מתעב את פורים

אין שורה בעברית שמדכאת אותי יותר מ"מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע"

תחפושות פורים / צלם: סהר לוי יחצ
תחפושות פורים / צלם: סהר לוי יחצ

א. יום שלישי בבוקר, בתהלוכת העדלאידע של בית הספר. הילדים שלי מחופשים, מאושרים, רצים עם חברים. אני מתעלם מהם: ילדים שמחים זה קצת משעמם. כמו בכל שנה, נמשך מבטי אל הילדים האומללים; אלה עם ההורים היצירתיים יתר על המידה. קל לזהות אותם: הם כלואים בתוך קופסת קרטון צבועה ירוק באורך שני מטר (הילד אוטובוס), מה שמקשה עליהם לנוע במרחב ולחלוטין מונע כל אפשרות של הסתודדות; ראשם של אחרים מבצבץ בקושי מתוך מבנה ענקי שאליו דבוקות פחיות (הילד מכונת שתייה), מה שפוסל לגמרי כל אופציה של ישיבה; יש את אלה שמהלכים בקושי כי הם קשורים לחמש בובות פרווה ענקיות (הילד משפחת דינוזאורים), מה שלא מאפשר ריצה; במו עיניי ראיתי ילד מנסה בשארית כוחותיו לצעוד עוד צעד, צעד אחד בלבד, אבל כורע תחת הכובד, וקורס על המדרכה - הוריו חיפשו אותו לפח מיחזור מלא; יש את זאת שלא יכולה לזוז מלכתחילה - הוריה בחרו לחפש אותה לבת הים; יש את זה שלא יכול לנשום - הוריו חיפשו אותו לדג באקווריום ועכשיו ראשו נתון במכל זכוכית אטום. אם ידבר, איש לא ישמע.

אני מביט בילדים האלה, אפשר ממש לראות את הטראומה נחרטת בזמן אמת בעומק נפשותיהם העדינות. הם סובלים, מזיעים, בודדים. כל מי שהתלהב מהם בשנייה הראשונה שכח מזה מזמן והלך לשחק עם ילד אחר, כזה שהוריו השקיעו בו טיפה פחות, אבל עכשיו הוא לפחות מסוגל לזוז. הילדים המושקעים משתרכים בכבדות בשולי העדלאידע, נמקים מהחום ועל סף אפיסת כוחות ופריצה בבכי. עוד מעט יחזרו כולם לכיתה, אבל מעמדם לא ישתפר דרמטית - אפשר יהיה למצוא אותם זנוחים בפינת הכיתה כמכל ספריי ריק במוצאי יום העצמאות. ולחשוב שבבוקר, כשצילמו אותם, הכול היה נראה כל-כך הרבה יותר מבטיח.

ב. גם לי יש פורים אחד כזה שצרוב בזיכרון: תחפושת של אסטרונאוט שנהגתה ונתפרה במיוחד בשבילי. כנראה שהייתי מאוד גאה בה בעשר הדקות הראשונות, אבל מהן לא נשאר לי אף זיכרון. כל מה שאני זוכר זה סבל צרוף - היה יום חמסין ואני נמסתי בתוך החליפה. בכל פורים אני ממש יכול לראות מחדש את האדים מתאספים בצידה הפנימי של המסכה ומסתירים את הכול; אני ממש יכול לחוש את אגלי הזיעה הניגרים, את השפשוף של הפלסטיק בירכיים, את כובד התרמיל, את סרבול התנועה. כל פורים, כשאני רואה את הילדים המושקעים, אני פשוט עף לשם מיד על עוגיית המדלן של התת-מודע: הנה אני, קטן כזה, פוסע-כושל בקושי לאורך רחוב טרומפלדור בפתח תקווה, שומע את נשימתי הכבדה בתוך המסכה האטומה, בטוח שעוד רגע אני מתעלף.

היו לי כנראה פורימים אחרים, שמחים יותר, אבל דבר לא נותר מהם. אני מתעב את פורים. אני מתעב אותו מכל הבחינות: את סיפור המגילה על גבר מבוגר שמסרסר בילדה קטנה, את אלמנט הנקמה העיוורת, את זה שאין בו אוכל טעים, את הציווי להשתכר - שאותו מילאנו בישיבה התיכונית בדבקות שלא ראיתי עד אז ומאז בשום מצווה אחרת. אני שונא את המסיבות. אני שונא את הנשים שמתחפשות לזונות ולחשפניות. אני שונא את זה שאנשים שואלים אחד את השני "למה התחפשת?". אני שונא בו הכול. פשוט חג זוועה. אין שורה בעברית שמפחידה ומדכאת אותי יותר מ"מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע". כי אני, בכל פעם שפורים מגיע - ובמעשה שטן, נדמה שהוא רק מתארך משנה לשנה, לפחות במערכת החינוך - רק מחכה שהוא ייגמר. לא הייתי עומד אפילו בעוד פעם בשנה.

אני רואה את הילדים הסובלים ונורא מתחשק לי לעבור מאחד לשנייה ופשוט לקרוע מהם את האוטובוסים, משפחות הדינוזאורים, מכונות השתייה ופחי המיחזור. אבל אני יודע ש: א) זה לא יתקבל מי יודע מה טוב בשכונה. ו-ב) אף פעם לא רעיון טוב להחליף טראומה אחת באחרת. אז אני נותן להם לסבול, כל אחד את הסבל שלו. אחרי הכול, רק ככה מתבגרים.

ג. יום לפני פורים הכול היה נראה הרבה יותר טוב, לא? אני הולך לי ברחוב ופוגש את חברי הטוב ג'. מאז פתח את העסק שלו אני רואה אותו פחות ופחות, אבל הנה הוא - יושב על הבר ולוגם בירה בצהריים, כולו חיוכים. מה קרה? הייתה שריפה בפלאפון, אמר חברי באושר, אז ביטלתי את כל הפגישות שלי.

כמותו פגשתי רבים אחרים באותו יום שני מתוק ושמשי. כולם יצאו בפועל לחצי יום חופש ועל פרצוף כולם התפשט אותו חיוך ילדותי השמור למקרים נהדרים כמו מורה שנפל למשכב או שלג שמבטל יום לימודים. כולם ישבו בחוץ, כאילו מחפשים וויי-פיי. מה ששריפה קטנה בארון חשמל - ועוד בפתח תקווה, מכל המקומות שבעולם - יכולה לעשות לאנשים. קראתי שרן גוראון, מנכ"ל החברה, אמר במסיבת עיתונאים כי "ברור שתקלה כזו מחייבת פיצוי". אני לא יכול להסכים יותר, ואפילו יש לי רעיון לפיצוי מעולה: שריפה כזו פעם בשבוע. אפילו פעמיים. זה בדיוק מה שכל האנשים צריכים; חצי יום שבו אף אחד לא משיג אותם והם לא יכולים להשיג אף אחד. חצי יום כזה שמספק תירוץ מושלם לבטלה מענגת. מצדי אפשר להחליט שכל פעם יישרף ארון חשמל בחברה אחרת, בתנאי שהארון הנ"ל נמצא בפתח תקווה. אבל זאת חייבת להיות שריפה, כן? משהו פתאומי. ועוד תנאי מהותי: שלעולם לא נדע אם זה ייפול ביום ראשון או רביעי, שלישי או שישי. הרי אין כמו התחושה של יום שנפרס לפתע כמניפה.

נכון שבתחילת היום חשו כולם סוג של מצוקה; זו השמורה לאדם של זמננו שמוצא את עצמו לפתע בלי קשר. בהתחלה אתה מרגיש מנותק, אבוד, תלוש. החיים שלך, שנמצאים בענן הגדול שבשמיים, נלקחו ממך. אי אפשר למצוא אותך ואתה לא יכול למצוא אף אחד, אתה לא יודע מה אנשים שלא אכפת לך מהם מחרטטים ברשתות החברתיות. אתה מפסיד כל-כך הרבה דברים עד שאתה קולט שבעצם לא הפסדת כלום. וברגע שהתובנה הזו נוחתת - אתה מחייך יותר.

ד. והאמת, דווקא כאן ודווקא היום אני איש של בשורות: בשבוע הבא עלינו לטובה נרגיש כולנו הרבה, אבל הרבה יותר טוב: לא רק בגלל שפורים נגמר סופסוף, אלא כי ביום שישי בלילה עוברים לשעון קיץ. אדם יכול להגדיר את עצמו כטיפוס של חורף עד מחר, אבל אין מי שליבו לא מתרחב ולו במעט מעוד שעה של אור. שוב נדמה שהיום נפרס בפניך כמניפה, ושיש כל-כך הרבה דברים שתוכל להספיק אם רק תרצה. או בגרסה שלי, שלטעמי היא טובה בהרבה: יש כל-כך הרבה דברים שאם תרצה לא תוכל להספיק. הרי להספיק דברים כל אחד יכול, אבל לא להספיק - בשביל זה צריך אופי.

יותר משאני מת על שעון קיץ, אני מת על הימים הראשונים שאחרי התחלופה - הם ממלאים אותי אושר בדיוק כמו שהימים הראשונים אחרי המעבר לשעון חורף מעציבים אותי מאוד. אני חושב שזה דיל מאוד מוצלח.

כולנו זוכרים איך עד לפני כמה שנים היה המעבר לשעון הקיץ סאגה שנתית קבועה, מערכה של חילונים נגד חרדים - אפילו המריבה השנתית הזו נחסכה מאיתנו, ולפחות ממה שאני יכול להתרשם, השמיים לא נפלו על האחים החרדים. העולם כמנהגו נוהג והשבת ממשיכה לשמור על עם ישראל כמו שתמיד עשתה. לה לא אכפת שלוקחים לה שעה בהתחלה ומחזירים לה בסוף.

בימים אלה מגויסים החרדים למלחמה רבתי על סוגיות סמליות אחרות: המקווה והכותל. הם מאיימים לעזוב את הממשלה ממש כמו שאיימו לעזוב אותה אז, וטיעוניהם גדושים בשלל הלכות. אני לא יודע איך יסתיימו הוויכוחים הנ"ל, אבל החרדים צריכים לזכור מה שקרה אחרי שעבר חוק שעון הקיץ: כלום. וזה בדיוק מה שיקרה אם למקווה או לכותל תיכנס מי שרוצה ואיך שהיא רוצה: כלום. שום דבר, חברים, לא ייגרע מכם ומאורחות חייכם. כל מה שתאלצו לעשות זה למצוא משהו חדש לריב עליו. ולריב, בינינו, זה תמיד כיף.

יש לי רעיון מעולה לפיצוי לקוחות פלאפון: שריפה כזו פעם בשבוע. חצי יום שבו אף אחד לא משיג אותם

שעון קיץ / איור: תמיר שפר
 שעון קיץ / איור: תמיר שפר

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988