מדברים, לא על מה שחשוב

התמונות של השבוע - בתי-הספר, נבי סלאח, התרגיל של חיל הים - מראות שאף אחד לא מדבר לעניין

שר החינוך נפתלי בנט מלווה את ביתו אביגיל לכיתה א' / צילום: ששון תירם
שר החינוך נפתלי בנט מלווה את ביתו אביגיל לכיתה א' / צילום: ששון תירם

מורה לחיים. אין כמו ביקורים דביקים וליטופי ראשים ב-1 בספטמבר, ישובים בכיסאות עץ קטנים על רקע דגלונים כחול לבן תוצרת סין, כדי ללמוד דבר או שניים על מנהיגינו, שיחיו. "אנחנו רוצים מצוינות וציונות", אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו לתלמידי כיתה א' הטריים והמבוהלים בבית הספר אמירים באשדוד. "אנחנו רוצים שגם תהיו אזרחים נאמנים של המדינה, אבל גם תצליחו בזכות עצמכם לעשות המון דברים. לשחק כדורגל יותר טוב, אולי לפתור בעיות בחשבון יותר טוב, אולי לכתוב חיבור בעברית יותר טוב. כל הדברים האלה ואולי גם לדעת אנגלית יותר טוב. אנחנו רוצים שתיהנו ממצוינות ומציונות. זה שני הדברים שאנחנו רוצים". שר החינוך נפתלי בנט התמקד ביום הזה בבתו הקטנה אביגיל וברפורמות שהוא מוביל, אבל לאחר פגישתו עם יו"ר ארגון המורים העל-יסודיים גם הוא מהל את החזון החינוכי שלו בקורטוב של לאומיות: "אני בעד ציונות, אני בעד יהדות ואני רוצה פה ילדים שאוהבים את המדינה שלנו אבל גם שיהיו מצטיינים". נשיא המדינה רובי ריבלין, שפתח את שנת הלימודים בבית הספר היסודי ביישוב פדואל שבשומרון, אמר לילדי כיתה א' כי החלוקה שעושים לעתים בין התנחלויות ליישובים במרכז הארץ שגויה ואינה קיימת במציאות. הוא גם הוסיף: "מי שגר כאן יודע שלא ניתן לעולם את ידנו לפיצולה או לריסוקה של המלוכה הריבונית היהודית פעם נוספת". תודו שהתרגשתם.

שני ילדים. התמונות שהגיעו בתחילת השבוע מהכפר נבי סלאח יצרו שוב שיח חירשים אוטומטי שבו כל אחד מגיב על פי זהות המחנה. בשמאל ראו חייל ישראלי חמוש אוחז בגרונו של ילד פלסטיני קטן ומבוהל עם יד שבורה במחזה קורע לב. בימין ראו מחבל מיניאטורי שצריך היה לחטוף כדור כי יידה אבנים, בצד חייל מוכה ומושפל, סמל לגאווה הלאומית המתפוררת. אבל מי שהתבונן בתמונות האלה כבן אדם, בלי לשאת על גבו את הלאום, המחנה או המפלגה, ראה שני ילדים מבוהלים. אחד לבוש מדים, מצויד בנשק מקוצר ומדויק שמתאים ללחימה בשטח בנוי, לא באזרחים שבאו למחות, בטח לא בנשים ובילדים. השני לבוש כילד, נראה כילד, הוא ילד. ילד למציאות שבה האבנים הן חלק מנוף הילדות האומללה שלו. התמונות האלה כל כך חדות, מכל זווית אפשרית, כי הן חלק מתעשיית הכיבוש. בצדה הישראלי של התעשייה הזאת מפעל התנחלויות שמנציח עוול ושנאה. בצדה הפלסטיני מפעל תעמולה ומניפולציות שבו המצלמות הן הנשק היחיד שבאמת מצליח לפגוע. ולפעמים טוב שהן שם, המצלמות, כי הן מזכירות לנו שמעבר למתווה הגז, יוקר המחיה או הגרעין האיראני, ישנו הדבר הזה שלא כיף לדבר עליו - הכיבוש. והכיבוש תמיד מכוער, לא משנה באיזה צד אתם.

עליונות בגזרה. כמה אירוני היה לצפות בתרגיל המתוקשר של חיל הים להגנת אסדות קידוח הגז "של ישראל" (עם הלוגו של נובל אנרג'י בכל תמונה), בשעה שמאגר הגז שהתגלה במצרים מאיים לצנן את ההתלהבות שהייתה כאן בשנים האחרונות. כמעט אירוני כמו ההתפתלות של כל אותם מומחים בעיני עצמם שלגלגו בשנה האחרונה על כל מי שהעז להזהיר כי בזמן שהם מברברים ומעכבים את מתווה הגז, מדינות האזור לא יחכו לנו והגז ממאגר לוויתן יישאר בסוף באדמה. פתאום הם שואלים איך איש לא ידע על המאגר המצרי, איך איש לא התריע. "פיתחנו תפיסה מקצועית ייחודית משולבת רב ממדית להגנה על המרחב", סיפר מפקד חיל הים, האלוף רם רוטברג, לרב אלוף רוני דניאל מערוץ 2. שימו לב: מקצועית-ייחודית-משולבת-רב ממדית. כזה אין סיכוי שיש למצרים. "המטרה", הוסיף רוטברג, "היא לייצר עליונות ימית מלאה בגזרה". מישהו צריך לעדכן את האלוף בחדשות.

הכול דיבורים. "הרגשתי שהתרומה שלי בכנסת הייתה שולית לחלוטין, כזו שלא מצדיקה את השכר, את שני היועצים והרכב", הסביר אתמול שרון גל, את החלטתו להתפטר מהכנסת אחרי חצי שנה בלבד. "לא חייב להידבק לכיסא כשמרגישים שלא תורמים... רק מדיבורים לא עושים שום דבר", הוא הוסיף, במה שנראה כמו דברי הטעם המדויקים והיחידים שהיו לו לומר בשנים האחרונות.

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988