הפתרון של שופט מחוזי בדימוס לפרשת הדורסת המיוחסת

אמנון סטרשנוב, לשעבר שופט ביהמ"ש המחוזי בת"א, בטור מיוחד על פרשת מותו של גל בק בתאונת דרכים לפני 10 שנים ■ איזה פתרון הוא מציע?

תאונת דרכים, הנהגת הדורסת / צילום: מתוך הוידאו ערוץ 1
תאונת דרכים, הנהגת הדורסת / צילום: מתוך הוידאו ערוץ 1

הסיקור התקשורתי המלווה את פרשת תאונת הדרכים שבה נהרג הנער גל בק ז"ל, לפני יותר מעשר שנים נראה מוגזם משהו. ערוץ אחד וכתבת אחת התגייסו למסע-צלב מתלהם נגד המשטרה והפרקליטות, החלו באיסוף ראיות וקביעת ממצאים ומסקנות, ולמעשה, כבר הרשיעו את מי שאשם, בעיניהם, הרבה מעבר למותר ולראוי בסיקור עיתונאי אובייקטיבי וחסר פניות. רק במהדורת היומן ביום שישי (17.7.15), הקדישו הערוץ והכתבת לאירוע חשוב זה 15 דקות, הרבה יותר מאשר להסכם הגרעין עם איראן.

כתמיכה לעמדתם הידועה מראש הובאו שני עורכי דין מלומדים, שכל שנותר להם היה לאשר - בניד ראש או באומר קל - את התזה שהציגה בפניהם הכתבת איילה חסון. מה שלא ברור הוא - מדוע לא הוצגה גם העמדה הנגדית של הרשויות כמתחייב מסיקור עתונאי אובייקטיבי? ואם לא די בכך, הועלו מן העבר הרחוק גם 2-3 עדי ראייה לתאונה, אשר לא ברור היכן הם היו עד היום, ומדוע שתקו שנים כה רבות לאחר שצפו בעיניהם בתאונה המחרידה.

מצד אחד, נסיבות התאונה והעלאת הפרשה לסדר-היום רק עתה, בחלוף 10 שנים מהאירוע מעוררות שאלות לא קלות. מדוע נסגר התיק למרות קביעת הבוחן המשטרתי כי הנהגת הפוגעת עברה את הצומת באור אדום? מדוע לא נחקרו עדי הראייה לתאונה בסמוך לאירועה? כיצד נסגר התיק במהירות מפתיעה, כעבור כחודשיים, בניגוד לתיקים רבים המונחים שנים בפרקליטות וממתינים להחלטה?

ויש שאלות קשות גם מהצד האחר - הכיצד זה המתינה המשפחה השכולה כעשר שנים עד שפנתה לתקשורת בנושא כה רגיש וחשוב מבחינתה? מה או מי הניע אותה להתלונן דווקא כעת? היכן היו כל עדי הראייה לתאונה, ומדוע הם התייצבו עתה בשורה אצל חסון ולא במועד במשטרה שחקרה את התאונה? ועוד כהנה וכהנה.

נוכח נסיבות התאונה המחרידה, שמרביתן נותרו לוטות בערפל, ולאור ההד התקשורתי הרב שניתן לפרשה, סבורני כי למרות התקופה הארוכה של עשר שנים שחלפה מאז האירוע, ועל אף הקושי הרב להגיע לחקר האמת לעת הזאת - אין מנוס מחקירה יסודית ומעמיקה של האירוע ונסיבותיו. חקירה, שראוי שתיעשה על-ידי גורם אובייקטיבי וחסר פניות, ולא על-ידי אמצעי התקשורת ובוודאי שלא על-ידי כתבת נכבדה שכבר חרצה את הדין מראש.

גורם אובייקטיבי כזה הוא שופט-חוקר סיבות מוות, אשר על-פי החוק רשאי הן היועץ המשפטי לממשלה והן "אדם מעוניין", שהוא קרוב משפחה של המנוח, לבקש את מינויו. וכך קובע סעיף 19 לחוק חקירת סיבות מוות, התשי"ח-1958: "מת אדם ויש יסוד סביר לחשש שסיבת מותו אינה טבעית או שמותו נגרם בעבירה... רשאי היועץ המשפטי לממשלה... או כל אדם מעוניין, לבקש מאת שופט של בית משפט השלום שבתחום שיפוטו אירע המוות... לחקור בסיבת המוות".

יצוין ויודגש כי שופט-חוקר הוא היחיד - מחוץ למסגרת הפרקליטות - המוסמך להוציא צו אישום ולהורות לפרקליט מחוז להגיש כתב אישום לבית המשפט. סעיף 32 לחוק קובע: "נראה לשופט-חוקר כי הראיות שהובאו לפניו יש בהן כדי להוכיח כי נעברה עבירה על-ידי אדם פלוני, רשאי הוא לצוות שפרקליט מחוז יאשימו לפני בית משפט בשל אותה עבירה".

על-פי המבחנים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ: "בית המשפט יחקור, אפוא, בסיבת המוות, לבקשת אדם מעוניין, רק באותם מקרים יוצאי דופן שבהם סיבות המוות לא נתבהרו ולא בוררו דיין על-ידי רשויות השלטון". כלל זה יחול גם כאשר "החקירה נערכה, אולם המבקש מצביע על פרטים שלא היו ידועים לגוף החוקר או שהוא לא נתן דעתו עליהם" (בג"ץ 535/89 רייצ'וול נ. שופט בית משפט השלום בחיפה). נראה כי המבחנים הללו ישימים והולמים גם את ענייננו.

זו הדרך הראויה, המתאימה והאובייקטיבית ביותר לבחון את נסיבות התאונה המצערת, ולהגיע למסקנות הרלבנטיות, על אף חלוף הזמן הרב מאז התאונה ועד היום. לא הפרקליטות תהיה ממונה עוד על חקירת המקרה, וגם לא איילה חסון - אשר כבר הביעו את דעתן הנחרצת בפרשה העגומה. גם מההיבט הציבורי, הפקדת החקירה בידי שופט-חוקר סיבות מוות, שיהיה אחראי על החקירה ותוצאותיה, תגביר את אמון הציבור בחקירה ובממצאיה, ובסיומה יסתתמו טענותיהם של המקטרגים למיניהם, מזה ומזה.

■ הכותב כיהן כשופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב וכפרקליט הצבאי הראשי.