הדמוקרטיה המעוותת של יחימוביץ' וכבל

מדוע המתנגדים למתווה הגז רואים בו שחיתות ובהסדר הקיבוצים עניין לגיטימי?

שלי יחימוביץ' ואיתן כבל / צילום: איל יצהר ואוריה תדמור
שלי יחימוביץ' ואיתן כבל / צילום: איל יצהר ואוריה תדמור

1. כמה מילים על העסקה המתבקשת בין סלקום לגולן טלקום. אם תאושר, וספק רב אם תאושר, העסקה הזאת מספקת כמה תובנות כלליות:

א. אף איש עסקים אינו פילנתרופ, בין אם הוא מוצג כך על ידי התקשורת ובין אם הוא מציג את עצמו כך בפני התקשורת.

ב. הקפיטליזם בנוי בעיקר על תאוות-בצע, לטוב ולרע. לטוב, כי תאוות-בצע מעודדת יזמות, מעודדת חדשנות ומעודדת שיפורים לטובת הצרכנים, ולרע, כי תאוות-בצע מרחיבה במהירות את האי-שוויון.

ג. כולם רוצים להרוויח, ולהרוויח כמה שיותר וכמה שיותר מהר.

ד. יש כאלה שעושים זאת באמצעות כישרון יוצא דופן, יש כאלה שעושים זאת באמצעים קשרים יוצאי דופן, ויש כאלה שעושים זאת בדרכים לא כשרות.

ה. יש כאלו שעושים זאת על גב הצרכנים, יש כאלה שעושים זאת על גב המדינה (באמצעות הטבות והקלות), יש כאלה שעושים זאת גם על חשבון העובדים, ויש כאלה שעושים זאת על גב כל השלושה.

ו. מצב שבו המחירים גבוהים באופן קיצוני או נמוכים באופן קיצוני בשוק מסוים אף פעם לא נמשך לעד: או שמתחרים קטנים וזריזים נכנסים בסיוע רגולטורי (במקרה הראשון) או שאחד המתחרים מחליט לקום מהשולחן ולאסוף את הכסף, או נדחף החוצה בכוח, במקרה השני.

ז. מיכאל גולן הוא יזם מוכשר שחולל תחרות בשוק הסלולר והוזיל באופן משמעותי את העלויות לצרכנים.

ח. מיכאל גולן קיבל מהמדינה שורה של הטבות והקלות. וזו זכותה המלאה של המדינה לעודד מתחרים חדשים באמצעות הקלות והטבות, השאלה היא רק שאלה של מידה.

ט. אם העסקה תאושר, מיכאל גולן ושותפיו עומדים לעשות סיבוב ענק בישראל: רווח של מאות מיליוני שקלים בתוך כשלוש שנים בלבד, קרוב לוודאי פטור ממס, כי החברות שמחזיקות בגולן טלקום הן ככל הנראה חברות זרות.

י. נהוג לומר שאם אתה מייצר ערך לצרכנים, אין בעיה שתייצר כמה שיותר ערך גם לעצמך.

י"א. האם האמרה האחרונה נכונה גם לגבי מיכאל גולן? כדי לענות על כך תשובה מוחלטת צריך פרספקטיבה של עוד שנתיים-שלוש-ארבע. אם העסקה אכן תצא אל הפועל, צפוי שמחירי הסלולר יטפסו, גם אם לא יגיעו לרמות החזיריות בתקופת השיא, אבל רמת התחרותיות ללא ספק תרד.

י"ב. דבר אחד בטוח: מיכאל גולן איננו פילנתרופ שידאג לצרכנים עד ערוב ימיו בשוק הסלולר, כפי שצייר את עצמו. גולן יילחם ללא לאות כדי שהעסקה הפנטסטית (בעיקר מבחינתו) שהוא חתם עם סלקום תצא אל הפועל, גם אם היא תבוא על חשבון הצרכנים.

2. מדי פעם בפעם הזכרנו פה בחצאי משפטים את הסדר הקיבוצים, שאיש ממפלגת העבודה וחבורת הטהרנים העיתונאיים אינו מעז לגעת בו ולספר את סיפורו. קוראים רבים, חלקם צעירים שהיו קטנטנים כשההסדר החל להתגבש, ביקשו מאיתנו לפרט קצת יותר על ההיקפים ועל ההסדרים החריגים עם הקיבוצים. השבוע ביקשנו מתחקירן ופרשן "גלובס", משה ליכטמן, שליווה את ההסדר הזה בזמנו ובקי בפרטיו, לכתוב על השתלשלות העניינים. אתם מוזמנים לקרוא בעמ' 2 על ההסדר המדהים הזה, שהשלב האחרון בו נסגר ב-2010, בלי שהתנהל עליו דיון ציבורי נוקב, אולי משום שהתקשורת אז הייתה פחות נשכנית ואולי מסיבות אחרות לגמרי. 20 מיליארד שקל במחיקות, הפרת חוזים ותופעות פסולות. קראו בבקשה.

3. לפני ארבעה חודשים השתתף עו"ד אליעד שרגא, יו"ר ומייסד התנועה לאיכות השלטון, בכנס שארגנה ח"כ שלי יחימוביץ' על מתווה הגז ואמר את הדברים הבאים: "בתנועה לאיכות השלטון יש לנו חוש ריח, שחיתותומטר, שמזהה מרחוק ניגוד עניינים, שיקול זר ושחיתות, וכבר עכשיו אפשר לומר שמשהו לא טוב קורה כאן". די מדהים להיווכח עד כמה מי שחורת על דגלו את ערכי הדמוקרטיה, מי שמטיף לנו לשמור על בתי המשפט והמשטרה מכל משמר למען אותה דמוקרטיה, מי שנושא בתואר עורך דין - עד כמה הוא אומר לנו דבר פשוט: שחיתות בישראל נקבעת על ידי חוש הריח של התנועה לאיכות השלטון. משתמע מכך שאין צורך במשטרה ובבתי משפט. אם חבורה של אנשים מצומצמת בתנועה שלו קובעת, לפי חוש הריח שלה (!), שחיתותתומטר ייחודי, שמשהו מושחת, אז משהו מושחת, וכל מי שטוען אחרת הוא למעשה גם סוג של מושחת.

על הקביעה הזאת חזרו למעשה גם ח"כ שלי יחימוביץ' וח"כ איתן כבל, שמבחינתם מתווה הגז הוא מושחת וצריך לפתוח בגינו בחקירה פלילית. האם יש לכל השלושה הוכחות, ממצאים, עובדות כדי לבסס את האמירות הללו? לא, אין צורך. יש להם חוש ריח מפותח. זו כנראה הדמוקרטיה על פי תפיסתם, עניין לחוש ריח.

או.קיי, אז בואו נשתמש בחוש הריח המפותח עד מאוד של השלושה כדי "להריח" מה קרה בהסדר הקיבוצים. האם מחיקה של 20 מיליארד שקל בתוך גילוי תופעות כה חמורות היא לא שחיתות? היא לא עניין של "הון-שלטון"? היא לא עניין לחקירה פלילית, גם אם עברו לא מעט שנים מאז שההסדר החל להתגבש? הרי כל מי שמקדש את הדמוקרטיה, למען עתיד ילדינו, כפי שנוהגים לומר כל הטהרנים, צריך לדרוש לפצח את קופת השרצים של הסדר הקיבוצים.

4. מתווה הגז בדרך לאישורו הסופי, ואלוהים ישמור מה יקרה לכל הטרמפיסטים שרכבו על גבו והציגו את עצמם כלוחמים למען הציבור. הם לא; הם בעיקר לוחמים למען עצמם.

הבעיה העיקרית של מתנגדי המתווה הייתה שהם לא ממש הצליחו להציג חלופה הגיונית הניתנת ליישום למתווה שהציגה הממשלה - לא חלופה דמיונית המורכבת מסיסמאות על "פירוק" המונופול (את זה קל לומר וקשה מאוד לבצע, במיוחד בשוק הגז), על תחרות של כמה שחקנים (איך בדיוק?) ועל מחיר מפוקח של 3 דולרים, בלי להסביר את המשמעות של זה. היחיד שהציג מתווה חלופי בכאילו היה השר אבי גבאי. למה בכאילו? השר גבאי הציע לבטל למעשה את חוקי ששינסקי ולהטיל מס בלו על הגז (כמו בדלק). ההצעה שלו, שהחליפה צורת מס אחת (המחושבת על בסיס הוצאות ורווחיות) בצורת מס אחרת, פשוטה יותר (מס על המחיר), היא כמובן דמיונית במצב שנוצר, אבל לפחות הוא מודה בדבר שמתנגדי המתווה מתקשים להודות בו - מיסי ששינסקי הם פקטור חשוב במחיר הסופי של הגז לצרכנים.

נחזור על כמה מהעקרונות שכבר כתבנו עליהם בטור זה בהתייחס למתווה הגז, המיתוסים והשקרים סביבו:א. "פירוק" מונופול הגז היה אשליה מלכתחילה, גם במתווה הקשוח יותר כביכול של הממונה על ההגבלים העסקיים. כל עוד נובל אנרג'י היא הבוס המשמעותי בשני המאגרים הגדולים תמר ולוויתן, אין אפשרות ליצור תחרות יש מאין.

ב. המדינה קשרה עצמה באינטרס ברור מאוד לחברות הגז דרך ועדת ששינסקי - תחזית ההכנסות שלה בנויה על רמת המחירים הנוכחית (ההכנסות מגיעות מתמלוגים על המכירות, מס חברות והיטל ששינסקי של רווחי יתר, כך שככל שהמחיר גבוה יותר המדינה מרוויחה יותר).

ג. צריך לומר בקול הכי ברור - מחיר מפוקח של 3 דולרים ליחידת חום, כפי שדורשים המתנגדים, משמעותו היא למעשה ביטול חלקי או מלא של חוק ששינסקי.

ד. סכומי המס שיגיעו, אם יגיעו, נשמעים מפוצצים על פני עשרות שנים, אבל ההשפעה המאקרו-כלכלית שלהם די מינורית. באחוזי תוצר, כך מעריך בנק ישראל, מדובר בין 0.5% ל-2%. זה יפה, אבל עדיין לא משנה סדרי עולם כלכליים או תקציביים.

ה. חוזי העוגן של ייצור החשמל בישראל - מחברת החשמל ועד תחנות הכוח הפרטיות הוותיקות והגדולות כמו דוראד - כבר נחתמו ואי-אפשר לשנותם. רמת המחירים בשעתו הייתה סבירה והחוזים הללו אושרו על ידי סוללת רגולטורים בישראל, כולל רמת המחירים בהם ומנגנוני ההצמדה שלהם. חלק מאותם רגולטורים עשו פליק-פלאק כדי ליצור לעצמם תדמית טובה בעיתונים.

ו. הממונה על ההגבלים מנע בזמנו מחברת החשמל להכניס סעיף בחוזה המאפשר לה לקבל את המחיר הנמוך ביותר בשוק בנקודות יציאה של החוזה, הכול בשם הדאגה לתחרות במשק החשמל. בגלל ההתעקשות הזאת חברת החשמל לא תוכל לנצל את ירידת המחירים בשוקי הגז, לטובת הצרכנים.

ז. תחרות, אם בכלל, תהיה רק אם הרוכשים של מאגרי תנין וכריש יקבלו הטבות מהמדינה, בדומה להטבות שקיבלו מיכאל גולן ויצרני החשמל הפרטיים. רק קיצוץ במסים לרוכשים או הטבות אחרות עשויים ליצור תחרות ולמשוך את מחיר הגז למשק המקומי למטה.

ח. הגופים המוסדיים הם ככל הנראה אלו שיקנו את החזקות דלק ונובל במאגר תמר, שיש לו חוזי בטון, בתור נכס מניב. כל האשליות על גורם נוסף שייכנס למשק הגז מנותקות מכל היגיון, והלוואי שנתבדה.

ט. אפשרויות הפיתוח של מאגר לוויתן, למרות ההתחייבות במתווה, עדיין לוטות בערפל, ויהיה מעניין לראות אם היזמים יצליחו להשיג חוזים משמעותיים לייצוא אחרי אישור המתווה. בינתיים, הדרך הטובה ביותר לקדם את פיתוח לוויתן היא להגדיל את הביקוש לגז בשוק המקומי באופן דרמטי - הן בשוק התחבורה (זה פשוט מחדל שלא עשו זאת עד היום) והן בהסבת תחנות כוח פחמיות לגז (אף שכרגע יותר זול לייצר בפחם).

י. המחדל הגדול ביותר בכל הסיפור הזה הוא אי-חיבור של מפעלים לגז טבעי כדי להוריד עלויות אנרגיה באופן דרמטי - תוצאה של הביורוקרטיה והרגולציה הישראליות במלוא תפארתן. אין לזה שום קשר למתווה הגז.

י"א. מתנגדי המתווה התעקשו שאין להתנגדותם קשר לפוליטיקה, שלא מדובר בימין-שמאל, אלא בעניין ציבורי "טהור". אנחנו לא קונים את זה. כל הארגונים ה"חברתיים" שהתנגדו למתווה הם של פעילי שמאל באופן מובהק ואליהם חברו עיתונאים עם אג'נדה פוליטית ברורה, אף שהם מתעקשים להסתירה. זו אותה מדינת תל אביב, של יושבי בתי הקפה, שמצייצת את עצמה לדעת בטוויטר, עושה אחד לשני נעים בגב ומתקשה לראות מעבר לקצה חוטמה.

איתן כבל ושלי יחימוביץ' / איור: גיל ג'יבלי
 איתן כבל ושלי יחימוביץ' / איור: גיל ג'יבלי

רקע / משה ליכטמן: הסדר הקיבוצים - מחיקות של כ-20 מיליארד שקל

נקודת המפנה בהיסטוריה החברתית-כלכלית של הקיבוצים הייתה פוליטית: המהפך של 1977 ועליית הליכוד לשלטון. מקהילה פריבילגית, עם אחוז ייצוג לא פרופורציונלי במערכת השלטונית-צבאית, קהילה שסביבה נתפרה כל המערכת החקלאית, על מנגנוני ההטבות והשליטה שלה בדמות מועצות הייצור וחסמי היבוא, עם הריבית החקלאית המסובסדת והמיוחדת שהופנתה אליהם בנדיבות, עם תנופה של השקעות בתעשייה שהחלה שנתיים-שלוש לפני המהפך הפוליטי - לפתע כל זה הועמד בספק מול ניצחון הליכוד ומנחם בגין, עם ההערה שלו על "המיליונרים בקיבוצים עם בריכות השחייה שלהם".

למעשה, מאמצע שנות ה-70, עוד לפני המהפך הפוליטי, התפתח תהליך תיעוש מואץ בקיבוצים, שכלל השקעות גבוהות בתעשייה. התנועות הקיבוציות, שנזקקו למימון רחב היקף, גייסו כספים באמצעות הלוואות וניסו לנצל את הכסף שברשותן להשגת תשואות פיננסיות גבוהות, על ידי ספקולציות בבורסה, הפקדות בקרנות נאמנות ורכישה מסיבית של מניות בנקים. בעקבות המהפך הפוליטי, התגלו גם תופעות של ארגונים כספיים של הקיבוצים שהפקידו כספים בחשבונות בחו"ל, מתוך פחד שהליכוד בא להחריב אותם עד היסוד.

חיים בעולם דמיוני

בסוף שנת 1983 התחוללה מפולת בבורסה, וכיוון שבאותה תקופה השקיעו הקיבוצים בבורסה כספים רבים, שבחלקם היו אשראי מסובסד שפשוט הופנה לפיקדונות בבנקים ולרכישת מניות בנקים, הם הפסידו עשרות מיליוני דולרים בעקבות נפילת קרנות נאמנות שהתנועות הקיבוציות השקיעו בהן, וכמובן במשבר המניות הבנקאיות.

משם הדרך להתמוטטות הקיבוצים הייתה קצרה. כחלק מתוכנית הייצוב הכלכלית של ממשלת האחדות הלאומית (רוטציית שמעון פרס-יצחק שמיר) ושר האוצר יצחק מודעי, הופסק ב-1985 האשראי המסובסד לסקטור החקלאי. הקיבוצים נקלעו למצב חדש שלא הכירו: הם נאלצו להתמודד עם צורכי האשראי כאחד האדם.

זו הייתה נקודה קריטית במשבר, כי לפתע היה צריך להציג דוחות כספיים כדי לקבל אשראי והבנקים רצו לראות מאזנים. אז התבררה האמת המרה: למערכת הקואופרטיבית יש רגולטור מסתורי, המכונה "רשם האגודות השיתופיות". הקיבוצים היו צריכים למסור לרשם האגודות בכל סוף שנה דוח כספי מבוקר, והרשם אמור היה לבדוק ולהתריע אם הנתונים מצביעים על חוסר יציבות פיננסית.

רוב הקיבוצים, מתברר, לא התייחסו כלל לחובת הדיווח ובמקרה הטוב מסרו דוח פעם בשלוש-ארבע שנים, וזאת בתקופה של אינפלציה מטורפת. הרגולטור, רשם האגודות, היה שפוט של הקיבוצים ולמעשה היה בובה של הסקטור הקואופרטיבי. הוא לא התריע על מחדל המאזנים, כך שמאות קיבוצים חיו בעולם דמיוני בלי לדעת כלל עד כמה חמור מצבם הפיננסי.

לחץ על האוצר

רק כשבנק הפועלים, בנק לאומי ובנק המזרחי - בעיקר הראשון, עם הזיקה ההיסטורית והסנטימנט - הרגישו שחובות הקיבוצים והארגונים הכלכליים של הקיבוצים הם נטל שאי-אפשר יותר להתעלם ממנו והם בבחינת סכנה ממשית ליציבות הבנקים, התחילו הפעולות לגיבוש הסדרים מיוחדים למניעת התמוטטות הקיבוצים. ההערכות הראשוניות בבנקים היו שחוב הקיבוצים הגיע לכ-15 מיליארד שקל. הבנקים לחצו על משרד האוצר לגבש הסדר מהר ככל האפשר.

הסדר חובות הקיבוצים נעשה בשלושה מהלכים. יחס מחיקת החובות היה 65% על ידי הבנקים ו-35% על ידי המדינה ונושים שאינם בנקים. ב-1989 חתמו התנועות הקיבוציות עם הממשלה ועם הבנקים על ההסדר הראשון, שכלל 213 מתוך 274 קיבוצים (כולל 17 קיבוצים דתיים) ותאגידים כלכליים של הקיבוצים, ארגוני קניות ארציים ואזוריים, מפעלים אזוריים וקרנות תנועתיות. בהסדר נמחקו ונפרסו חובות הקיבוצים ותאגידיהם ובוטלו המערכות הכלכליות המרכזיות (בעיקר ארגוני הקניות) ומנגנון הערבות ההדדית.

בשנים 1997-1998 נחתם "הסדר משלים" ל-72 קיבוצים המרוחקים ממרכז הארץ. ההסדר המשלים נחתם לאחר שהתברר כי יש קיבוצים שהגיעו למצב שבו אינם יכולים לעמוד בהתחייבויותיהם במסגרת הסדר הקיבוצים המקורי.

בשנת 1999 נחתם הסכם נוסף, ולפיו ישיבו קיבוצים עתירי נדל"ן חלק מקרקעותיהם למינהל מקרקעי ישראל בתמורה למחיקת חובם על ידי הבנקים והממשלה.

ב-2010 הסתיימו תהליכי ההסדר ומהנתונים עולה ששיעור מחיקת החובות לקיבוצים נע בין 56% ל-71%. סך כל המחיקות לקיבוצים הגיע לסכום הפנטסטי של 19-20 מיליארד שקל.

העלמת עין מהפרת חוזה

מאז שהמדינה והבנקים מחלו על החובות, ואף שייצוג הקיבוצניקים בצמרת המפלגות ובכנסת פוחת עם השנים, הקיבוצים מצליחים לשמור על האינטרסים העיקריים שלהם בארבע חזיתות עיקריות:

חקלאות - משטר המכסות והפיקוח בענפי הרפת והלול עומד בעינו, ואלה הענפים החשובים לקיבוצים. ממידע העובר בין חקלאים עולה שיותר ויותר קרקעות חקלאיות של קיבוצים נמסרות לעיבוד חיצוני בתוך העלמת עין של רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), דבר שמלבד היותו הפרה של חוזה החכירה וחוק ההתיישבות, בעבר היה מעלה סומק של בושה בלחיי העסקנים.

הפשרת קרקע חקלאית - הקיבוצים עומדים בחזית ההתנגדות לתוצאות ומסקנות פסק הדין בבג"ץ הקשת הדמוקרטית בעניין הצדק החלוקתי, והם (וגם המושבים) מעדיפים לא לקחת חלק בפרויקטים של בנייה רוויה למגורים, בתקווה ש"ככל שיהיה רע יותר מבחינת מחירי הקרקע, כך נקבל פיצוי גבוה יותר עבור שחרור קרקע שלנו". מתברר שלא היה בסיס לחשש של הקיבוצניקים מחילופי השלטון, כי אף שלטון, לא של מפא"י ולא של הליכוד, עדיין לא העז ולו פעם אחת לדרוש מקיבוץ קרקע נחוצה ולהפעיל סמכויות הפקעה מול סרבנות.

עתיד הקיבוץ - בכנס הנהגות הקיבוצית שמסתיים היום (ה') במלון יערים של קיבוץ מעלה החמישה, הצהיר המזכיר החדש ניר מאיר: "מקור כוחה הכלכלי-חברתי של התנועה הקיבוצית מצוי בשיטה הקואופרטיבית. היא זו שמייחדת אותנו כל כך משאר החברה הישראלית שבה אדם לאדם זאב". זאת, למרות התהליך של יצירת סוג חדש של קהילה, "הקיבוץ המתחדש", שבו יש שיוך קנייני, שכר נפרד ואורח חיים שאיננו קואופרטיבי אלא דומה יותר לחיים ביישוב קהילתי רגיל.

זכויות החברים בבתים - המאמץ העיקרי בקיבוצים הוא ליצור זיקה קניינית של החבר לביתו ולקרקע שעליה הבית ניצב, בהסדרים שונים של רכישת זכויות קניין אישיות. לצד דיונים חוזרים ונשנים והצעות של מועצת מקרקעי ישראל לדרכים נוחות יותר וזולות יותר להגשמת הקניין הפרטי - מצב שבפירוש איננו מאפיין קואופרטיב - התגלו כמה תופעות בעייתיות בקיבוצים: למשל, קבלת מצטרפים כ"חברים באגודה" בתוך שהם נותנים תשלום סמוי ומחתרתי לקיבוץ, הקרוי "כספים אסורים", באופן שנראה כאילו זו עסקת נדל"ן המתחפשת למהלך פיקטיבי של "קבלת משפחה חדשה לקיבוץ". לאחרונה הציעה רמ"י הסדר נוח במיוחד, שלפיו קיבוץ יוכל לרכוש את כל שטח המגורים לפי 20% משווי הקרקע, ויוכל לעשות בקרקע כרצונו.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988