אוקטוברפסט, שוב

עיון קצר בכל כתביי באכסניה המכובדת הזו, העלה להפתעתי את העובדה הלא ממש צפויה שזו השנה השלישית ברציפות שאני מקדיש את המדור הזה לחגיגות האוקטוברפסט. "הפתעה", אני כותב, מכיוון שאני שייך לזן המוזר הזה, המתגאה בהיותו "שואהפוב" מומחה, אף שאינו לא דור שני ואפילו לא שלישי, ואת סיפורי השואה של משפחתי זכיתי להכיר בגיל מאוחר מאוד. לא רק זו, אף זו - מכל הפסטיבלים והחגים שיהודי ארצנו אוהבים לאמץ, אין ספק שזהו אחד המפתיעים, שלא לומר גרוטסקיים שבהם. בכל זאת, חג הבירה הגרמני. אבל מכיוון שזו כאמור כבר הפעם השלישית שאני נדרש לנושא (ומיד אסביר מדוע), בדקתי את עצמי, וגיליתי שכיליתי את כל מלאי בדיחות השואה הנואלות שלי בפעמיים הקודמות. למה אם כן לחזור עוד פעם לנושא הלעוס הזה?

מסיבה פשוטה מאוד: אני אוהב בירה. מאוד אוהב בירה. אם תלחצו עליי, אודה שאני אוהב אותה יותר מיין או מכל משקה אחר. נדמה לי שההסבר, חוץ מענייני טעם אישי כמובן, הוא פשוט למדי. בארץ חמה כמו שלנו, קצת קשה לצרוך באופן יומיומי, לפחות בלי לסבול מכך מאוד, כל משקה אחר. בירה היא המרענן האולטימטיבי, לפחות למי שמבין שקוקה-קולה זה טעים אבל מסוכן יותר מבירה אפילו - סוכר הוא כידוע האויב הגדול של האנושות במאה ה-21, ובכוס קולה יש שבע כפיות ממנו! ומים עושים חלודה בבטן, והם גם לא ממש טעימים.

נשארנו עם בירה. אז נכון, יש בה קצת אלכוהול, הכי פחות מכל שאר המשקאות האלכוהוליים - בתנאי שלא מורידים שישייה בכל ערב, כמובן. ואם לא מגזימים - בירה זה אפילו בריא. וטעים. מאוד. מרווה, מרענן ומשמח להפליא. וגם הולך מצוין עם אוכל. בקיצור, משקה האלים.

ומה לעשות, שהבירה הכי טעימה שיש, ואל תתווכחו איתי בבקשה, היא הגרמנית. טוב, בסדר, מיד אסביר. בירה, לפחות לשיטתי, צריכה קודם כול להיות מרירה. מרירה ומרווה. בו זמנית. ובזה, מה לעשות, אין מתחרים לגרמנים. אפילו הצ'כים, ממציאי הלאגר - ואנחנו מדברים כאן רק על לאגרים - הבירות הבהירות, הקלות והמרירות - לא מגיעים לרמת המרירות שמצליחים הגרמנים להעניק לבירה שלהם.

איני יודע אם זו רק החלטה סגנונית, או שיש לזה קשר לחוקי "טוהר הבירה'' של הגרמנים. כן, יש דבר כזה (והרי לא חשבתם שאניח לכם להתחמק מקצת משחקי הקשרים מבהילים, נכון?). חוק טוהר הבירה הגרמני גורס שבירה צריכה להיות עשויה מארבעה מרכיבים, וארבעה מרכיבים בלבד - מים, שעורה שעובדה ללתת (הונבטה ויובשה) וכשות. החוק נקבע בשנת 1516 (!) על-ידי הדוכס וילהלם הרביעי. מאז שונה רק מעט. לשעורה נוספה גם החיטה, ו-350 שנה אחר כך, צורפו לרשימה השמרים, אחרי שהובן תפקידם.

החיטה הזו, זו שבתחילה לא הסכימו להכיר בה כמרכיב לגיטימי בבירה גרמנית טהורה, היא גיבורת סיפורנו, ההולך ומתקרב כרגיל לקיצו לפני שבכלל התחלנו בו.

לכבוד חגיגות האוקטוברפסט, מביאים לארץ יבואני בירת החיטה ויינשטפן כמה בירות שאינן בירת חיטה, המוצר ה"רגיל" והבסיסי של המבשלה המהוללת הזו. ויינשטפן (Weihenstephan. בגרמנית מבטאים W כ-V) היא מבשלת הבירה הוותיקה ביותר בעולם, והיא קיימת, תחזיקו חזק, כבר משנת 1040, לא פחות ולא יותר.

כבודה של בירת החיטה של ויינשטפן במקומה מונח. אלא שאני, מה לעשות, לא ממש סובל את הבירה החמצמצה הזו (לא רק של ויינשטפן, אלא בכלל). ולכן, מה רבה הייתה שמחתי לגלות שלפחות באוקטובר אוכל ליהנות לא רק ממנה (וממנה כאמור, אני לא ממש נהנה), אלא גם מלאגר שעורה רגיל ומריר מבית ויינשטפן. חג בירה שמח, יהודים.

טעימה

בירות של ויינשטפן

Weihenstephaner Hefe weissbier. טוב, אין ברירה, את הסקירה הזו אצטרך להתחיל בכל זאת בבירת החיטה. כאמור, כמו כל בירת חיטה, גם זו של ויינשטפן היא אמנם מרווה מאוד, בייחוד כשהיא קרה, אבל מה לעשות, גם חמוצה לאללה. יש כאלה שמתים על זה, לא מעטים, כך מתברר, אני לא. אז מה? אף אחד לא מושלם. 5.4% אלכוהול, 15 שקלים לבקבוק של 330 מ"ל

Weihenstephaner Vitus. הוויטוס היא בירה חיטה לא מסוננת וחזקה מאוד. זה יעניין את מי שמחבב בירות חיטה. עליי זה רק מקשה עוד יותר את המלאכה. אני אוהב בירות חלשות ועדינות, וכאן זה בדיוק ההפך, ובסוף זה גם חמוץ. אבל שוב, זה רק אני. 7.7% אלכוהול, 15 שקלים לבקבוק של 330 מ"ל

Weihenstephaner Festbier. נו טוב, ואחרי כל הסבל הזה, הנה מגיע הפרס, לפחות מבחינתי. בירה לאגר קלה, בהירה ומרעננת. בקיצור, קלאסיקה, לפחות לבחור פלבאי כמוני. הפסטביר (בירת הפסטיבל או החג) של ויינשטפן, היא אמנם מעט אלכוהולית יותר ממה שאני מחבב בבירות כאלה, וקצת פחות מדי מרירה, אבל מדובר בדקויות מינוריות. מפני שבסך הכול, גם אם ביקורה כאן יהיה קצר מאוד, רק בחודש החגיגות (שבגרמניה מתחילות בכלל בספטמבר, אגב), הוא יהיה, לטעמי לפחות, סיבה אמיתית למסיבה. 5.8% אלכוהול, 15 שקלים לבקבוק

Becks בקס. טוב, זו כבר כמובן לא בירה ממבשלת ויינשטפן, אבל לא יכולתי להתאפק וניצלתי את החגיגה הגרמנית הקטנה כדי להזכיר, לראשונה ואני מקווה שלא בפעם האחרונה, את אחת הקלאסיקות הגרמניות הגדולות ביותר. בקס היא בירה מופלאה. מרירה, מרווה, קלה, ובעיקר טעימה לאללה. ואפשר גם לשתות אותה מהחבית, שזה בכלל גן עדן. 8.5 שקלים לבקבוק