מעצב-על יפני: "רוצה להיות משעמם, זו הדרך להירגע"

פילוסופיית החיים המפתיעה של מעצב-העל היפני אוקי סאטו ■ ראיון ל"ליידי גלובס"

אוקי סאטו במוזיאון העיצוב חולון / צילום: שי בן אפריים
אוקי סאטו במוזיאון העיצוב חולון / צילום: שי בן אפריים

כשמעצב-העל היפני, ראש הסטודיו הבינלאומי ננדו, אוקי סאטו, רוצה לשתות קפה, הוא פשוט עומד בתור כמו כולם. איש לא דואג להביא לו באופן אישי את כוס הקפה האהובה עליו, הוא לא ספון בחדר קטן וסגור, מתבודד עד לרגע שיגיע תורו לכבוש את הקהל. הוא עומד בין כולם, משוחח עם הצוות שלו, בעודו מוקף שוחרי עיצוב 'פשוטים'. לפיליפ סטארק זה לא היה קורה.

בשנים האחרונות סאטו כבש את מקומו בשורה הראשונה של המעצבים המובילים בעולם. הדירוגים העכשוויים מציבים אותו בחמישייה הפותחת עם סטארק, רון ארד, קארים ראשיד וטום דיקסון. הוא מעצב מסעדות ובתים, אבל גם מגוון רחב של פריטים עבור מותגי על כמו הרמס, לואי ויטון וקנזו, לצד מותגים כמו קמפר וקוקה קולה.

בין הסטודיו בטוקיו לסטודיו החדש במילנו, הוא מדלג ממטוס למטוס. בשנה האחרונה עבד על קרוב ל-400 פרויקטים במקביל. כשמבקשים ממנו הסבר לאינטנסיביות הזו, הוא משווה עצמו לדג שאם יפסיק לשחות פשוט ימות, ואומר שבשבילו להמציא פרויקטים זה כמו לאכול או לשתות. ב-2015 לבדה שחרר לשוק 100 מוצרים שעיצב ל-19 חברות. אבל כשאני שואלת אותו איזה מוצר היה מעצב רק לעצמו, הוא מפתיע.

"לא הייתי מעצב רק בשביל עצמי, כי אין לי צורך. אין לי שום דבר בבית, הוא כמו גלריה. יש מיטה, כלב, כמה ספרי עיצוב וזהו. אין לי מיקרו, אני לא מבשל, אין לי מטבח בכלל, אין לי כלום. יש לי 40 חולצות לבנות שנראות אותו דבר, 20 מכנסיים שחורים שנראים אותו דבר, אותם תחתונים, אותן נעליים, כך שאני לא צריך לחשוב על שום דבר כשאני מתלבש. למה? כי אני מרגיש ממש רגוע כשאין סביבי כלום.

"אני מסתובב הרבה בעולם, כמעט בכל יום אני מציג רעיונות חדשים, אז כשאני בבית שלי ביפן, אני רוצה שהכול יהיה אותו דבר, שיהיה שקט, אני רוצה להיות משעמם, כי זו הדרך הטובה ביותר להירגע. אני לא רוצה להעמיס על המוח שלי שום דבר שהוא לא עיצוב, וכדי שהמוח שלי ינוח, אני חייב שהכול יהיה אותו דבר.

"אני פשוט אוהב שגרה: לקחת את הכלב שלי לטיול, לשתות את הקפה שלי באותו כיסא באותו בית קפה, לאכול אותו נודלס באותה מסעדה כל צהריים, לעשות אותם דברים וללבוש אותם דברים".

החיים בפלסטלינה

סאטו, 38, גבוה וחייכן, נולד וגדל בטורונטו, וכשהיה בן 10 חזרה משפחתו ליפן. ב-2002 הוא סיים את התואר השני שלו באדריכלות, ונסע ליריד העיצוב של מילנו, שם הבין שמה שהוא באמת רוצה לעשות בחיים זה עיצוב מוצר, ושהבניינים יהיו כאב הראש של אחרים. לא חלף זמן רב והוא ייסד את סטודיו ננדו, פלסטלינה ביפנית. כזה הוא סאטו: לש את המציאות לצרכים שלו.

כמעט כל סיטואציה מעוררת בו השראה. כשאני מבקשת לברר איתו מה המקום המוזר ביותר שבו צץ אצלו רעיון, הוא צוחק ומשיב "בשירותים". אני מתאפקת ולא שואלת מה היה הדבר שהצית אצלו את הדמיון. רעיונות עולים אצלו גם במטוסים וכשהוא יוצא עם הכלב שלו להליכה, ואולי עדיף להתרכז בזה.

הוא מאמין שהתפקיד שלו כמעצב הוא לא להמציא דברים, אלא להבחין בהם. העיצובים המינימליסטיים שלו מתאפיינים באסתטיקה יפנית של פשטות ושימושיות, אבל לדבריו, הו א מעצב לפי סגנון המדינה שבה צץ אצלו הרעיון. "באיטליה יוצא לי עיצוב איטלקי, ביפן עיצוב יפני, אולי עכשיו אני אחזור מהביקור הזה עם רעיון בסגנון ישראלי. בכל מקרה אני מנסה לא להתמקד יותר מדי ולא להיות לחוץ, ככה הרעיונות מגיעים אצלי".

אנחנו מוצפים בגירויים ובעיצובים. מה שהסעיר אותנו עכשיו יהיה פאסה בעוד חמש דקות. איך אתה מוצא את המקום שלך בתוך כל זה?

"קצב המידע הופך מהיר יותר ויותר, ברמה שאדם כבר לא יכול לקלוט ולהבין. המהפכה הדיגיטלית אמורה לשפר את החיים שלנו, אבל זה לא בדיוק מה שקורה. זה כבר מוחץ אותך, זה חסר רגש. לכן אחת המשימות החשובות של מעצב היא להאט את הדברים, ולאפשר לך לנשום. לא להתייחס לטרנדים, אלא לרגשות.

"כשאני מעצב, אני מנסה ליצור משהו שכבר נמצא בתודעה של אנשים. נניח שמישהו רואה את המדף פה מולנו. אם אני אביא לו עכשיו משהו שונה לגמרי, כוס פלסטיק נניח, הוא יגיד לי 'לא, זה לא מתחבר, אין קשר בין הדברים'. אבל אם אני אקח חלק מהמדף ואוסיף לו חלק מהכוס, הוא יגיד 'אני מכיר את זה מהילדות שלי, זה מביא לי זיכרונות טובים'. לכן אני מנסה לעצב דברים חדשים, אבל לא יותר מדי חדשים".

מה השתנה ביחס שלך לעיצוב מאז שפתחת את הסטודיו ועד היום?

"שום דבר לא השתנה, אין לי מספיק כישרון לשנות את הסגנון שלי. כמובן שאני מאתגר עצמי עם חומרים חדשים, תהליכים חדשים, צורת חשיבה אחרת, אבל אני תמיד חוזר לאותו מקום. כמובן שעם הניסיון אני עושה פחות טעויות ממה שעשיתי כשהייתי צעיר, אבל רוח העיצוב לא השתנתה".

לעשות טעויות זה טוב או רע?

"להצליח ולטעות זה טוב באותה מידה".

איך המהפכה הטכנולוגית והדיגיטלית השפיעה עליך?

"תהליך העיצוב הפך קל יותר. אני מתקשר עם הצוות שלי ועושה פגישות בסקייפ, אני חושב על רעיון ולמחרת אנחנו מדפיסים אותו במדפסת תלת ממדית - יש לנו בסטודיו 5 מדפסות כאלה שעובדות 24 שעות ביממה. אז הכול יותר קל ויותר מהר, אבל הנשמה היא אותו דבר. גם לעצב כוס פלסטיק או מכשיר סלולר זה אותו דבר, שניהם נועדו לכך שבני אדם ישתמשו בהם".

האחראי על ה'שמח'

נפגשנו במוזיאון העיצוב בחולון לרגל התערוכה שלו שנפתחה החודש, 'המרווח שבין לבין'. העיצובים שמוצגים בה מצריכים התבוננות, ובחלקם מצריכים גם הסברים: בלי זה, קשה להבין את הגאונות. הוא מעצב כיסאות שחור-לבן מקלקר עטוף ברצועות פחמן תומכות, שהופכות אותו לעמיד - רעיון שקיבל מהדרך שבה מחזקים גשרים ביפן למודת רעידות האדמה. כיסא אחר עומד על רגלי עץ דקיקות ונראה כי יתפרק מיד כשישבו עליו, אך מתברר שמדובר ב-3 מ"מ עץ שעוטף ליבת פלדה. רגע התדהמה כשאתה יושב על הכיסא והוא לא מתפרק - לשם סאטו מכוון. עוד מהלך פשוט, אך מתוחכם: שאריות חצאיות פליסה של מעצב-העל איסי מיאקי הפכו לכיסא פומפון.

בסדרת בקבוקי הגשם הוא עוצר את הזמן, מקפיא את טיפות הגשם השונות - מתברר שביפן יש המון סוגי גשמים (בתערוכה הוא מציג לא פחות מ-21 מהם). ויש גם ערכת הישרדות מינימליסטית, כוסות קריסטל שהופכות לכלי שחמט, וסט מלח-פלפל-סויה שמעוצב כך שהפתחים שלו מסמלים את צורת השפתיים כשמבטאים את שם התיבול הרצוי.

מה תסרב לעצב?

"משהו שהופך אנשים ללא מאושרים, או שגורם להם לפגוע בעצמם או באנשים אחרים. אמנות עוסקת ברגשות חזקים - היא יכולה לעורר בך כעס, עצב או דאגה, וזה בסדר, זה מסר מהאמן. אבל אני לא אמן, אני מעצב, ואני צריך לשמח אנשים. זה בסדר שבמפגש הראשון עם העיצוב הם יהיו מוטרדים או מופתעים, אבל בסוף הם יחוו אושר".

אמרת פעם 'לא' על עיצוב מוצר מסוים?

"כשאני בוחר קליינטים ופרויקטים, אני בוחן את האדם שעומד מולי. מה שחשוב לי זה לא לוח הזמנים ולא התקציב, אלא אם האדם נלהב מהפרויקט או מוכן לאתגר את עצמו. אם יש בו את התשוקה, אעשה זאת".

מה התפקיד של עיצוב בעיניך?

"לשנות את העולם לטובה, אבל לא ביום אחד. זה לא יכול לקרות מהר, זה משהו שאתה צריך לעשות לאורך זמן. תחשבי שזה כמו היבשות שמוקפות ימים ואוקיינוסים, ובכל שנה זזות עוד כמה מילימטרים. עיצוב מביא את העולם לכיוון טוב יותר, אבל ברמה הזו של המילימטרים. כשזה קורה אף אחד לא שם לב, אבל אולי בעוד 100 שנה אנשים יגידו 'העיצוב הזה שינה את העולם עד כדי כך'. רק אחרי שתמות, יגידו ששינית את העולם".

איפה המעצב במטאפורה הזו?

"מעצב הוא כמו מזגן - אני נותן לאוויר לזרום דרכי, ואז אני מנקה את הפילטר, מוציא את האבק, ולפעמים מוציא משם גם יהלומים שהופכים לעיצובים. אני הרוח שמקררת קצת את האנשים, עושה להם את החיים יותר נוחים".

בעבר אמרת שלא אכפת לך אם העיצובים שלך יהיו נגישים לקהל הרחב, ושמה שחשוב זה הרעיון.

"אני עדיין חושב ככה, לגמרי. אני לא מתעניין בשיווק או בהגדלת המכירות. זה בסדר גמור מבחינתי שיהיו עיצובים שמיועדים רק לעשרה אנשים. זה לא הופך את זה לעיצוב רע. יותר חשוב לי שהרעיון יעשה שינוי בחיי היומיום של אנשים".

רעיון הוא כמו כלב

סאטו חי ונושם עיצוב. כשאני מבקשת ממנו להגדיר אושר, יש לו רק מילה אחת - אתם יכולים לנחש מהי. אבל כילד הוא בכלל רצה להיות בעלים של חנות חיות. "אם תשימי לב, הפריטים בתערוכה מוצגים בתוך כלובים, כמו שיש בחנות חיות. רעיון הוא כמו בעל חיים קטן, נניח כלב. אני מאכיל אותו, הוא גדל וצומח, מתפתח, ואז אני נותן לו שם, ומעביר אותו ללקוח". במילים אחרות, עד היום הוא אוהב חיות, ואפילו עיצב לכלב שלו מלונה מודולרית סופר-שימושית.

מה אתה מתכנן להספיק עד גיל 40?

"אף פעם לא חשבתי על זה. אני מרגיש ממש זקן עכשיו, כששאלת את זה. כשאתה עוד לא בן 30, החיים שלך זה 'פשוט תעשה הכול, רוץ קדימה, תעבוד קשה, כל חוויה שתהיה לך היא חוויה טובה'. כשאתה עוד לא בן 40, אתה צריך להתחיל להשתמש באנרגיה ובניסיון שלך, זה כמו תגובה כימית. עשיתי מה שאני חייב לעשות בשנות ה-30 שלי, כך שאני מוכן לגיל 40. זה כנראה הבונוס שלי. אולי בגיל הזה ארגיש שוב חופשי להתחיל דברים חדשים".

יש לך מנטור או מודל השראה?

"אני מאוד אוהב את דורימון (Doraemon, דמות מנגה יפנית) - חתול כחול שמוציא מהכיס שלו מוצרים שונים. הוא מעצב מעולה שמגיע עם עיצובים ידידותיים שכל אחד יכול להשתמש בהם בלי לקרוא את הטקסט, והוא עוזר לאנשים. הוא המנטור שלי".

האם אתה עושה מיינדפולנס, יוגה, איזושהי פעילות שבה אתה עוצר את הכול?

"לא, כי עיצוב זה גם התחביב שלי וגם החיים שלי. אני לא צריך לנקות את הראש, אני אפילו מנסה לא לנקות. הראש שלי הוא לא כמו גן אלא כמו יער, אתה לא צריך לגזום כל ענף. הדברים אורגניים זה לזה".

יש עיצובים שאתה נקשר אליהם?

"לא, כשאני מסיים אני מסיים, ועובר לדבר הבא. יש לי מין כפתור של און אנד אוף, ואני מנסה לא לחשוב יותר מדי על פרויקטים ולא להיות רגשי כלפיהם".

באיזה מקום הכי היית רוצה להיות?

"טוקיו, כי זה מאוד נוח - הכלב שלי שם, הנודלס שלי, הקפה שלי. אולי יום אחד אגור בפריז או במילנו או אפילו פה, אין לדעת. אני מנסה לא לקבוע לעצמי לוח זמנים".

להכיל חוסר ודאות

"אני מנסה לא להיות יותר מדי בשליטה. דווקא כשאתה מנסה לשלוט בכל דבר אז העניינים משתבשים, ושום דבר לא הולך לפי התכנון.

"אני לא אמן שעובד לבד - יש לי צוות מעצבים, צוות מבצע, לקוחות ועוד כל כך הרבה גורמים שיוצרים יחד גוף אורגני. לעבוד איתם זה כמו לצאת לרחוב עם כלב: אתה רוצה שהוא ילך לכיוון מסוים, אבל הוא מושך אותך ברצועה לכיוון אחר. במקום להתנגד, תן לו לעשות את זה, כי אולי תמצא שם משהו מעניין חדש. אנשים נכנסים לפאניקה כשהם לא משיגים את המטרה שלהם, אבל אולי יש מטרה שווה אחרת ממש כמה מטרים מכם?

"יש גם ריגוש בכך שאתה לא יודע מה עומד לקרות. נכון שלעתים אני מבוהל כשזה לגמרי בצד השני של הסקאלה, אבל אני מנסה להסתדר. גם כשדברים משתבשים אני מנסה ליהנות מהתהליך ולמצוא פרספקטיבה חדשה על הדברים. אני פשוט אדם אופטימי".

צרו איתנו קשר *5988