הנקראות ביותר

פעם קראו ושרפו, היום עובדים על אפליקציה

"במחנה" החל את דרכו כעלון של ארגון ההגנה - עלון שנהגו לקרוא ולשרוף כדי לא יתגלה על-ידי אויבים * היום, הוא ממשיך להתמודד עם הדילמה הנצחית שלו - לעשות עיתונות טובה ואמיתית מבלי לפגוע בצה"ל /

עוד חודשים ספורים, לראשונה אחרי 80 שנות קיום, יחנוך העיתון "במחנה" אתר אינטרנט. במקביל תושק גם מהדורה דיגיטלית, ולדברי העורך, רס"ן צחי בירן, "גם אפליקציה עוד תהיה". אחרי הכול, למרות שהעיתון צבאי, אין שום פקודה שמחייבת לקרוא אותו ומצד שני הוא חייב עדיין להגיע לקוראיו. והם, גם בכמה לילות ללא אימא, לא הופכים מנער לבחור שנפרד מהאייפון שלו.

אבל בירן, בשנה וחצי בה הוא עורך לאחר שהגיע מיחידת דובר צה"ל, התאהב בפרינט ובעיקר במורשת הקרב של היחידה שתחת פיקודו. "העיתון התחיל כעלון של ארגון ההגנה באזור תל-אביב וכתבו בו בעילום שם דמויות כמו לאה גולדברג ונתן אלתרמן", הוא מספר. "הם היו מוציאים כמה עשרות גיליונות, מקריאים לחוליות ואז שורפים אותם, על מנת שלא יתגלו - לקרוא ולשרוף. זה כלל דברי רוח, לצד הנחיות ללוחמים ודילמות מוסריות שעלו באותה תקופה, כמו האם הם צריכים לסייע לבריטים או לא. עם הקמת המדינה וצה"ל, בשנת 1948, העיתון התחיל לצאת מדי שבוע, תחת אותו שם, 'במחנה', לכלל חיילי צה"ל". הסופר משה שמיר ("הוא הלך בשדות") היה, אפשר לומר, עורכו הישראלי הראשון עם תום המנדט.

העיתונאי הוותיק איתן הבר התגייס לעיתון בשנת 1958. "הדבר שהכי זכור לי היה כששימשתי ככתב צבאי בפיקוד צפון", הוא מספר. "זו הייתה תקופה רבת תקריות, בראש ובראשונה עם הסורים. נורו אלף פגזים על יישובי הגליל שגרמו להרס ולפגיעות קשות ביותר. אפשר לומר שזו הייתה התקופה הכי קרבית שלי, כל יום יומיים הייתי תחת צליפות והפגזות".

קו ראשון עם הלוחמים

לאורך השנים, חיילי "במחנה" היו בקו הראשון עם הכוחות הלוחמים. מוכר במיוחד שמו של הצלם האגדי של העיתון אברהם ורד, שלקח חלק בשורה של מבצעים צבאיים ובהם מבצע הפשיטה סנונית, 1962, בסופו זכה בעיטור מופת על אומץ לבו. גם הצלם אבי שמחוני, שהתגייס לעיתון בשנת 1969 ועובד בו עד היום כרכז הצלמים, זוכר את ראשית שירותו כסוערת ומסוכנת. "כצלם צבאי הייתי כמעט ברוב הפשיטות בזמן מלחמת ההתשה", הוא נזכר. "לא אשכח את הפעם הראשונה שבה ירדתי לתעלה, יחד עם כתב 'במחנה' יואב טוקר, והכינו אותי להפגזות. התכוננתי למטחי הפגזות ולא היה כלום. שקט. בנסיעה שהייתה יומיים אחר כך קיבלתי את כל המנה. הגענו ק"מ או שניים מהמוצב ובצד השני החליטו לטווח אותנו. במשך שעתיים הפגיזו אותנו ואני, חייל סדיר, שכבתי עם הראש בחול. זאת הייתה טבילת האש הראשונה שלי, תרתי משמע".

הייתם יותר קרביים?

"לא יכול לומר דבר כזה. הייתה לנו להיטות לצאת לכל פשיטה. היום אנחנו נזהרים מאוד וחושבים עשרות פעמים לפני שאנחנו שולחים חייל לפעילות. לא תמיד מקבלים את האישורים, ולא נכנסים באותה חופשיות שהיינו נכנסים בזמן ההתשה ובמלחמות בשנות ה-70'".

יש סקופים, בלי לפגוע בצה"ל

"מה שלא השתנה הוא שכתבי 'במחנה' נמצאים בכל מקום שבו הצבא נמצא, כולל ב'צוק איתן'", אומר העורך בירן. "הם היו הכתבים הראשונים שפגשו את הכוחות כשהם יצאו מהרצועה. לאורך השנים היו לא מעט הרמות גבה לגבי התפקיד של העיתונאים שלנו, ואני, במהלך 'צוק איתן' הרגשתי שזה בדיוק כמו פעם. החיילים, ובעיקר החיילות שלנו, היו בכל מקום והם האוזן הקשבת".

יש סקופים?

"בוודאי. למרות שזה לא מה שאנחנו מחפשים. 'במחנה' עושה עיתונות טובה בלי לפגוע בצה"ל. אנחנו כן מדברים על נושאים רגישים. למשל, נושא אכיפת שימוש בסמים, ובאופן שבועי כמעט מדברים על קבילות שחיילים הגישו".

אבל לא תחשפו עוולות של הצבא.

"עוולות זו מילה גדולה. תפקידנו הוא לא להביך את הצבא או לתפוס אותו לא מוכן. אני יכול להביא דוגמה שחייל שלנו גילה שברכבת ישראל חיילים שלא מחזיקים בכרטיס הנכון, נקנסים באופן מופרז".

זה רחוק מאוד מהתחקיר של "עובדה" על הנגמ"ש בסג'אעייה.

"גם אנחנו דיברנו עם החברים מנגמ"ש גולני מיד אחרי הקרב. אז לא עשינו שחזור מדקה לדקה של הקרב, אבל הם אמרו דברים כואבים. מיד אחרי 'צוק איתן' עשינו כתבת שער שקראנו לה 'יומני צוק איתן' וחייליים העבירו יומנים שכתבו בפנים, והביעו פחדים ודאגות".

וכל מה שהעבירו פורסם?

"כן. גם דברים קשים על אובדן חברים, וזה מיד אחרי - בלי פילטר. אנחנו משמיעים את קולו של החייל ואני מפעיל מעט מאוד צנזורה".

כשאיתן הבר נשאל על תקופת ההכשרה שלו כעיתונאי ב"במחנה" הוא נשמע מאוד מסויג. "זה בית ספר מסוג מסוים מאוד", הוא אומר. "היום אי אפשר אפילו לדמיין את האווירה שהייתה אז. האווירה עד מלחמת יום הכיפורים הייתה שאתה חלק מהדימוי הצבאי הביטחוני של מדינת ישראל והצנזורה לא אפשרה לכתוב כמעט שום דבר".

היחסים בין הצבא לעיתון, שבמהותו אמור להיות חופשי וביקורתי, היו מתוחים כנראה מהרגע הראשון. לאורך השנים, הצנזורה הדרקונית התמתנה, אך הציפיות מהעיתון לשקף את רוח צה"ל לא פחתו. אלדד יניב, שהיה עורך העיתון בפועל במהלך שנות ה-90' סיפר על ההתערבות ההולכת וגדלה של יחידת דובר צה"ל והקצונה הבכירה בתכנים. לימים גם עצר קצין חינוך ראשי אלעזר שטרן את ההדפסה של העיתון לשבוע, בשל מה שהוא כינה כתבות לא ראויות, ובהן כתבת אופנה עם חיילות וכתבה על אל"מ שסיפר על יציאתו מהארון.

מקרה זכור אחר היה בתקופת ההתנתקות, אז הודחו הכתבים רן ליאור וליאת שלזינגר והצלם דן קינן, לאחר שסיקרו את פינוי בית העלמין מגוש קטיף. "ישבתי עם מפקדים לשעבר וכל אחד יכול לספר על אירועים לא פשוטים", מספר בירן. "מפקד אחר סיפר שאחת לשבועיים הוא הוזמן ללשכת הרמטכ"ל וחטף על הראש".

העובדה שאתה איש דובר צה"ל עד לא מזמן, מקלה עליך את העבודה?

"אני לא עושה דוברות, אבל אני גם עורך ראשי של עיתון שחשוב לי שיהיה רלוונטי ומעניין. התוכן לא פוגע ולא יפגע בצה"ל, הוא מאתגר ומעורר שיח ובדיקה. אנחנו מפרסמים דברים שיעוררו גאווה אצל המשרתים. 'במחנה' צריך להיות קשוב ולהשמיע את הקולות".

יש לך כעורך פנטזיה שתהיו בעלי השפעה בציבוריות הישראלית כמו גל"צ?

"לא. כשאספנו חומר לגיליון שציין 80 שנה לעיתון, אמרתי לעצמי 'קטונתי'. ישבו בכיסא שלי אנשים שגדלו להיות אנשים בעלי שיעור קומה כמו משה שמיר, ועיתונאים ענקיים אחרים.

"בסוף אני מציאותי. חשוב לי שהעיתון יישאר וישמור על כבודו ועל הפוקוס שלו ולא ינסה להיות משהו שהוא לא. 'במחנה' תמיד הכי הצליח כשעשו בו עיתונות צבאית אמיתית".

"במחנה"

שנת הקמה: 1948. הופיע כעלון של ההגנה משנת 1935 העורך הראשון אחרי הקמת המדינה: הסופר משה שמיר פיסת היסטוריה: בעבר הופסקה ההדפסה לשבוע בשל "כתבות לא ראויות"

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות