האבולוציה של הפוינט גארד בכדורסל המודרני

המשחק בין גולדן סטייט ווריורס לפורטלנד טרייל בלייזרס ב-11 במארס באוקלנד, קליפורניה, ביתם של הווריורס, היה די שגרתי. גולדן סטייט - בעיצומה של עונה רגילה היסטורית, שהסתיימה עם שיא NBA של 73 ניצחונות (ותשעה הפסדים בלבד) - הציגה את הכדורסל הקבוצתי היפהפה שמאפיין אותה בשתי העונות האחרונות. פורטלנד, המדורגת חמישית במערב, ניסתה להישאר במשחק עם ברד של שלשות (19), וגילתה, כמו שאר הקבוצות בליגה, שנגד הווריורס גם זה רחוק מלהספיק. זה נגמר 112:128 למקומיים.

הדבר הלא שגרתי היחיד במשחק היה הקלעים המובילים בשתי הקבוצות: סי.ג'יי מקאלום מפורטלנד, שסיים עם 18 נקודות, וקליי תומפסון, מגולדן סטייט, שקלע 37 נקודות. תומפסון, שבעונה הקודמת שבר שיא NBA עם 37 נקודות ברבע אחד, ומקאלום, שרשם העונה 20.8 נקודות בממוצע למשחק, הם שניים מחמשת השוטינג גארדים הכי טובים בליגה, כך שאף אחד לא הופתע מההופעה שלהם באותו ערב. אבל בימים כתיקונם, שניהם מסתפקים בפרס שחקן המשנה הטוב ביותר, בזמן שהפוינט גארדים (הרכזים) של פורטלנד ושל גולדן סטייט - דמיאן לילארד וסטף קרי בהתאמה - מובילים את שתי הקבוצות בכל פרמטר התקפי חשוב.

קרי ולילארד הם ממש לא הפוינט-גארדים היחידים שסוחבים קבוצות על גבם. בעונה הקודמת, שבעה מעשרת המדורגים הראשונים ב-NBA בקטגוריה שמכונה Offensive Plus/Minus, המכמתת את ההשפעה של אינדיבידואלים על ההתקפה של הקבוצה, היו פוינט גארדים; והעונה המספר עמד על שישה. גם במדד בשם Win Shares, שילוב של כמה נוסחאות מתמטיות שמספק הערכה של מספר הניצחונות שכל שחקן תורם לקבוצה שלו, הפוינט גארדים שולטים: בעונה הקודמת חמישה מהם דורגו בעשירייה הבכירה בליגה, והעונה ארבעה משמונת הבכירים הם פוינט גארדים.