הנקראות ביותר

השתנה על העולם בקשת, ומהמקפצה

ארדואן חושב לעצמו: אם זה מצליח במוסקבה, למה שלא יצליח באיסטנבול?

רג'פ טאיפ ארדואן / צילום: רויטרס
רג'פ טאיפ ארדואן / צילום: רויטרס

הכותרות בעיתונים היו - בעיקר בעיתוני העולם וגם אצל כמה אמיצי-לב בטורקיה - שהיום הזה, יום שישי האחרון, היה היום שבו שוטרים ונאמני בית-המשפט ביצעו את אחד המעללים המדהימים ביותר של השתנה על דעת העולם בקשת, ומהמקפצה. הכותרות היו בנוסח: "היום מתה הדמוקרטיה בטורקיה סופית"; וזה נכון. הדמוקרטיה פרפרה זמן רב בטורקיה, ובסוף-השבוע האחרון היא מתה. גם אם יהיו במדינה בעתיד בחירות חופשיות לכאורה.

היו משטרים שסגרו עיתונים. היו אחרים שפתחו עיתונים, מוסווים בדוחק, מתיימרים לאובייקטיביות בתמיכה בשלטון; וכן יש משטרים שבהם מעולם לא התקיימה עיתונות חופשית. אבל מה שראינו בטורקיה בסוף-השבוע היה התגלמות הביטוי של "השתלטות עוינת". בשם המלחמה בטרור, והרי יש תירוץ טוב מזה? בשם החשש מכוחות זרים, עלומים למחצה, הפועלים בהשראה זרה כדי להפיל את השלטון הנבחר, הוצא צו בית-משפט, והעיתון "זאמאן", הגדול, החשוב בתקשורת הטורקית, פשוט הוחרם מבעליו, והועבר לפיקוח בית-משפט.

וכך, בתוך 24 שעות נולד מחדש - מהעיתון שביקר את נשיא טורקיה ארדואן בחריפות, לעיתון שבעמודו הראשון תמונה חגיגית של ארדואן פותח גשר באיסטנבול. מדהים. למבקשי האנלוגיה - כתמיד, רוסיה השכנה באה לסייע, נשיא רוסיה, פוטין, הוא תמונת הראי של ארדואן (אם כי הצאר הוא קר-מזג בהרבה מהסולטן חמום-המוח): המעשה הראשון של פוטין כנשיא נבחר, מעט אחרי שכנשיא ממונה חתם על חנינה גורפת למשפחת ילצין, על כל מה שעשתה, חשבו שעשתה או תעשה, היה שליחת כוחות מיוחדים לתאגיד "מוסט", אז בבעלות האוליגרך ולדימיר גוסינסקי, והשתלטות עליו.

מעט אחר-כך פוטין ישתלט גם על החזקותיו של האוליגרך בהא-הידיעה, בוריס ברזובסקי בתקשורת; והשניים ייצאו לגלות. שניים שסברו בטעות, שרוסיה השתנתה, שהדמוקרטיה הרוסית החדשה משמעותה, בין השאר, שניתן למתוח ביקורת על השלטון, בעיקר על העומד בראשו. נאיבי.

ולמחפשי האירוניה, למה אירוניה, ציניות במיטבה: רוסיה, אותה רוסיה! הביעה דאגה חמורה מהשתלטות המשטר הטורקי על העיתון, וחשש לדמוקרטיה הטורקית.

ואם רוסיה, הרי המינימום שניתן לצפות לו מהעולם, כלומר, מהאיחוד האירופי אביר הדמדוקרטיה, מהבית-הלבן הרגיש לעוולות, הוא ביקורת נוקבת, אולי סנקציות, לפחות דיפלומטיות, שיחות נזיפה חמורות, הפגנות סוערות? אז זהו, שלא. היה המינימום הנדרש, כלומר גינוי של דובר.

ומדוע? כי אידיאלים הם דבר יפה, ואני האחרון שאזלזל בהם, ואני משוכנע שהאנשים הטובים בבריסל ובוושינגטון היו מעדיפים שהדברים היו אחרים, אבל מה לעשות: ארדואן עוצר בימים אלה - לא מטוב ליבו, אלא מצ'ק שמנמן של שלושה מיליארד אירו, והבטחה מעורפלת שארצו תיכנס פעם לאיחוד האירופי - את שיטפון הפליטים מסוריה בדרך היבשה לבלקן, ומשם למדינות האיחוד האירופי.

האיחוד האירופי עדיין שבוי גם באובססיה של ימי המשטר הצבאי בטורקיה, משוכנע שהשתלטות צבאית היא הסכנה, ואינו יכול להבין השתלטות בלתי דמדוקרטית אחרת. וארצות-הברית ובעלות-בריתה זקוקות לטורקיה במלחמה נגד דאע"ש. אז אמנם במלחמה הזו יש סבך אינטרסים סותרים - התמיכה האמריקנית בכורדים למשל, אבל הצורך בטורקיה מביא לכך שאיך-שהוא דברים קטנים, זניחים, כמו מסע הדיכוי שמנהל ארדואן בחבל הכורדי בטורקיה, ההשתלטות על כל מי שיכול לאיים על שלטונו בתחום התקשורת, ובמיוחד מערכות המשפט, הצבא והמשטרה, מאסר המוני ושליחה לכלא של יותר מאלף בני-אדם, שנמצאו אשמים בסעיף הביזארי של העלבת הנשיא - כל אלה אינם מעניינים מספיק, אינם חשובים מספיק לעולם. בפרפרזה על אמירה ישראלית ישנה: שקט, יורים. בדאע"ש.

אבל אין כאן סתם שליחת הכוחות הכנועים של מערכת החוק להשתלט על עיתון אופוזיציוני. ארדואן משוכנע, ולא בלי סיבה, ששואפים להפיל אותו. נכון, בכל מדינה דמוקרטית האופוזיציה מבקשת להפיל את השלטון. יש מדינות שבהן השלטון רואה בכך הדחה, אקט של חתרנות שחובה להילחם בו. ובטורקיה יש מאבק ייצרי. המפסיד מאבד הכול, והמנצח זוכה בכל השלטון.

אם זה מצליח במוסקבה, מדוע שלא יצליח באיסטנבול?

אותה מדינה, אותם תאים רדומים במערכות המשפט, במשטרה, בצבא, רודפים את ארדואן, לדעתו לפחות, ועושים הכול כדי להפילו. והמדהים הוא, שהם הצליחו. לכאורה. ערב מערכת הבחירות האחרונה נחשפו הוכחות חד-משמעיות למעורבות משפחת ארדואן בשחיתות בקנה-מידה עצום. נחשפה הקלטה של ארדואן, בקולו שלו, מורה לבנו להסתיר את המזומנים. החלה חקירה על שחיתות. והחקירה נעצרה, וכך גם כל מי שניהל אותה.

וכאשר תוצאות הבחירות בטורקיה לא מצאו חן בעיני ארדואן ועושה דברו הנאמן (לעיתים לא ברור מי עושה דברו של מי, אבל ארדואן הוא הפופולרי, הוא הפנים של המשטר) אהמט דבוטאולו (ראש-ממשלת טורקיה), והתברר שמפלגת ארדואן, מפלגת הצדק והפיתוח, לא תוכל לשלוט לבדה, אז אין בעיה, מבעירים את השטח, מציתים תבערה, מבטלים את תהליך השלום עם הכורדים; ויש בחירות חדשות. והנה - התוצאות הרצויות מתקבלות. מי אמר שקשה לשלוט בדמוקרטיה?

הדבר הנורא הוא, שזה כל-כך שקוף, כל-כך ברור, כל-כך מצליח. וגם ברור לכול מה יהיה המהלך הבא - החרמת תאגיד תקשורת גדול נוסף, הנמצא לא בידי ארדואן או נאמניו, והעברתו לידיים בטוחות יותר. אחרי הכול, אם זה מצליח במוסקבה, מדוע שלא יצליח באיסטנבול? אז כמה אלפים ייצאו לרחובות, 0.1% מהאוכלוסייה לפי חישוביי, אך השאר אדישים או מרוצים, שזה אותו דבר מבחינת השלטון.

החשוב הוא, שעוד מקור למידע חופשי נסתם, עוד ביקורת על השלטון הושתקה; ובבחירות הבאות, הדמוקרטיות כמובן, יתברר במדדי התקשורת שהעם, התקשורת, מערכת המשפט, מערכת שלטון החוק, כולם-כולם אוהבים, מעריצים, ואולי בסתר ליבם מפחדים, ובצדק, מהנשיא הכה-דמוקרטי של טורקיה.

■ הכותב הוא עורך חדשות החוץ, ערוץ 1. 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות