הנקראות ביותר

כמה אנשים צפו אשתקד בסרטים ישראלים בקולנוע?

מהדוח של מועצת הקולנוע לשנת 2014, שנחשבת לאחת השנים המוצלחות בקולנוע הישראלי, עולה כי 1,691,836 אנשים פקדו את אולמות הקולנוע שהקרינו סרטים ישראלים בשנה זו

אולם קולנוע / צילום: איל יצהר
אולם קולנוע / צילום: איל יצהר

ראשית, וסליחה על הממלכתיות - צריך לומר מילה טובה למועצת הקולנוע ולמשרד התרבות על ההשקעה בהכנת דוח כה מפורט, שקוף ומהימן, המעמיד בפני הציבור, ובעיקר בפני גורמים בתעשיית הקולנוע, תמונת מצב עכשווית, כזו המאפשרת בחינה בהירה של נתוני עומק והסקת מסקנות.

אמנם אנחנו נמצאים בסוף 2015, וטוב היה לו חלק מהנתונים היו ניתנים בזמן אמת, כמו בארה"ב, בריטניה, גרמניה ורוסיה למשל, אך על פניו, אנחנו בדרך הנכונה.

שנית, בפנינו מקרה בוחן של שנת 2014 - אחת השנים המוצלחות בקולנוע הישראלי, הן מבחינה אמנותית והן מבחינת כמות הצופים. 1,691,836 צופים פקדו את אולמות הקולנוע שהקרינו סרטים ישראלים בשנת 2014, ועל כן מילה טובה נוספת מגיעה לקהל המקומי.

לאחר בחינה מעמיקה של הדוח, לרבות נספחיו, אפשר לומר כי נתוני 2014 מלמדים על שתי תכונות עיקריות: האחת, אהדת הקהל לבידור קל, ובמיוחד לסרטים קומיים והעדפתם על פני דרמות; והשנייה: פער בלתי נתפס בין שקלול תקציבי הפקות הסרטים לבין הכנסותיהם בקופות בתי הקולנוע.

לגבי העדפת הקומדיות: מתוך הנתונים נמצא כי 6 מתוך 10 הסרטים ברשימת הסרטים הישראלים הנצפים ביותר (ראו טבלה) הם קומדיות או דרמות קומיות ("אפס ביחסי אנוש", "שושנה חלוץ מרכזי", "מיטה טובה", "הבן של אלוהים", "ערבים רוקדים" ו"זינוק בעלייה"), אשר רק בהם צפו למעלה ממיליון צופים.

לו ניתן היה לפלח רכישת כרטיסים על-פי גילאים, יכול היה להיות מעניין לגלות מהו חתך הגילאים בסרטים כמו "שושנה חלוץ מרכזי", "מיתה טובה" ו"אפס ביחסי אנוש" - ולהבדיל, מהו טווח הגילאים של אלה אשר צפו בדרמות הנחשבות "כבדות" כמו "מפריח היונים" ו"גט".

האם צעירים יותר נמשכים לסרטים קומיים? האם הקהל ברובו נמשך לסרטים על-פי הז'אנר, או על-פי המלצות מפה לאוזן? ייתכן כי גם וגם. שווה לבדוק זאת באמצעות סקר, שכן אז גם ניתן יהיה לבחון העדפות פרטניות יותר, כמו שמות הבימאים ושחקני המפתח, עיצוב הכרזה וציוני המבקרים.

וזה מוביל אותנו לנקודה השנייה שהיא, כאמור, התבוננות בנתוני הסרטים שזכו לתקציבי הפקה נדיבים, אך אף על-פי כן לא הצליחו למשוך אליהם צופים. על-פי הדוח, פערים גדולים נרשמו ב-6 סרטים: "פרז הצעיר", של ז'אק אואניש, שתקציבו היה הגבוה ביותר בשנה זו - למעלה מ-13 מיליון שקל, כאשר הכנסותיו בקופות הקולנוע הסתכמו ב-121 אלף שקל - נתון בלתי נתפס, גם ביחס ל"פלופ".

הסרט "ערבים רוקדים" של ערן ריקליס אמנם הביא לבתי הקולנוע למעלה מ-48 אלף צופים, אך כשהתקציב הוא מעל 11 מיליון שקל (רובו מקרנות וגופי שידור בחו"ל), מדובר בכישלון כלכלי.

"מקום בגן עדן" של יוסי מדמוני זכה לתקציב של למעלה מ-6 מיליון שקל, בעוד הכנסותיו הסתכמו ב-118 אלף שקל בלבד.

"יונה" של ניר ברגמן עלה 5.6 מיליון שקל, והכנסותיו הסתכמו בקצת פחות מ-8,000 שקל.

"סוכריות", סרטו השאפתני של יוסף פיצ'חזדה, עלה 6 מיליון שקל, והכניס בקופות בתי הקולנוע 112 אלף שקל בלבד.

קשה לעמוד על הפער הזה, מכיוון ששאלת האיכות מובילה לרוב לשאלה של טעם הקהל, ומעבר לכך, מטרת הכספים הציבוריים הינה לעודד יצירת סרטים בעלי אמירה ייחודית ושפה קולנועית שאינה בהכרח קונבנציונלית.

יחד עם זאת, הפער הכולל בין ההוצאות - 92.5 מיליון שקל לבין ההכנסות - 26.9 מיליון שקל, ועוד בשנה כה מוצלחת, מעורר לא מעט תהיות.

המספרים של הקולנוע הישראלי

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא נתח שוק וצרכנות?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
דין וחשבון
הסיפורים הגדולים של השבוע
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות