שנה ל"צוק איתן": איך נראים היום יישובי עוטף עזה?

יום שני השבוע. שקט ויפה ונקי בעוטף עזה, האוויר חם ופריך בהתחלה כבורקס והשדות מתחרדנים להם בשמש, אדישים למתרחש. וזה בסדר גמור, כי שום דבר לא מתרחש. עוד מעט שנה ל"צוק איתן", איך שהזמן רץ כשישראלים.

מוטי מדמוני משמרלינג בשר בצומת אלונית, בכניסה לכפר עזה, מתחיל לארגן את היום. במלחמה הייתה פה כוורת של חיילים ועיתונאים ישראלים וזרים והשיפודים נשפכו כמים. "הרווחנו יפה במלחמה", הוא אומר בחיוך ומספר שהיה קשה לעמוד על המנגל כשבנו הגולנצ'יק נלחם בפנים, "אבל אני מעדיף את השקט, למרות שאני לא מאמין בו. עוד סיבוב הוא רק עניין של זמן. זה לא שלום אמיתי - הקרב הבא יבוא ואנחנו נקבל את הכול באהבה. לא נעזוב. אנחנו פה וזהו".

אני מדבר עם כל מי שאני רואה, רובם המכריע לא רוצה להצטלם או להיות מצוטט בשמו. הספיק להם תקשורת. כל מה שהם רוצים עכשיו זה שהשקט ימשיך ככה, למרות שאף אחד לא מאמין בו. כולם מקבלים את הדין: סיבוב נוסף הוא רק עניין של זמן. עזה משתרעת ממש קרוב, אבל נדמה לי שאף אחד לא מביט לכיוון. הם מפנים לה את הגב.

אני אוהב את אנשי עוטף עזה, ולא רק כי יש לי משפחה באזור. אנשים קשוחים ושבירים בו בזמן, תוצאה של כ-14 שנות שיגורים ובלגנים. רישומו של "צוק איתן" עוד רחוק מלהימחות פה, והוא משתרע לכל הצדדים: מצד אחד, חווה האזור סוג של בייבי בום, עשרות תינוקות נולדו. מצד שני, מספר הגירושים עלה בשיעור חריג אחרי המבצע, ובמיוחד בקהילות הקרובות ביותר לגבול ואלה שספגו את מספר השיגורים והנפגעים הגדול ביותר כמו נחל עוז, נתיב העשרה ונירים. אלה גם המקומות שבהם איש לא רוצה לדבר עם עיתונאי. אנשים מסתגרים.