ארי המזוהם

אדיר מילר הוא שחקן אדיר, והסדרה "הצורף" בכיכובו מסקרנת ומומלצת לצפייה

"הצורף", יום חמישי 22:15, ערוץ הוט 3

כל הסנדלרים הולכים יחפים - ואם הם פסיכיאטרים מומחים להפרעות שינה, הרי שהם הולכים בשנתם. זה בדיוק מה שקורה לארי שמתעורר באמצע הלילה על הבר, אחרי שהלך לישון במיטתו.

הוא מחליט לטפל בעצמו, עולה מתל-אביב לירושלים כדי לחקור את מי שטיפל בו בילדותו, וחוזר אל עברו בחצר חסידית שעליה משל רב כריזמטי. אם עד כאן זה נשמע מעט מוזר, הרי שמכאן ארי הולך ומסתבך, ויחד איתו העלילה.

הגיחה הקודמת של אדיר מילר (ארי) אל תוך הקהילה החרדית הייתה על מסך הקולנוע, אבל עוד לפני כן, גם כן בקולנוע, הוא הוכיח את יכולות המשחק המעולות שלו כשדכן ניצול שואה.

מילר הוא לא רק שחקן אדיר, אלא גם משפיע על סביבתו: זה לא ששחקנים ותיקים כמו ליאור אשכנזי (בתפקיד הרב הכריזמטי מימי ילדותו של ארי-מילר, הרב שכונה "הצורף"), או ותיקים מאוד כמו יהורם גאון (השליט הנוכחי של החצר) חיכו למילר כדי לבלוט, אבל לפחות על-פי פתיחת הסדרה הזאת, יש בה הרמוניה שמייצרת שלם שגדול מסך חלקיו.

התסריט אף הוא שונה ומיוחד: נכון שהצצה חילונית אל מה שמתרחש (לכאורה) מאחורי החומות שהציבו חלק מקהילות החרדים בינן לבין העולם הייתה כבר לבון-טון ספרותי, טלוויזיוני וקולנועי (מכאן ועד ג'ון טרטורו ו-וודי אלן), אבל סיפור המסגרת כאן הוא בהחלט ייחודי ומערב קבלה, מיסטיקה, זיכרונות מתעתעים ומציאות שלעיתים נראית הזויה אף מן הזיכרון.

מעניין, מסקרן ואמין. כדאי לצפות ולחכות כבר לפרק הבא.

* ציון: 9

זיכרונות לפני מותו

לילה לבן עם הקלאסיקות של רוממה, יום שישי מחצות, ערוץ 1

אפרופו הפרעות שינה, אני חייב להודות ששנת לילה שאורכת למעלה מ-5 שעות היא זרה לי, ושנת צהריים (שמטבע הדברים מתאפשרת בעיקר בסופי שבוע) עלולה לגרום לי ל"לילה לבן".

למזלי, לפחות הפעם אני מקבל תמורה בעד האגרה שהפסקתי לשלם כמו כולכם ברגע שהחלו להישמע חרחורי הגסיסה מכיוון רוממה.

לערוץ 1 יש הווה מוזר (ולא תמיד רע) ועתיד שנראה קודר, אבל אללי, איזה עבר יש לו!

התוכנית הראשונה היא דווקא לא מן הנפטלין, אלא מהימים שאחרי איבוד הבכורה לטלוויזיה הרב-ערוצית: "בא רגוע" עם ספי ריבלין המנוח שמארח, לפני יותר מ-10 שנים, מרואיינים שהיו יכולים להיות אורחים בתוכנית אירוח גם היום: דיוויד פדרמן, מבעלי מכבי תל-אביב, אוולין הגואל (שהופיעה בחלק מהסדרה הפרובוקטיבית "ג'וני ואבירי הגליל"), אבי נמני ו... רק מאיר שטרית נראה כמו מהחלק החדשותי של עיתון ישן.

אחריו (00:46) תעלה ותבוא רבקה מיכאלי עם "סיבה למסיבה" מ-1986, ימי הרוטציה של ממשלת האחדות פרס-שמיר, ואם עוד לא טחו עיניכם מרוב עייפות, יעלה ויבוא (01:43) מני פאר המנוח עם "אצל מני" מ-1999.

מבחינת לא מעט ישראלים, השנה האחרונה שבה עוד הצלחנו לחלום בלילה על עתיד טוב יותר, במקום לשבת ליד אותו שכיב מרע בדמות הערוץ הראשון ולהצליח להתגעגע אפילו אליו, ובעצם - אל עצמנו.

קסם המילים

"הגננת", יום שבת 22:00, ערוץ yes קולנוע ישראלי

מיד נגיע לסרט הפיוטי והיפה הזה, אבל קודם כל, תודו שהתגעגתם להיטלר. רק לפני כשבועיים-שלושה, עת הושקה "לצוד את היטלר" (ו' ושבת בערוץ ההיסטוריה), כתבתי כאן על תהיותיי לגבי הקאמבק המרשים של הדמות השנואה בהיסטוריה, אך מאז מצאתי את עצמי עוקב באדיקות אחרי הסדרה הזאת.

צריך אמנם לצלוח את סגנון ההגשה האמריקאי והמאוס כל-כך - שמעניק אפילו לתכנים רציניים מראית-עין של שרלטנות לשמה, אבל מאותו הרגע הופכת "לצוד את היטלר" למרתקת - ואפשר בהחלט להצטרף אליה גם בפרק השלישי שישודר בסוף השבוע הקרוב.

ועכשיו לגן הילדים: נירה הגננת (שרית לארי) מוצאת את שירת חייה במילותיו של יואב, ילד בן 5 שמפליא למצוא את חומרי הגלם המשובחים ביותר מהם עשויה השירה. שימור מילותיו של הילד סוחף את נירה למסע פיוטי ויפה, בז'אנר שאני מודה שלא תמיד יש לי את הסבלנות לזרום אתו באיטיות, אבל מי שיעשה כן, ייהנה מסרט ישראלי רגיש ושונה.

* ציון: 8