העיר שנתקעה בשיכונים

מה גורם לנתיבות להישאר "עיירת פיתוח" כמו בשנות ה-50

שיכון / צילום: איל יצהר
שיכון / צילום: איל יצהר

אם משווים בין השיכונים הישנים והבנייה בפרוייקטים החדשים של העיר נתיבות לא מוצאים הבדל מהותי.

עם תנופת ההקמה של עיירות הפיתוח בישראל הצעירה, נולד בשפה העברית המדוברת המושג "שיכונים", שהפכו לשם נרדף לדיור בלתי נחשק. בניגוד למקובל, מקור שמם הרע אינו איכות בנייה נמוכה, אלא סגנון חיים בלתי מלבב שהתפתח בסביבת השיכונים, או נכון יותר - לא התפתח.

השיכונים בעיירות הפיתוח נבנו כבתים מנותקים מרחוב עירוני פעיל, בתי מגורים שסביבם חצרות דשא, ובדרך כלל בישובים שתוכננו עם הפרדת שימושים מובהקת, בלי רחובות עירוניים, בלי כיכרות ובלי מרחב ציבורי פעיל. בבוקר היו תושבי השיכונים יוצאים לעבודה ב"מפעל" וחוזרים אליהם בערב, ולצידם הוקם "מרכז מסחרי".

הזדמנויות חברתיות וכלכליות לא צמחו בעיירות הללו מעולם, וכך הן נהפכו לשם נרדף לייאוש ושיממון מדכא.

נתיבות כבר אינה מוגדרת עיירת פיתוח. בשנת 2000 היא הוכרזה "עיר", אלא שגם תנופת הפיתוח הנוכחית אינה פורצת את סגנון התכנון הגרוע שגורם לה להיות כל דבר שהוא, חוץ מעיר. היא ממשיכה להתפתח בדיוק בתבנית שבה תוכננו ערי הפיתוח. אמנם "השיכונים" של היום הם בנייני מגורים עם לובי, שיש בכניסה ואינטרקום, ויש בהם מעלית וחניון לשתי מכוניות, אך כמו השיכונים, הם בנויים סביב חצר ריקה, שבמקום דשא מוזנח יש סביבם מגרשי חניה.

בנייני המגורים החדשים אינם יושבים על רחובות עירוניים כי אם על כבישים שנוסעת בהם תנועה מהירה. את "המרכז המסחרי" החליפו שני כבישים שעל גדותיהם נפרשות חנויות של רשתות וקניונים פתוחים שכובשים לאט לאט את העסקים המקומיים. במקום לנסוע למפעל באוטובוס, נוסעים תושבי נתיבות לעבוד מחוץ לעיר במכונית פרטית או ברכבת.

כדי שסביבה תעורר הזדמנויות, כדי שליישוב יהיה קיום עצמאי, יתפתחו בו עסקים מקומיים ותתקיים מציאות חברתית שמשאירה את הדור השני, צריך מרחבים ציבוריים מזמינים, סיבה להסתובב ברגל כדי לפגוש באקראי אנשים, וצפיפות ועירוב שימושים. את אלה שכחו בוני נתיבות.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988