מיקור חוץ לסלמונלה

איך גלגלה יוניליוור את פרשת הקורנפלקס המזוהם על מנהלי המחסן?

המדף של מוצרי קורנפלקס, תלמה, ענת גבריאל / צילום: תמר מצפי, שלומי יוסף
המדף של מוצרי קורנפלקס, תלמה, ענת גבריאל / צילום: תמר מצפי, שלומי יוסף

1. "יוניליוור שלום", כך יענו לכם בכל מספר שתגיעו אליו בשלוחה הדרומית של החברה בערד, שם נמצא מפעל תלמה שעלה לאחרונה לכותרות בעקבות פרשת הסלמונלה בקורנפלקס. רק אם תבקשו במפורש את המחסן ל"תוצרת גמורה", יגידו לכם שם: "זה כבר לא אנחנו".

המחסן הזה, צריך לומר, נמצא במרחק שני רחובות מהמפעל, והוא מאז ומתמיד מוחזק על-ידי החברה (בשכירות). בשנים האחרונות הוא מתופעל על-ידי לוגיסטיקר - חברה-בת של ממן המתמחה בלוגיסטיקה.

את המילה "לוגיסטיקר" מצאנו לא פחות מ-12 פעמים בדוח שהפיצה יוניליוור בשבוע שעבר, דוח שחיבר עבורה משרד החקירות ויצמן-יער, שמצא לכאורה כי עובד של לוגיסטיקר הוא שאשם בהוצאת 240 אריזות קורנפלקס הנגוע בסלמונלה אל השווקים.

למעשה, באותו דוח בן 14 עמודים, המילה "עובד" מופיעה לא פחות מ-34 פעמים. איך זה שיוניליוור הגדולה והבינלאומית מרשה לעצמה להיות תלויה בעובד בודד של "חברה עצמאית", כפי שהיא מוגדרת בדוח?

2. מיקור חוץ הוא מודל מקובל ולגיטימי ברוב המקרים, המאפשר לארגונים להתמקד בליבת העסק ו"להוציא החוצה" פעילויות שונות לגורמים שמתמחים באותם שירותים. סיבה נוספת היא גמישות תפעולית וניהולית, שמאפשרת להקטין או להגדיל פעילויות במהירות (ובהתאם את כוח האדם).

מיקור החוץ של המחסן בערד הוא בכלל "מיקור פנים", שכן המחסן, כאמור, הוא של יוניליוור. גם מערכות המחשוב שייכות ליוניליוור, ולעובדי לוגיסטיקר אין סמכות כלל לגעת במדבקות או להחליט על דעתם איזו סחורה תישאר בהסגר ואיזו תצא לשווקים. ההוראות כולן מגיעות באופן ממוחשב באמצעות יוניליוור, שגם מפקחת על שיטות העבודה באמצעות מערך שרשרת האספקה שלה.

כך או אחרת, מי שמחליט להוציא פעילות למיקור חוץ או פנים, עדיין נושא באחריות המלאה למוצר הסופי. את המסקנה הזו לא תמצאו בדוח של ויצמן-יער. להפך - פעם אחר פעם מחברי הדוח מטריחים את עצמם לצבוע את לוגיסטיקר כאילו מדובר בחברה שהקשר בינה לבין יוניליוור כמעט מקרי לחלוטין.

"מנהל המחסן מזה 20 שנה שלל בחקירתו את האפשרות כי גורמים זרים/ואו עובדים של מפעל תלמה יסתובבו ללא השגחה או ליווי של מי מעובדי המחסן, בשטח המחסן". בקיצור, זה לא אנחנו, זה הם. אבל מי זה הם אם לא אתם?

3. לא בטוח עד כמה יוניליוור רצתה בזה, אבל העבודה של החוקרים העלתה את המסקנה כי שיטות העבודה במחסן בעייתיות בלי קשר למקרה המדובר. על-פי הדוח, מנהל המחסן העיד כי לעתים גם סחורה שהודבקה עליה מדבקה עם האות Q, המעידה על צורך בהסגר, הועברה למשטחים אחרים המיועדים להובלה אל רשת שופרסל. הדבר נעשה "במטרה לחסוך זמן ולנצל באופן מיטבי את הזמן ואת כוח-האדם של המחסן".

עוד מוסיף הדוח: "במצב דברים זה, ניתן להעריך מחומר העדויות ומהעובדות המפורטות לעיל כי העובד שהוזכר לעיל הכין את המשטח החשוד כנגוע למשלוח לשופרסל על אף היותו חסום, מתוך הנחה כי החסימה תוסר תוך מספר ימים וכפי שהיה מקובל במחסן".

הבנתם את זה? מדובר היה בפרקטיקה נהוגה, לא חריגה, ועד לפרשת הסלמונלה אפשר רק לדמיין כי ביוניליוור העריכו את היעילות הרבה שגילו אנשי המחסן. יעילות, אגב, זה כבר יוניליוור. סלמונלה זה "החברה העצמאית".

4. למה לא שומעים את המנהלים של לוגיסטיקר? כשהדוח של ויצמן-יער התפרסם, הגיבו בחברה בזעם וטענו כי החוקרים מטעם יוניליוור "עשו עבודה חובבנית והאשימו את הש.ג". היום, לעומת זאת, הם מעדיפים לא לדבר. צריך להיות מתאבד בשביל לצאת נגד לקוח גדול, גם אם הוא החליט להשתמש בך כשכפ"צ.

5. הסיפור עם יונילייור ולוגיסטיקר חוזר על עצמו במידה מסוימת גם עם סלטי שמיר ו"טחינת הנסיך". בסלטי שמיר הסירו מעצמם אחריות כשטענו כי האשם הוא מפעל "הנסיך" ששיווק חומר גלם הנגוע בסלמונלה. אבל את הצרכן, בצדק, לא צריכה לעניין זהות הספקים של סלטי שמיר. אם חברת הסלטים לא מכינה בעצמה את הטחינה, ראוי שהיא תבדוק בעצמה את החומרים שהיא רוכשת כפי שעשו האחרים, כמו במקרה של שטראוס. שוב, אתם לא יכולים לייחס לעצמכם את הטעם הטוב - ולזרוק את הסלמונלה על האחרים.

6. בכל הפרשה הזו קשה שלא לשים לב לפער בין היחס של משרד הבריאות ליוניליוור לבין היחס של המשרד ל"טחינת הנסיך". החברה הגדולה והחזקה מול המפעל מהגליל, בבעלות עפיף טנוס. במקרה של יוניליוור משרד הבריאות שלח לתקשורת הודעה בת שני עמודים, בה דובר מצד אחד על "רצף טעויות רשלני", ומנגד על שיתוף-הפעולה המלא של יוניליוור ועל כך שלא מדובר באירוע עם כוונת זדון.

ההודעה במקרה של "טחינת הנסיך" כוללת 6 שורות בלבד, ובה לא רק שהחברה מואשמת בהתנהלות "רשלנית, לא אחראית, לא ראויה ולא מקצועית", אלא שגם נאסר עליה להמשיך לייצר מוצרים - צעד שיכול להנחית מכת מוות על מפעל בפריפריה החלשה ביותר של ישראל.

נכון, המקרה של "טחינת הנסיך" ככל הנראה חמור יותר, אבל גם אין למפעל הזה את ויצמן-יער, את משרדי יחסי הציבור ואת "מיקור החוץ" שיש ליוניליוור או לכל מגלגלי הסלמונלה.