה כמו "איפה אתה חי", ללא התנצלות. ובכלל זה סיפור אהבה עם האשכנזיה הבלתי-מושגת, שבמקרה זה היא בכלל בולגריה. "המוטיבים שם, בוודאי", מודה קוחנובסקי. "סרטי הבורקס נתפסים כקאלט היום, והתחושה שעולה מבית המשפחה הבוכרית היא הרבה פחות מתחמקת, אמיתית וכנה".

- ביש דברים שלדעתך המסך הישראלי עדיין לא יוכל לשאת?

"נטיית לבי היא לטפל בדברים הכי טובים אבל לא ממקום אליטיסטי. לא גירדנו עדיין את קצה הסיפורים התרבותיים שיש במדינה הזו".