נקמת הנוסעים המתוסכלים: אושר ניהול ייצוגית נגד הרכבת

נוסעים רבים נתקלו בכך: הרכבת מתעכבת בהגעה לתחנה ביותר מ-30 דקות ■ הפיצוי: כרטיס נוסף בחינם ■ הבעיה: לא רק שהרכבת שומרת זאת בסוד, אלא שהפיצוי לא מתאים לבעלי "חופשי-חודשי" ■ הרכבת: הנוהל שונה

נוסע ממתין לרכבת / צילום: שלומי יוסף
נוסע ממתין לרכבת / צילום: שלומי יוסף

כל נוסע שמשתמש בשירותיה של רכבת ישראל מכיר את החוויה הקשה שבה בהתאם ל"חוק מרפי", דווקא כאשר אתה הכי ממהר לפגישה או לאירוע אחר - הרכבת, שעל-פי רוב מגיעה בזמן, מתעכבת ומאחרת.

פסק דין שנתנה היום (ד') שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיכל אגמון-גונן, עשוי להביא לפיצוי לנוסעי הרכבת הממורמרים מהאיחורים. אגמון-גונן אישרה ניהול תביעה ייצוגית כנגד רכבת ישראל בגין איחורים של מעל 30 דקות בהגעת הרכבת ליעדה.

התובע, עו"ד אבנר גבאי, רכש במשך שנים כרטיס נסיעה "חופשי-חודשי" ברכבת כדי לנסוע בקו הוד-השרון-תל-אביב. בבקשה שהגיש הוא טען כי בקו זה היו איחורים רבים, וכשפנה להתלונן בעניין, הובהר לו כי הוא זכאי לפיצוי בדמות כרטיס נסיעה חינם. ואולם לטענתו, פיצוי זה אינו מפצה את נוסעי הרכבת שרכשו כרטיס תקופתי חודשי, שכן הכרטיס החודשי מזכה אותם בנסיעה ללא הגבלה במהלך החודש.

טענה נוספת שהעלה התובע היא כי הרכבת אינה מגלה לנוסעים את זכותם לפיצוי, ועל כן מרבית הנוסעים לא מקבלים גם פיצוי מוגבל זה.

בתביעה מתבקש פיצוי כספי לנוסעים שהחזיקו בכרטיס "חופשי-חודשי" וכן פיצוי לכלל הנוסעים בגין הטעיה באי גילוי הזכות לפיצוי.

השופטת ד"ר אגמון-גונן דנה בשאלה מה דינה של נסיעה ברכבת למקום העבודה בראי הגנת הצרכן, במסגרת השינויים בעולם הדיגיטלי הכלכלי והתעסוקתי של ימינו. השופטת קבעה כי כרטיס נסיעה ברכבת נכלל בעניינים שחוק הגנת הצרכן התכוון לחול עליהם כשהגדיר צרכן כמי שעושה שימוש אישי בשירות. מה גם שלדבריה, פעמים רבות מדובר בשימוש מעורב: "אכן, מתן האפשרות ללקוח להגיש תובענות ייצוגיות בעילות שונות בהקשר הצרכני הולמת יותר את העולם של ימינו", כתבה אגמון-גונן.

לדבריה, ייתכן כי בעבר הייתה חלוקה ברורה יותר בין שימוש עסקי לשימוש אישי, אולם "היום אנו חיים בעולם משתנה, עולם דיגיטלי יותר המשנה הן את אופי המסחר למסחר מקוון, הן את אופי המוצרים והשירותים בעולם הדיגיטלי, הן את עולם העבודה.. כל אלה מביאים לכך שהמחיצות בין הבית למקום העבודה מיטשטשות.

"גם השימושים של מוצרים ושירותים הופכים להיות מעורבים ובלתי ניתנים להפרדה בין שימוש במסגרת העבודה לעומת שימוש פרטי. מוצרים רבים כמו טלפונים סלולריים ומחשבים אישיים, ושירותים כמו נסיעה ברכבת, שירותי תמיכה למחשבים ניידים וטלפונים סלולריים, נצרכים הן על-ידי צרכנים במובן הצר, לשימוש פרטי, שלא במסגרת עבודתם, ואחרים עושים שימוש בדיוק באותם מוצרים במסגרת עבודתם. הרבה עושים שימושים משולבים. למעשה, היום המחשב הנייד הוא המשרד, וניתן לעבוד באמצעותו מכל מקום".

"הרכבת מנסה לאחוז את המקל משני קצותיו"

השופטת הביאה מדברי הרכבת בתשובה לבית המשפט, לפיהם הרכבת משמשת "כאמצעי אסטרטגי בין השאר להתמודדות עם בעיית האבטלה בפריפריה", ושאלה: "האם ראוי שאותם עובדים בפריפריה הנוסעים לעבודה במרכז לא יחשבו כצרכנים לעניין חוק הגנת הצרכן? האם באמת ניתן לומר כי אין לראות בהם צרכנים רק בשל כך שהרכבת משמשת אותם לנסיעה למקומות עבודתם?".

לדברי השופטת, אותם אנשים המתגוררים בפריפריה ונוסעים לעבודה במרכז אינם אנשים שיש להם כוח מיקוח כלפי הרכבת או ידע המאפשר להם התמודדות עם גוף גדול ומונופוליסטי כדוגמתה. הם נזקקים לשירותי הרכבת דווקא בשל כך שאין ידם משגת לגור במרכז, והרכבת מאפשרת להם לחיות בפריפריה ולעבוד במרכז.

"אכן יש לאכוף נורמות התנהגות על עסקים בכלל ועל עסקים דוגמת הרכבת, המספקת שירות ציבורי מהמעלה הראשונה בפרט. זאת, באמצעות חוק הגנת הצרכן. שכן אם לא לאוכלוסייה זו, הנאלצת לגור בפריפריה ולעבוד במרכז, למי כיוון חוק הגנת הצרכן?", פסקה.

השופטת דחתה את טענת הרכבת לפיה כל מה שניתן לנכות כהוצאה, כמו למשל כרטיס רכבת, אינו נכלל בגדר מוצר או שירות אישי, וקבעה כי המבחן הראוי אינו בשאלה האם ניתן לנכות תשלום עבור שירות או מוצר כהוצאה במסגרת דיני המס, אלא בשאלה האם מדובר בעוסק המתגבר על כשלי השוק של ידע חסר וכוח מיקוח נחות. זאת, כיוון שהבסיס הרעיוני לניכוי הוצאות בדיני המס שונה לחלוטין מהבסיס הרעיוני של חוק הגנת הצרכן.

לבסוף דנה השופטת בבקשת התובע להורות לרכבת כי הכרוז המודיע על כך שהרכבת איחרה, יודיע גם על זכותם של הנוסעים לקבל פיצוי. הרכבת התנגדה לכך בטענה כי אינה צריכה "לעודד" קבלת פיצוי על-ידי הנוסעים.

השופטת דחתה את טענת הרכבת וקבעה: "הרכבת מנסה לכל אורך ההליך להחזיק במקל משני קצותיו. מחד, כאשר נטען כי לא פרסמה כראוי, מדגישה הרכבת את חובותיה הציבוריות ואת היות זכות הפיצוי זכות סטטוטורית המופיע בתקנות, ועל כן כל אדם מוחזק כיודע את הדין, לרבות זכות זו. מאידך, כאשר נתבע ממנה להודיע על כך לציבור הנוסעים באמצעות הכרוז, לפתע היא 'עוסק' רגיל, שאין לדרוש ממנו לדרבן את לקוחותיו לדרוש פיצוי".

לדבריה, "אין לאפשר לרכבת להתנהל באופן זה. אמנם פעילותה במכירת כרטיסים ומתן שירות היא עיסוק מסחרי, ועל כן הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט זה; עם זאת, מדובר בגוף ציבורי, שמצופה ממנו לנהוג בהגינות ולהביא לידיעת ציבור הנוסעים את זכויותיו דרך הפשוטה והיעילה ביותר".

השופטת הורתה לרכבת להגיש כתב הגנה בתביעה לגופה, וחייבה את הרכבת בהוצאות.

התובע הייצוגי יוצג בידי עו"ד ניר מילשטיין ממשרד שניצר גוטליב סאמט.

מרכבת ישראל נמסר בתגובה כי "פסק הדין אינו מתייחס למציאות הנוהגת היום אלא לשני מקרים בודדים שאירעו בעבר הרחוק. כפי שגם נכתב בפסק הדין, סוגיית הפיצוי בגין איחור ללקוחות אשר מחזיקים בכרטיס תקופתי הוסדרה כבר לפני מספר שנים, ולכך מתייחס פסק הדין. כרטיס תקופתי חודשי אינו קיים ברכבת מזה שנים, והוא הוחלף בכרטיס גמיש ל-30 ימים. כמו כן, נוהל הפיצוי בו דן בית המשפט בוטל כבר ב-1.11.2013, ובנוהל החדש אין יותר הבחנה בין מחזיק בכרטיס תקופתי לכרטיס אחר".