העולם עייף מאיתנו

ישראל טומנת את ראשה בחול, אבל לעולם נמאס

בנימין נתניהו / צילום: רויטרס
בנימין נתניהו / צילום: רויטרס

ניתן לנסח את הודעת הגינוי הגנרית המגיעה בכתב בנוסח זה - היום איש אינו מתייצב מול המצלמות לגנות, זה כל-כך המאה ה-20, היום הגינויים מגיעים במייל, בטוויטר, אף בפייסבוק, היא הולכת כך:

הממונה על יחסי החוץ של האיחוד האירופי, הגברת פדריקה מוגריני (או שליח האו"ם למזרח-התיכון מר ניקולאי מלאדנוב, או כל אדם רלבנטי אחר) מגנה בכל תוקף את פיגוע הטרור שהתרחש אמש. אין שום הצדקה לטרור, אין שום הצדקה לפגיעה בחפים מפשע (כאן נלקחת נשימה עמוקה, מטאפורית). לישראל הזכות להגן על עצמה, אך אנו קוראים לפעולה מידתית ולמניעת פגיעה בחפים מפשע. אנו קוראים לשני הצדדים לחדול מהסתה (נשימה נוספת, מיואשת קמעה כשחוזרים לקראת הסיום לפינאלה שכבר לא משכנע איש). אנו קוראים לשני הצדדים לחזור לשולחן המשא-ומתן. פיגוע הטרור האחרון הוא הוכחה נוספת לצורך בפתרון של שלום, פתרון שתי המדינות שיושג באמצעות משא-ומתן.

לא מדובר כאן בשום פרודיה - לא, אלה הן ההודעות. אני אישית, וכך גם עמיתיי, מקבלים אותן מעשה שיגרה, ובימים אלה למרבה הצער כמעט מדי יום, ככל שגל הטרור הזה רק מתגבר (בניגוד להערכות המודיעין והמומחים של ישראל, אבל זה נושא למאמר אחר).

בצד הזכות אכן נאמר, בפומבי, שאין הבנה לטרור, שטרור הוא טרור - גם בשטחים שנויים במחלוקת מבחינת העולם - ושלישראל הזכות להגן על עצמה, ושהפתרון הוא משא-ומתן בין הצדדים. אלה דברים חשובים, ואין להקל בהם ראש.

אבל ישנו צד החובה מבחינה ישראלית. העולם עייף מאיתנו. ככל שנסביר את צידקת דרכנו, את זכותנו על ירושלים, שלא אנו הפרנו את הסטטוס-קוו בהר הבית - זאת מעבר לטיעון שגל הטרור החל עם התגברות העלייה היהודית להר הבית והקולות הקוראים להקמת המקדש כבר בימינו - זה לא משכנע את העולם.

העולם רואה בגל הטרור הנוכחי עוד סיבוב, לא ראשון, לא אחרון, בין היהודים לפלסטינים. איך אומרים ראש-הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון משה-בוגי יעלון? מאבק שהחל לפני מאה שנה? אז כך רואה זאת העולם. מלחמה במקומות אקזוטיים בין שני שבטים, שאיש אינו זוכר, ולמעט המומחים לא מעוניין להתעמק בשאלה, מי התחיל ומדוע. גם אנחנו הישראלים לא זוכרים בדיוק כל מעשה טבח וטרור בין ההוטו לטוטסי ברואנדה, בין הסרבים לקרואטים, בין היוונים לטורקים בקפריסין.

ויש לנו שעיר לעזאזל - ההסברה. היא הכושלת. אם רק היה לנו מסביר רהוט, אינטליגנטי, שולט באנגלית ברמת שפת-אם, משוכנע בצדקת דרכנו, העולם היה מקשיב ומשתכנע. אז נחשו מה? יש לנו אחד העונה לכל הדרישות, בנימין נתניהו שמו, והעולם לא משתכנע. וממילא עידן ההסברה של פעם נגמר, אינו רלבנטי עוד כמעט.

העולם התקשורתי, כולל בישראל, משדר כיום חי כל היום. בטלוויזיה וברדיו, באתרי האינטרנט, בציוצי הטוויטר, ואיפה לא. ואז יוצאות כותרות מקוממות, או מקוממות חלקית. "פלסטיני לובש חולצת עיתונות נהרג בזמן דקירה". אנו היינו מנסחים זאת, וניסחנו זאת, אחרת: ישראלי נפצע בזמן פיגוע טרור. הפלסטיני, שהתחפש לצלם עיתונות, נוטרל" (נוטרל זה החוסל החדש).

ומעבר לוויכוח אם יש איזון או אמפתיה ב"גרדיאן" או ב"בי.בי.סי" - שלא לדבר על אמצעי התקשורת שבשליטת האדם, שמעריצי היד הקשה מבקשים לקחת ממנו דוגמה - ולדימיר פוטין, שתיאורם את המצב הוא "פיגועים בפלסטין"; לא ישראל - פלסטין, או - וזו הדוגמה החביבה עלי, שבה בדיון באל-ג'זירה באנגלית, היה דיון מקיף, ובו ניתן מקום לנציגי כל הצדדים, שלושה מייצגים את הצד הפלסטיני, ואחד את ישראל. מייצג העמדה הישראלית היה העיתונאי גדעון לוי, אדם בעל דעה, רק שקשה לומר שהוא המייצג נכוחה את עמדת ישראל הרשמית.

הבעיה הישראלית אינה בסיקור התקשורתי. גם, אבל לא רק, או אף לא בעיקר. הבעיה היא עם העולם. עם דעת העולם, כפי שהיא מתבטאת בדעת מנהיגי העולם. ישראל בשנים האחרונות הייתה במצב הנדיר שבו מרבית מנהיגי העולם הרלבנטיים לנו הם שמרנים, שראו עין בעין עם ישראל בנושאים רבים, ותמכו בה. ולמי שמדבר על האנטישמיות האירופית, למשל - חישבו אם ג'רמי קורבין יהיה ראש-ממשלת בריטניה, או אף אד מיליבנד ולא דיוויד קמרון, או - וזה סביר - ממחר במקום סטיבן הרפר יהיה ג'סטין טרודו בקנדה. ולא, אין לנו אופציה רוסית או סינית. יש לנו רק את המערב. והמערב, או בעצם שום מדינה בעולם, לא מכירים בכך שיהודה-ושומרון הם חלק מישראל.

איש בעולם אינו מכיר בסיפוח מזרח ירושלים, ברמת הגולן ובהתנחלויות. שום מדינה. מבחינת העולם, ההתנחלויות אינן חוקיות והן מכשול לשלום. ועם זה צריך ונצטרך להתמודד. עד כה ההתמודדות הישראלית הייתה הטמנת ראש בחול, ותקווה שממשלים בוושינגטון יתחלפו. אבל המציאות, עקשנית שכמותה, מידפקת על הדלת. כבר זמן רב. העולם עייף, והעולם מקווה לפתרונות פלא, וכן, העולם רואה באבו מאזן פרטנר; ורואה בישראל - וגם בפלסטינים - סרבני שלום, וחושב ששני הצדדים, לא רק הפלסטינים, שני הצדדים מעדיפים חלומות שווא מסוכנים על פני פיוס. שנים ישראל מדברת על רצונה בשלום, על פתרון שתי המדינות, אבל מרחיבה התנחלויות. והעולם קורא את דברי נפתלי בנט ואורי אריאל וציפי חוטובלי ורבים אחרים, והם הממשלה, לא האופוזיציה.

וכעת צרפת באה וטוענת, שאם הצדדים לא יכולים להגיע אף לתחילת משא-ומתן, ואם העולם רוצה שקט, אז העולם צריך לכפות פתרון באמצעות מועצת הביטחון של האו"ם. חסרה עוד טיפת תסכול אחת בממשל האמריקני כדי שההצעה הזו תעבור, ואז מצבנו המדיני יהיה גרוע באמת.

וזה משתקף בתגובות, וזה משתקף בדיווחים התקשורתיים.

העולם צבוע? ייתכן. אבל זה העולם. עד שמאדים ייושב אין לנו אחר. ובו ישראל צריכה להתנהל. זעם על אמצעי התקשורת, וטענות נגד הממשל האמריקני והאו"ם הגוזרים גזירה שווה בין רוצחים לבין קורבנותיהם, הוא מובן לחלוטין, אפילו מוצדק - אבל מדיניות, או אפילו הסברה, הוא לא.

הכותב הוא עורך חדשות החוץ, ערוץ 1

צרו איתנו קשר *5988