" כל כך הרבה 'לא' קיבלתי. היום אני קובעת מה אני עושה, איך אני עושה ואני קובעת מי יעשה איתי מה. אני לא מ*רצה יותר אף אחד"

כל אישה שרוצה להצליח בתעשיית הטלוויזיה הישראלית חייבת להכיר את הסיפור של ליטל שוורץ. ההשפלה שבדחייה, המאבק הכלכלי, התנשאות המבקרים וגם החשש מהיעלמות בתוך רוב גברי. כשנמאס לה מכל זה, החליטה שוורץ לנהל בעצמה את הקריירה וקנתה את לב הציבור עם הסדרה "חברות" בערוץ 10, שגם זוכה לפרסים ונמכרת בעולם. ועדיין משהו חסר לה. "אני אומרת לעצמי שאני יכולה להיות מאושרת, שאני במקום טוב, אבל זה לא קורה". חברת אמת

רגעים הכי קשים שלה, לליטל שוורץ לא היה אכפת פשוט להיעלם. "יום אחד הלכתי ברחוב ופשוט רציתי שיפגע בי אוטובוס. ממש ככה. אני זוכרת שהתכוונתי לחצות את הכביש ואמרתי לעצמי, שאם יעבור עכשיו אוטובוס, אני אפילו לא בורחת", היא מספרת, ובזמן דיבורה מלווה את המאזין לה הספק עד כמה היא באמת רצינית. אחרי הכל, האישה מתפרנסת מלהיות מצחיקה ואת ניגון הדיבור והבעות הפנים ה"ליטל שוורציות" שלה אנחנו מכירים בעיקר ממאמציה לבדר. אבל אף על פי שגם בשיחה אגבית היא מזהה פאנצ'ים ללחוץ עליהם ומאתרת פוטנציאל קומי באירועים מעברה, מיד מתברר שהיא מתכוונת לכל מילה. "הייתי ממש אובדנית", היא לא משאירה מקום לספק.

על שוורץ ההיא, של שנת 2000, שרק יצאה מבית הספר למשחק ושמעה בעיקר סירובים, הדלת כמעט נסגרה השנה סופית. העונה השנייה של "חברות", הסדרה שיצרה יחד עם ליאת שביט, שי בן עטר והמפיק יואב גרוס, בעבור ערוץ 10, זוכה לתשואות מוצדקות מהמבקרים, שהתענגו בעבר על קטילתה. הפורמט נמכר בהצלחה בעולם, הרייטינג לא רע בכלל, עונה שלישית הוזמנה, וכשהיא עוברת ברחוב היא מזהה רחש אחר, חזק ומחבק מאי-פעם.

היא, שכינו אותה "בהמית" ו"גסה", ששמה היה שם נרדף להומור עממי ולא אנין, מתחילה להרגיש שמקבלים אותה. לא רק כסטנדאפיסטית, אלא לראשונה גם כיוצרת, ככותבת וכשחקנית. "אני רק מתחילה להתקבל" היא מתקנת בזהירות.

זה חשוב לך?

"חשוב לי מאוד. חשוב לי שיקבלו אותי כיוצרת, ושיעריכו, כי אני עובדת קשה מאוד. עשיתי משהו טוב שמגיעה לי עליו הערכה. הרגשתי שלקח זמן להכיל אותי בתור יוצרת כיוון שבאתי מהסטנד-אפ. היום אני מרגישה שמתחילים להבין שאני מספיק מוכשרת ומספיק טובה כדי להיות במקום שהגעתי אליו בזכות עבודה מאוד קשה".

וכשזה נוגע לעבודה, שוורץ, 38, היא עצמה הבוסית חסרת הרחמים. "אחד הדברים ששמתי לעצמי למטרה זה לסגור לעצמי את הדברים. לא לחכות. לא לחכות לתפקידים, לא לחכות לאנשים, לא לחכות לשום דבר. חיכיתי שנים. אני קובעת מה אני עושה, איך אני עושה ואני קובעת מי יעשה איתי מה. אני לא מ*רצה יותר אף אחד, חיכיתי לזה כל כך הרבה שנים. כל כך הרבה 'לא' קיבלתי".

מה גרם לך להחליט להיות אדון לעצמך?

"אחרי שיצאתי מסמינר הקיבוצים חשבתי שיחטפו אותי, אבל רק שמעתי 'לא'. אז הייתי מגיעה לאודישנים שלא קראו לי אליהם. לעולם לא אשכח שבאתי לאודישן והמלהקת פשוט סילקה אותי בצורה נורא מגעילה. באתי וביקשתי שהבמאי יראה אותי. היא הסתכלה עליי ואמרה לי, 'לא, לא, אין לך מה לעשות פה. חבל על הזמן שלך ושלנו, זה לא בשבילך. תצאי'.

"אחרי כמה שנים המלהקת הזו ליהקה איזו סדרה והיא התקשרה וביקשה לעבוד איתי. כשהזכרתי לה את זה, היא טענה שהיא לא זוכרת. אבל אני לא אשכח דבר כזה, כי ישבו שם המון שחקנים שהושפלתי בפניהם. אני זוכרת את ההליכה שהייתה לי אחר כך, ואת ההארה שהייתה לי - 'אני לא עוברת את זה יותר. פשוט לא עוברת את זה יותר'. העלבון שהרגשתי, הבנתי שאני לא רוצה להרגיש את זה יותר".

"קראו לי בהמה מתלהמת"

היא נולדה בקריית ים ובכלל רצתה לעשות צ'כוב וחנוך לוין. עד שבאותו יום שבו מאסה בחייה לא אוטובוס דרס אותה, אלא הסטנד-אפ. "פגשתי את הסטנדאפיסט אבי יפה ברחוב והוא אמר לי, 'תקשיבי, המון ווליום ומיכאל תפוח מחפשים קומיקאים. בואי תעלי'. יש לי אמונה באלוהים ואני מאמינה שזה לא קרה סתם. אז עליתי אליהם למשרד והם פשוט החתימו אותי. לא ניסיתי להצחיק אפילו. זה כמו סיפור סינדרלה. אבל סינדרלה לא משהו".

באותה תקופה היא גרה בביתו של בן זוגה הטרי בכפר מרדכי שליד גדרה. "חייתי עליו", היא נזכרת. "לא היה לי שקל. עזבתי את תל אביב ועברתי לגור איתו. הוא שילם על הכל". בבקרים הופיעה בתפקיד הראשי בהצגת הילדים "קופיקו", ובכל לילה נסעה בשני אוטובוסים ומונית לכל צד, רק כדי להופיע במשך 5 דקות בסבב הקומיקאים של צוותא 2. "עד שיאיר הגיע".

יאיר לפיד, אז מגיש תכנית ראיונות פופולרית בערוץ 2, מלווה בפמליה של 15 אנשי צוות, הגיע לראות אותה מופיעה כדי לבחון אותה לתפקיד מגישת הפינה הקומית שסיכמה את תכניתו. אותה משבצת שבה התגלו ליאור שליין ועדי אשכנזי. הספיקו לו דקות ספורות כדי לגייס אותה.

"הוא בא אליי לאחורי הקלעים ואמר לי 'מה את עושה ביום ראשון?'. אמרתי שיש לי 'קופיקו'. הוא אמר, 'נראה לי שתצטרכי למצוא קוף אחר'", היא נזכרת, "אמרתי לו ש'קוף כזה קשה למצוא'".

ואז, יום אחרי טבילת האש שלך במדורת השבט, הגיעו הביקורות הראשונות שלך שהגיעו אי-פעם. את זוכרת אותן?

"זוכרת טוב מאוד. יאיר התקשר אליי על הבוקר ואמר 'אל תקראי את הביקורות, תתעלמי מזה, אותי תוקפים כבר שנים'. כתבו שאני מתלהמת, וולגרית. הביקורת הראשונה אמרה 'כמה פעמים הבחורה הזאת אומרת 'חרא' בשידור'. אפילו לא שמתי לב לזה, ככה אני מדברת, אני מהקריות, זה הסלנג שלי. בהתחלה רציתי להתאבד. לקחתי את זה מאוד קשה. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בפריים טיים הטלוויזיוני, באתי משום מקום. זה שידור חי, ואפילו היום כבר אין לי אומץ לעשות שידור חי. לא הבנתי למה קוטלים אותי ככה, אני נורא חמודה. דיברו המון על המראה שלי והייתי בשוק מזה. אמרו 'היא לא נשית, היא נראית כמו נער' ולא הבנתי למה הם מדברים על זה בכלל. אני לא בר רפאלי, דברו איתי על האמנות שלי".

זו הייתה העונה האחרונה של תכניתו של לפיד, אבל עד שהיא ירדה, הספיקה המערכת להחליף חמישה סטייליסטים לשוורץ. "אני מודה שלא הייתי נשית", היא אומרת, כמי שנכנעה לתביעות המסך ממי שרוצות להיות חלק ממנו. "התלבושת שלי הייתה כמו של ילד כזה, מיקו מצ'רלי וחצי, וזה הפריע בעיקר לנשים. זה הפריע גם לאמא שלי, שהתקשרה והעירה לי שככה לא מתלבשים לטלוויזיה. היום אני מבינה שזה חשוב. אז זלזלתי בזה. היום זה מעסיק אותי מאוד ואני ערה לעניין הזה. אני במהות שלי טום בוי, אבל אני לא מ*רצה יותר, אני לא עושה דברים כדי לרצות, זו החבילה וזה מה שיש".

וגם ב"צחוק מעבודה", שאליה עברת אחר כך, לא עשו לך חסד.

"'צחוק מעבודה' זו תכנית מעולה, עשתה טוב להרבה סטנדאפיסטים, אבל לי היה מאוד קשה בה. זה לא הוציא ממני את הטוב. אני נעלמתי שם. אי אפשר היה לנצח שם בתור בחורה. קראו לי בהמה מתלהמת, גסה, ואני מאוד לא כזאת. אני מאוד שונה. נכון, אני לא עדינה, אני לא בריטית. לא ליידי. אבל אני לא מתלהמת ולא הייתה לי ברירה אלא להתלהם בין חמישה גברים".

מה קרה לך אז?

"הייתי צריכה להעלות את הווליום כדי להיות כמותם. גברים כשהם צועקים הם חמודים, אישה שצועקת זה לא נעים. זה קול צווחני ומעצבן. לשמוע את זה בווליום כזה בטלוויזיה, זה לא נעים - בשביל זה יש לך את אשתך בבית. גם הבן זוג שלי אמר לי, 'תפסיקי לצרוח, למה את מדברת בקול רם'. הסברתי, שאחרת לא ישמעו אותי. אני צריכה שיבינו שגם אני שם. ישבתי שם עם מחוך, חוטיני, מחטב ועקבים, והם עם ג'ינס וטי שירט ונוח להם לצעוק".

במידה מסוימת זה נשמע כמו משל לכל מה שקורה לנשים בתעשייה הזו.

"צריך להיות אמביציוזי ועם מרפקים, בין אם אתה גבר או אישה. אבל כן, יותר קשה לנשים. גם בסטנד-אפ. בזמן שאני מנהלת קריירה, אני גם מנהלת בית. גם לקומיקאים אחרים שהשתתפו ב'צחוק מעבודה' נולדו ילדים תוך כדי, אבל הם לא היו בהיריון ולא היו צריכים חופשת לידה. אני הייתי בהיריון, עם ההורמונים שלי, והתחשק לי לרסס שם את כולם מעצבים. אבל יותר מזה, היה לי פחד להיעלם מהמסך לתקופה די ארוכה, וזה פחד שלהם אין. חופשת הלידה שלי נמשכה שבועיים בלבד עד שחזרתי ל'צחוק מעבודה', כי פחדתי להיעלם. פחדתי שישכחו אותי. הרגשתי שאני יודעת מה אני שווה על הבמה. אנשים באו להופעה ואמרו, 'אלו שתי נשים שונות'. אבל שם הרגשתי מצוקה גדולה מאוד".

נדמה שיש רמות של הומור בארץ. יש "ארץ נהדרת" ו"גב האומה" המוערכות, ומולן "צחוק מעבודה", או "מלחמת המינים" שאת מופיעה בה עכשיו ברשת בערוץ 2, שיש מי שאוהב לכנות אותן נחותות.

"זה מכעיס אותי. 'ארץ נהדרת' ו'גב האומה' הן תכניות סאטירה. 'צחוק מעבודה' ו'מלחמת המינים' לא מתיימרות להיות סאטירה. אנחנו עם. הומור עממי שמדבר אל כולם. אז אנחנו שווים פחות? אתה יודע איזה קשה זה לעמוד ולהצחיק בסטנד-אפ עם חומר שלך ועם מי שאתה? לא להתחבא מאחורי דמות? זה הז'אנר הכי קשה לביצוע - שעה וחצי על במה בתור עצמך. נורא קל לבוא ולהגיד זה לא מצחיק, זה עממי, זה שוביניסטי. אומרים לי, 'איזה מזל יש לך עם 'חברות', שמציג אותך באופן מסוים לעומת מלחמת המינים'. 'מלחמת המינים' זה בידור - העם חולה על זה. תשאל את העם, והעם הוא שמביא לי כרטיסים לקופות. נכון, זו לא תכנית מתחכמת ואין מה לחפש בה משמעויות נסתרות, אבל גם לא ניסינו".

לא היית רוצה שיזמינו אותך ל"ארץ נהדרת"?

"אני לא חקיינית כזו גדולה. יש שם חקייניות נהדרות שאני לא יכולה להתחרות בהן. יש לי שאיפות אחרות בחיים. לכל אחד יש המקום שלו".

"בכל העולם זה נמכר, ופה מתעלמים?"

אחרי שהיא מורידה את שתי הבנות, יהלי (6) ועלמה (שנה ו-01), בכל בוקר בגן, לה ולבן זוגה איש הסאונד אייל ימין יש תחביב חדש - חיפוש אחר בית. אחרי שנים בדירה שכורה בשכונת יד אליהו בתל אביב, שוורץ וימין מוכנים לרכוש את הבית הראשון שלהם. בכל בוקר, הם בודקים בין שניים לארבעה בתים, עם גינה, ושוורץ מסרבת להתחייב לאחד מהם. "עובדים קשה, מתברגנים, צריך לקנות גם בית נורמלי", היא מודיעה בהכנעה. "זה לא הוליווד פה. הרי ברור לך, שאילו הייתי חיה היום בארה"ב, עם כל מה שאני עושה, הייתי חיה כמו מלכה".

הספסל בגינה שחוצה את יד אליהו, הוא במידה רבה המקום שבו מצטופפות גם ארבע ה"חברות", גיבורות הסדרה של שוורץ. שם, בזמן חופשת הלידה הראשונה שלה, היא הבינה שרגעי האימהות מגלמים בתוכם אינספור רגעים קומיים שכדאי לאגד לסדרת טלוויזיה. ולו רק כדי שאימהות אחרות יבינו שמה שקורה אצלן בבית קורה גם בבתים אחרים.

"אחרי שנולדה הגדולה שלי, אמרתי לעצמי 'מה זה הדבר הזה, מה אני עושה איתה? זהו. הלכו לי החיים'. ואז פגשתי בגינה אימהות אחרות וראיתי שאני בסדר. אמרתי שאני חייבת לכתוב את זה".

מאז, כבר שלוש שנים שהיא יושבת וכותבת יחד עם שביט ובן עטר את הסדרה, ובדצמבר תחל בכתיבת העונה השלישית. אם לדייק, שותפיה מבצעים בפועל את פעולת הכתיבה, והיא מסתובבת בחדר, ממחיזה את הסצנות, לובשת בכל פעם דמות אחרת.

הרייטינג של הסדרה הוא מהגבוהים בערוץ 10, עם 11.4% בממוצע לתכנית, כשהצפייה הנדחית במשך שבוע מוסיפה עוד שתי נקודות בממוצע. ההצלחה הגדולה היא ברשת, כשעד כה נרשמו מעל 800 אלף צפיות בפרקי העונה השנייה של "חברות" ב-nana10 ובאפליקציה הסלולרית של הערוץ. בפייסבוק, סך הצפייה בקטעי הסדרה כבר עבר את מיליון הצפיות.

לא המצאת פה איזה פורמט טלוויזיה מהפכני. זה לא "סיינפלד".

"שום דבר מהפכני. לא המצאתי גלגל חדש. אני מדברת על החיים, ובגלל זה אנשים כותבים לי בפייסבוק, 'זה כל כך אני'. החברות הן החברות שלי באמת, והיום עם חצי מהן אני כבר לא מדברת, כי לא כולן הבינו שזה מוקצן. גם הבן זוג שלי נורא מזכיר את קובי (מימון - שמגלם את בן זוגה בסדרה - ל"א), בגלל זה בחרתי בו".

אף על פי שזו סדרה שמבוססת על נשים, היא לא פמיניסטית.

"לא. זו לא סדרה פמיניסטית בכלל. המטרה בסדרה היא לעורר הזדהות ולעורר צחוק. זה הכול. אין לי כוונה מעבר לזה. שאני אחנך מישהו? אני? גם כאמא, אני פחות הורה מחנך. אני אחרת. אני הורה לא רגיל, אני טיפה יותר משוגעת. אני גם חרדתית נורא בכל מה שנוגע לבנות. ברמה אובססיבית".

ממה עוד את חרדה?

"אני אדם עם סף החרדות הכי גבוה שיש. אני מפחדת ממחלות, מלאבד את ההורים. אבל הכי מפחיד אותי זה מה יהיה עם הילדות. לאבד שליטה. מפחיד אותי להפסיק ליצור, לאבד את היכולות. אני לא קלילה. אני בן אדם מאוד כבד, הכול קשה לי. אייל הוא שמזרים את הדברים. הוא קם בבוקר ואומר 'בוקר טוב', אני עונה 'על מה אתה מדבר? הכול שחור'. אני מאוד דרמטית ומכל דבר בוכה. אנשים אומרים לאייל, 'איזה כיף לחיות איתה, היא בטח כל הזמן מצחיקה', אז הוא עונה 'בוא אתה תחיה איתה'".

את יודעת לנוח?

"לא. זה עוד דבר שמפחיד אותי. שאני אכנס לראש של עצמי, ואז אמצא את הבעיות. החלום שלי הוא להיות מאושרת כדי שאוכל לנוח. אני אומרת לעצמי שאני יכולה להיות מאושרת, שאני בסדר, שאני במקום טוב, אבל זה לא קורה, ואני לא מצליחה להבין למה".

את לא מאושרת?

"לא. יש דברים שחסרים לי כדי שארגיש מאושרת. ואני מפחדת להגיד לך שגם כשאשיג אותם לא אהיה מאושרת. תמיד יש עוד".

רגע קטן של אושר, ובעיקר הפתעה גדולה, היה כשזכתה בשנה שעברה בפרס היוקרתי "ורד הזהב" לקומדיית הטלוויזיה הטובה באירופה, כשהיא גוברת על סדרות צרפתיות ובריטיות. באמצע ביס בסושי, בעיצומו של הטקס היוקרתי שנערך בספטמבר בברלין, שוורץ שמעה את שמה מוכרז כזוכה. מרוב התרגשות המפיק יואב גרוס ניתץ אגרטל פרחים ענק שהונח על הבמה. אך בעוד התקשורת האירופית מכסה את הזכייה, בישראל היא זכתה לחומתהתעלמות. "זה כאב לי ושבר אותי לגמרי. הגעתי למצב שכמעט התפרצתי למערכות העיתונים בזעם. היו צריכים לעצור אותי ממש".

ואיך היה בתחרות פרסי האקדמיה הישראלית?

"איך היה? לא היינו מועמדים בכלל. הייתי בשוק. נפגעתי עד עמקי נשמתי. הייתי בהלם. התעלמות מוחלטת - לא הסדרה ולא השחקניות. זה ביזיון, אבל ככה זה כשיש מספר אנשים שבוחרים, ולא העם בוחר".

את עדיין נפגעת מהדברים האלה?

"כן, כי זה אישי. כמה נשים יש במדינה הזו שכתבו סדרה והן מככבות בה? אתה יודע כמה דם ירקתי ועל אילו מדרונות שכבתי כדי שהסדרה הזו תצא לפועל? התאבדתי על הסדרה הזו, נכנסתי למשרדים של הכי תותחים בתעשייה, ואמרתי, 'אם אתה לא לוקח את הסדרה הזו, מישהו אחר ייקח ואתה טועה טעות מרה'. החוצפה שלי עשתה את זה, כי לא ראיתי בעיניים והגעתי למצב שלא היה לי מה להפסיד. עשיתי פגישות מפה ועד הודעה חדשה. וכשהיה משבר בערוץ 10, היו דיונים עם מקומות אחרים להעביר לשם את הסדרה, אבל הם נפלו. לא בכל מחיר אני אתן את הדבר הזה".

ההתעלמות הישראלית מהדהדת הרבה יותר נוכח העובדה שבימים אלו מופקות בצרפת, בסין וברוסיה גרסאות מקומיות לפורמט של שוורץ והמפיק יואב גרוס, ובפולין כבר הוזמנה לסדרה המקומית עונה שנייה. ברשת CBS כבר התחילו לעבוד על הפיילוט האמריקאי. "בכל העולם זה נמכר, ופה מתעלמים? תגידו, אתם בסדר?", היא רותחת.

מה דופק את זה, למה ההתעלמות הזו?

"אני לא יודעת, כנראה זאת אני שדופקת את זה. היום אני כבר מתחילה להרגיש את ההערכה. אבל היו גלגולי עיניים. 'ליטל שוורץ? היא סטנדאפיסטית, מה היא מביאה לנו סדרה עכשיו...'".

"אני כל הזמן על הקצה"

חותמת איכות נוספת שנדרשה לשוורץ התקבלה בראשית החודש כשתיאטרון הלאומי הבימה הודיע כי ליהק אותה להצגה "פאניקה" במקומה של השחקנית טלי אורן, שפרשה לטובת פרויקט. במקביל, היא ממשיכה להופיע כמעט מדי ערב בסטנד-אפ שלה ובאחרונה זכתה גם בקמפיין פרסומי לקניון "שער הצפון" בקריית אתא.

קמפיין לקניון, למה?

"למה לא? יש משהו בקמפיין הזה שכקרייתית משמח אותי לחזור הביתה. ומעבר לזה, אהבתי גם את הקונספט ואהבתי את הכסף".

שונה מאוד מהקמפיין שעשית בעבר ל"פיטנס", שבו הזדחלת מאחורי מאמנת כושר. את זה היית עושה היום?

"בפירוש לא. אני כבר לא במקום הזה. קפצתי כיתה. הייתי מוכנה לעשות היום פיטנס, אולי רק בתפקיד של ענת הראל. אין לי בעיה להיות הנלעגת, אבל הכול תלוי בקונטקסט. אני גם לא במקום הזה ויזואלית, כבר לא נראית ככה יותר. אני מאוד שלמה עם עצמי.

"הקמפיין שקיבלתי, ההצעה מ'הבימה', הכול מהעונה השנייה של 'חברות' שפתחה לי הכול. עכשיו אני רוצה לשחק בסרט קולנוע. ודאי שיש לי חלום שיבוא במאי גדול ויציע לי תפקיד מצוין, אבל אם זה לא יקרה, אני אכתוב לעצמי. זה לא מדאיג אותי, אני יודעת שבמוקדם או במאוחר זה יקרה".

ואז תמצאי את האושר? ייפסקו הדרמות?

"הבעיה היא שאני מכורה לקצה הזה, הלוואי שלא הייתי כזאת. משעמם לי אם לא. אני כל הזמן על הקצה".

איך את מאזנת את זה?

"כדורים, משפחה ועבודה".

ליטל שוורץ

קומיקאית, שחקנית ויוצרת טלוויזיה

אישי: בת 38, בזוגיות, אם לשתיים, תושבת תל אביב

מקצועי: שיחקה בתיאטראות", במופע הסטנד-אפ שלה "מאוד מקורי", הופיעה בתכנית של יאיר לפיד, השתתפה בתכניות טלוויזיה, בהן "באה בטוב", "צחוק מעבודה", "היפה והחנון", "קבלת שבת", הופיעה בתפקידי אורח ב"שמש" וב"גירושים נפלאים", ודיבבה תכניות ילדים

השכלה: לימודי משחק בבי"ס לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים

עוד משהו: בערב שבו זכתה בפרס "ורד הזהב" בברלין, היא פגשה צעיר ערבי עטוי כאפייה, שהציע לה לשבת עמו לארוחת ערב. שוורץ סירבה, ורק לאחר מכן התברר לה כי השיבה בשלילה לאמיר של קטאר