"מהרגע שהסתיימו הבחירות, הפוליטיקאים בבחירות הבאות"

עמוס שפירא כבר ראה פחות או יותר הכול במשק הישראלי. הוא ניהל את אל על ואת סלקום, כעת הוא מסיים קדנציה כנשיא אוניברסיטת חיפה, והוא חרד למה שמתרחש בחברה

עמוס שפירא / צילום: איל יצהר
עמוס שפירא / צילום: איל יצהר

זה לא שהפוליטיקאים לא מבינים את האיום הגדול בהחרפה בשיח הציבורי, בהחרפת המתחים בין ערבים ליהודים, בין שמאל לימין, בין פריפריה למרכז", אומר עמוס שפירא, "הם מבינים היטב את הסיכון. אבל מהרגע שהסתיימו הבחירות, הם בבחירות הבאות, והם רעבים לחשיפה הציבורית ולכותרת של יום המחר, ולשם כך הם מחריפים את המתח על-ידי כותרות שטחיות ופופוליסטיות שכל מטרתן לייצר להם חשיפה".

שפירא, מבכירי המנהלים במשק, שתחת כנפי ניהולו עברו חוגלה קימברלי, אל על וסלקום, קיבל לפני כארבע שנים החלטה מפתיעה ולקח את ההצעה להיות נשיא אוניברסיטת חיפה, במיוחד בשל "ההרכב הייחודי של הסטודנטים, שמשקף את האתגר הכי גדול של ישראל, השסעים בין ה'שבטים' השונים. בעיניי, אוניברסיטת חיפה היא כמו אבוקה שמראה את הדרך".

אבל בימים האחרונים בכיסאו בלשכת נשיא האוניברסיטה, מוקף תמונות שצילם ובהן חיילים לומדים שכם אל שכם עם נערות בכיסוי ראש, הוא חש יותר מתמיד שהפוליטיקאים הישראלים והחברה הישראלית רחוקים מללכת לאורה של אבוקת הסובלנות וקבלת האחר.

לדבריו, תשוקתם של הפוליטיקאים להתחרות ביניהם על הכותרת הבאה, מצטרפת לתקשורת "שנמצאת גם היא בתחרות חריפה, ושגם נחלשה מבחינה כלכלית כתוצאה ממה שקורה בין הניו מדיה לבין התקשורת הכתובה שהייתה המסד של תקשורת מעמיקה, וגם היא רעבה לכותרות האלה. זה נוסף להתפתחות המדיות החברתיות שיצרו מעין כיכר עיר, שיש בה הרבה מהחיובי במובני חופש מידע והיכולת להעביר אותו, אבל לפעמים קול המון כקול שדי, ולפעמים קול המון כקול השטן, ונוצרות תופעות קיצוניות של התלהמות והקצנה".

- עד כמה זה מטריד אותך?

"זה לא רק מטריד, ההתלהמות וההקצנה האלה מאיימות על עצם קיומנו. האיום הפיזי על קיומנו עוד קיים, אבל במידה פחותה בהרבה, אבל האיום הפנימי על קיומנו הולך וגדל, והוא הרבה יותר חמור מכל האיומים החיצוניים שמדברים עליהם כמו הפצצה האיראנית. אנחנו מדינה קטנה עם אויבים מסביב ואיומים, אבל האתגר הזה יחליש אותנו מבפנים, ואם לא נדע לטפל בזה, כל האיומים מסביב צריכים רק לשבת ולחכות עד שנתפורר מבפנים.

"אני לא רוצה להעלות על דל שפתיי השוואות לטורקיה, שבה הכניסו קרוב ל-1,600 דיקאנים לבית הסוהר בתקופה האחרונה. אנחנו רחוקים משם, אבל יש בקיעים שאם לא יטופלו מהר, עלולים לקרב אותנו לשם.

"האיום הוא לא רק ביטחוני אלא גם כלכלי. אנחנו מתגאים בכך שאנחנו סטארט-אפ ניישן, אבל לא נמשיך להיות כאלה אם לא ניצור אווירה של סובלנות. בחברה שהיא חברת מצודה, ללא סובלנות לכישלון, לא צומח שום דבר".

- לא היית מצפה מראש הממשלה ומההנהגה לנהוג אחרת בנושא הקיטוב?

"בוודאי שכן. בראייה שלי, גזענות היא כמו וירוס שטמון ברוב בני האדם, כי באופן טבעי, אנחנו אוהבים להיות עם מי שדומה לנו, ואם לא נוקטים פעולות לדיכוי של הווירוס הזה, הוא מתפרץ. ראינו מה קרה ומה קורה היום בכל מיני מדינות בעולם, אפילו בארצות הברית, עם תופעת הטראמפיזם, כלומר שימוש ביצרים הבסיסיים של אנשים כדי ליצור רווח פוליטי.

"אין ספק שלמנהיגות יש תפקיד קריטי בנושא הזה, ונשיא המדינה ראובן ריבלין עשה מהלך אדיר כאשר פרסם בזמנו את הסרטון שלו עם הנער הערבי מיפו. כל-כך התרגשתי אז שכתבתי לו מיד מכתב והזמנתי אותו לכאן".

- ונתניהו?

"הפנייה שלו לאחרונה לאזרחים הערבים הייתה צעד בכיוון הנכון".

- זה אחרי התבטאות קשה מאוד ביום הבחירות עצמו.

"אני בן אדם אופטימי, ואני מעדיף להדגיש את החיובי. אני מעדיף להתמקד בשאלה אם מה שעושים מספיק. הממשלה החליטה גם להפנות השקעות לפיתוח המגזר הערבי, מתוך הבנה שמעבר לערכים, יש אינטרס כלכלי לעשות זאת, לאחר שבנק ישראל פרסם תחזית מאוד קשה אם הפערים יימשכו והמגזר הערבי לא ישתתף בעשייה הכלכלית".

 

- כנשיא אוניברסיטה שהיא מקום מפגש יומיומי ליהודים ולערבים, מה חשבת על הכוונות להוציא מתוכנית הלימודים ספרים המתארים יחסים אישיים ורומנים בין יהודים לערבים, כמו "גדר חיה" של דורית רביניאן ו"חצוצרה בואדי" של סמי מיכאל?

"זה בעייתי מאוד. בכלל, חוץ ממקרים קיצוניים הנוגעים בהסתה ובגזענות, כל הרעיון שצריך לשמור על נפשו של הילד שמא יהיה חשוף חס וחלילה לדברים שהם בניגוד לערכיו של מישהו - איננו נכון. הבסיס לחינוך של ילד, וגם של סטודנט, הוא לחשוף אותו למגוון דעות וזוויות, שיוכל אחר כך לבסס את השקפת עולמו. ברגע שאתה נותן לו רק אופציה אחת, אתה לא יכול לצפות שיצמח לך אדם פלורליסטי".

- איך תורמים מגיבים לאופיה המעורב של האוניברסיטה?

"כשהגעתי לאוניברסיטה, מישהו אמר לי, כשאתה מדבר עם תורמים פוטנציאלים מהצד היותר ימני של המפה, אל תדבר על תפיסתך את האוניברסיטה כמקום מפגש יהודי-ערבי. אמרתי שלא עולה על הדעת שלא אדבר על זה כי זו אמונתי. ובאמת לא קרה אפילו פעם אחת שדיברתי עם תורם שלא כיבד את מה שאנחנו עושים כאן, כי מעבר לערכים זה אינטרס אדיר של כולנו. אין לנו ברירה אלא ללמוד לחיות ביחד, ולא רק יהודים וערבים, אלא כל גוני החברה. בכל פעם צץ שסע חדש, יוצאי אתיופיה, ימין ושמאל, מרכז ופריפריה, ליבוי הפער הבין עדתי. אי אפשר להניח כמובן מאליו שיש איזו מדינה שמחוסנת נגד וירוס הגזענות, הוא קיים בכל מקום ובלי טיפול המדינה יכולה להידרדר".

איראן דוהרת, ישראל נעצרת

אם כבר דיברנו על תורמים, שפירא הביא עמו ללשכת נשיא האוניברסיטה את האנרגיות הבלתי נדלות שלו, ובתקופתו גדל הגיוס ממקורות שאינם ממשלתיים (פילנתרופיה והשקעות עסקיות) בכ-42% ביחס לארבע השנים שקדמו לבואו. גם סכום המלגות עלה, גויסו 120 אנשי סגל חדשים - רובם ישראלים ש'יובאו חזרה לארץ' ממוסדות אקדמיים בעולם - ורק בשנה האחרונה קלטה האוניברסיטה 20 חוקרים צעירים מובילים, וכן קיבלה את המשימה להוביל כמה תחומי מחקר חשובים כמו מדעי הים.

אבל שפירא מודאג. במסגרת הדיונים לקביעת תקציב המדינה הנערכים בתקופה זו, מדובר על כוונה לקצץ סכומים ניכרים בתקציב ההשכלה הגבוהה (כמאה מיליון שקל ועוד חצי מיליארד בתוכנית החומש של המועצה להשכלה גבוהה). "הפוליטיקאים מבינים את חשיבות ההשקעה בחינוך, אבל זוהי מטבעה השקעה לטווח ארוך, שאת הפירות שלה ברמת המחקר רואים אחרי שנים, וגם את הנזק מהקיצוץ רואים רק אחרי שנים. הם מבינים את זה, אבל הם חושבים על הבחירות הקרובות, ולכן יש להם קושי לקבל החלטות שהתועלת שלהן תיראה רק לאחר מכן.

"לפני 20 שנה, ישראל היוותה קצת פחות מאחוז מכלל המחקר בעולם, איראן, למשל, הייתה עשירית אחוז וכל מדינות ערב ביחד פחות מאחוז. היקף המחקר האיראני הוכפל מאז, וגם מדינות ערב הגדילו את חלקן, ואנחנו מעולם לא הדבקנו את קצב הגידול הזה. זה איום על מדינת ישראל, ואחת ההשלכות היא בריחת מוחות. אנחנו מאבדים 20%-25% ממסיימי הדוקטורט, כי אין תקנים, ויש גם בעיית תשתיות. השכר ברוב המקרים אינו בעיה, למרות שאנחנו משלמים הרבה פחות מהמוסדות היוקרתיים בעולם, וגם לכך יש חריגים - בכלכלה ובמינהל עסקים היינו פעם מעצמה, כיום המסדרונות במחלקות הללו באוניברסיטאות בישראל ריקים.

אבל גם כשחוקרים מוכנים להגיע בשכר שאנחנו יכולים להציע, יש לצד בעיית התקנים בעיית תשתיות. כשאני רוצה להביא חוקר במדעי הטבע, הוא צריך מעבדה שבמקרה הטוב תעלה מיליון דולר, ואני מתרוצץ כמו עכבר מסומם אצל נדבנים. אז לפעמים אני מצליח, אבל ככה זה צריך להיות? חוקר כזה יכול לבנות סביבו קהילה שלמה של מחקר, תלמידים וחוקרים נוספים.

"עשו פעם חשבון שלהביא ילד מגן ילדים עד לסיום דוקטורט עולה מיליון דולר. אז אם הילד הזה עשה פה את הדוקטורט ואחר כך עבר לארצות הברית, אפשר לומר שתרמנו לארצות הברית מיליון דולר. יש פקולטות בארצות הברית ששומעים בהן יותר עברית מאנגלית. ארצות הברית עושה הכול כדי לקלוט מוחות, ואנחנו פשוט גורמים להם ללכת".

תחרות? "יש הסתייגויות"

גם בעברו בחברות מסחריות כגון אל על וסלקום, שפירא נתקל לא פעם במדיניות ממשלתית שלפי הבנתו לא מתחשבת בנסיבות הענף, למשל כאשר הן מנסות לייצר תחרות. "תחרות היא דבר מבורך", הוא ממהר להבהיר, "אבל יש הסתייגויות. גם ענף הסלולר וגם ענף התעופה הם תחומים של תשתית לאומית, שלמדינה יש אינטרס אסטרטגי בקיומם ובפיתוחם. האם הרפורמה שעשה השר משה כחלון בנושא חברות הסלולר הייתה בכיוון הנכון? כן. היו ויכוחים לגבי המינון והקצב, אבל אין ספק שהצרכן נהנה מהירידה במחירים. אבל כאשר פותחים את השוק לתחרות שהופכת פרועה, כתוצאה ממנה הצרכן אמנם מרוויח בטווח הקצר, אבל אחרי כמה שנים רואים תשתית תקשורת שנכנסת לפיגור (ברמת התחזוקה ובהתמהמהות בכניסה לדור 4).

- איפה הייתה הטעות שהפכה את התחרות לפרועה לטעמך?

"המודל שתמרץ מתחרים חדשים יצר תחרות שהוציאה את השוק מנקודת האיזון. לחברות הסלולר החדשות היה תמריץ מאוד חזק לרכוש עוד לקוחות, כי המדינה שילמה בעקיפין עבור כל לקוח נוסף. היום מתפלאים שגולן טלקום לא הקימה רשת, אבל אין חיה כזאת שחברה חדשה, שעוד אין לה תשתיות, תצליח להקים אותן במחירים של 50 שקל הכול כלול".

תרשה לי להזכיר לך שבתקופתך כמנכ"ל סלקום בין 2005 ל-2011 הייתה תחושה חזקה ששלוש החברות לא נהגו בהגינות מלאה בלקוחות, ולמעשה הן הביאו על עצמן את מהפכת הסלולר המפורסמת של כחלון.

"אני ישנתי אז טוב בלילה, וגם היום, כשאני נזכר בדברים, אני ישן טוב. צריך להבין שכשסלקום נכנסה לענף הסלולר, ועוד לפני כן, הושקעו בענף השקעות עתק, שהיו שחשבו שאף פעם לא יחזירו את עצמן. אז זה היה ענף שהיה בגידול מהיר מאוד, גם ברווחיות, וכאשר סלקום הונפקה בניו יורק, אנליסטים שאלו אותי למה הרווחיות של סלקום יותר נמוכה מהממוצע של החברות האמריקאיות, כך שכל דבר צריך להיבחן בראי הזמן שלו".

- ומה אתה חושב צריך לקרות עכשיו?

"המבחן הגדול הוא האם הרגולטור ישכיל למצוא את האיזון הנכון בין הצורך לשמר את התחרות לבין הצורך להשאיר את החברות יציבות מספיק, כדי שיוכלו להתקיים ולהשקיע בתשתיות. צריך לזכור שברוב מדינות העולם אין יותר משלוש-ארבע חברות סלולר. כנראה יצטרכו למצוא את המודל הנכון של שיתוף ברשתות בין החברות הוותיקות לחדשות".

- ואיפה ההגזמה ב"שמיים פתוחים" בתחום התעופה?

"זו פעולה בכיוון הנכון, אבל חברת תעופה מקומית היא חברה קטנה בקנה מידה עולמי, ואם ישראל החליטה, ובצדק, שלמדינה המצויה באיומים כפי שאנחנו נמצאים חייבת להיות תעופה משלה - ואנחנו נזכרים בזה בכל פעם שיש מלחמה או מבצע ורק המטוסים של התעופה הישראלית ממשיכים לטוס לכאן ומכאן - אז היא צריכה לאזן.

"טורקיש איירליינס טסה שמונה פעמים ביום מישראל לטורקיה. לא כי כולם נוסעים לבלות בטורקיה, אלא כי ממשלת טורקיה השקיעה הון עתק בבניית שדה תעופה שהוא 'האב' (תחנת מעבר לטיסות המשך) לכל מקום אחר. ישראל לא יכולה לעשות זאת מסיבות פוליטיות, והיא מדינת קצה, ולכל חברות התעופה הישראליות ביחד אין אפילו עשירית מכמות המטוסים שיש לחברה כמו לופטהנזה, שלא לדבר על כך שהן לא יכולות להצטרף לבריתות התעופה.

"אז המדינה צריכה לייצר תחרות, שיהיה תמריץ לחברות התעופה הישראליות להתייעל, אבל במינון כזה שלא יהרוג אותן. הבעיה היא שלפעמים כשרגולטור מבין את זה ונוקט פעולה שהיא לא דרסטית, הוא פוגע בפופולריות שלו".

- אנחנו דווקא רואים כאן שר תחבורה שמאוד אוהב פופולריות וכותרות בסגנון "ניטיב עם הצרכן, ניתן לו טיסות זולות".

"אני לא רוצה לדבר על שר ספציפי, אבל מניסיוני בתעופה (שימש מנכ"ל אל על בין השנים 2002 ל-2005), צריך לעשות אבחנה בין האמירות הציבוריות שהן הרבה פעמים שטוחות ופופוליסטיות לבין העשייה, שהיא לפעמים שקולה יותר מאשר האמירות. לא צריך לייחס לפוליטיקאים ציניות גמורה".

- אתה מדבר על הצורך לאזן בין יציבות לתחרות, וזה נשמע בדיוק כמו הוויכוח בין כחלון כשר אוצר לבין הבנקים. הוא חותר לתחרות ובנק ישראל והבנקים טוענים כי הדבר עלול לפגוע ביציבות.

"זה ויכוח לגיטימי. הבנקים שייכים לסקטור תשתיתי, והתמוטטותם היא התמוטטות הכלכלה. אבל זה לא שנגידת בנק ישראל מחזיקה בכל הצדק כולו וכחלון טועה. גם בין כלכלנים יש ויכוחים לגבי המינון שבו אפשר לאתגר את הבנקים, וראינו מה קרה בארצות הברית ב-2008. צריך להיות ערניים לגבי הסכנות".

הכול אודות אימא

שפירא, 67, נולד בדרום תל אביב, במקום שבו נמצאת היום התחנה המרכזית, לאם ממוצא סלוניקאי ולאב ממוצא אשכנזי. סבו היה רב ואביו למד בישיבה. לימים, כאשר יהיה מנכ"ל אל על לפני ותוך כדי הפרטתה ויכין את המצע לדיון בסוגיית הטיסות בשבת, יגיד לו ידיד חרדי, "עמוס, למה אתה צריך שלדורי דורות יזכרו שהבן של ר' יצחק שפירא, הנכד של הרב משה מנדל שפירא, הוא זה שהפעיל את אל על בשבת?". אגב, אל על עדיין לא טסה בשבת, אבל משיקוליה המסחריים.

אביו של שפירא, שלמד בישיבה, חזר בשאלה, כך שהוא עצמו גדל בבית מסורתי עם קידוש בשבת אבל גם עם טלוויזיה פועלת. עם מותו של הסב, כששפירא עצמו היה בן 13, חזר האב לדת, "ובהמשך חייו היה יהודי דתי עמוק". על שפירא עצמו הדבר לא השפיע והוא נותר חילוני. האב נפטר לפני 17 שנה. האם, בת 93, עדיין פעילה, מלמדת תלמידים בביתה, ולא אחת, כאשר שפירא מתקשר אליה, היא מודיעה שאין לה זמן לדבר כי היא באמצע שיעור.

שפירא הוא השני מבין חמישה אחים וכנראה ראש וראשון לשובבות. "הייתה לי מחנכת בכיתה ט' שחינכה בעבר את אימא שלי ואת אחי הגדול. פעם היא אמרה לאימא שלי, 'גברת שפירא, איזו תלמידה את היית, איזה תלמיד גדי (אחיו הבכור) היה, איך יצא לכם פרחח כמו עמוס?'". והנה, כאשר התפרסם כי שפירא עומד להיות נשיא אוניברסיטת חיפה, אמו ככל הנראה נזכרה בשיחה ההיא, כי אמרה לו בחצי הומור, "כנראה משהו לא בסדר קורה במערכת החינוך אם אתה נשיא אוניברסיטה".

"כששואלים אותי למה הגעתי לאוניברסיטה", אומר שפירא, "אני מסביר כמה חשובים לי יצירת הידע והנחלתו והחינוך לסובלנות, וזה נכון. אבל אם חופרים קצת למטה, רואים שהגעתי לאוניברסיטה כדי להוכיח לאימא שלי שאני יכול לעשות גם את זה".

הסיבה ששפירא למד בבית ספר עיוני, למרות הלחץ של אביו שילמד בבית ספר מקצועי, היה שלא קיבלו אותו לאורט יד סינגלובסקי, כי בהתנהגות היה לו הציון "מניח את הדעת", וזה לא עמד בסטנדרטים של בית הספר.

תעופה אהב מאז ומעולם. "לא יכולתי להיות טייס בגלל פגם בראיית צבעים, אבל נורא רציתי להיות בגדנ"ע אוויר והתעסקתי כל הזמן במטוסים ובדגמים". לאחר הצבא, ובעקבות לחץ של אביו, הלך ללמוד שנה בבית הספר הטכני של חיל האוויר ושימש בו מדריך במשך ארבע שנים. בצבא הקבע הוסיף לרשימת המקצועות שלו הנדסאות מכונות, אבל הבין כי זה לא יהיה הכיוון שלו, ועם השחרור מהצבא הלך ללמוד כלכלה באוניברסיטת חיפה ולאחר מכן תואר שני בניהול תעשייתי בטכניון.

הוא החל את הקריירה שלו בחברה הדרומית לשיווק (סנו) ואחר כך עבר לחוגלה, תחילה כאיש מכירות בצפון, והגיע לדרגת מנכ"ל. ב-27 השנים שעבד בחוגלה קיבל הצעות לכל מיני תפקידים ותמיד סירב. "אם יציעו לי לנהל חברת תעופה", אמר בבדיחות הדעת, "אפילו של כנף אחת, אני הולך".

ויום אחד זה קרה: יו"ר אל על דאז מיכאל לוי ביקש להיפגש איתו, ובשלב מסוים הציע לו את התפקיד. "מיד אמרתי כן, למרות שידעתי שזו חברה ממשלתית, ומבחינת התנאים אקבל 80% פחות מאשר בחוגלה, שהייתה חברה בבעלות אמריקאית עם בונוסים ואופציות. בבית כבר היו דיבורים על זה שאוי ואבוי, עוד מעט יורדים ברמת החיים. אני זוכר שהבן הקטן שלי אמר בארוחת ערב, 'אבא, תיקח לי את ה-ADSL? (חיבור לאינטרנט בפס רחב), ואז דפקתי על השולחן ואמרתי, סליחה, יש הרבה משפחות במדינת ישראל שהיו רוצות לחיות מ-38 אלף שקל בחודש".

שפירא ליווה את החברה הממשלתית, העביר אותה את ההפרטה והודיע על עזיבתו כאשר נכנסה משפחת בורוביץ כבעלים. "הייתה לי מערכת יחסים מאוד טובה איתם והם רצו שאשאר, אבל הערכתי שהמעשה הנכון לעשות הוא לעזוב ולתת להם להביא מנהל שהם יבחרו".

- ואיך הגעת לסלקום?

"נוחי דנקנר צלצל אליי. הוא לא הכיר אותי במובן של מעגל חברתי, כי לא היינו באותו מעגל, אבל היינו מתחרים, כי הוא הרי היה גם הבעלים של ישראייר, וכמנכ"ל אל על לא עשיתי להם חיים קלים. המפגש הכמעט יחיד בינינו היה באיזה לילה. היה לי אז מנהג מגונה להסתובב בלילות בטרמינלים לראות מה קורה, לדבר עם אנשים.הייתי עולה למטוסים ומדבר עם הנוסעים עד שהצוות היה זורק אותי כי צריך להמריא. באחת הטיסות שעליתי אליה הוא היה בביזנס, עמדנו ושוחחנו כמה דקות, ואני יכול לשער שהוא מאוד התרשם מזה שמנכ"ל אל על מסתובב ככה לבדוק את השטח. ואז, כשהודעתי שאני מסיים באל על, הוא צלצל אליי".

- איך הסתדרתם?

"לא הייתי במטה אי.די.בי, והיו"ר שלי לא היה נוחי אלא עמי אראל. עשיתי את עבודתי ואין לי מה להוסיף על זה".

- ואיך אתה רואה את מה שקרה לו?

"מעבר לכול, זו טרגדיה אישית, וזו גם טרגדיה ברמה הציבורית. ברמה האישית הייתי מאחל לו שיתגבר על זה. זה סיפור עצוב".

"נשמת אפה של האקדמיה"

לאחר שש שנים בסלקום הודיע שפירא על התפטרותו. "הרגשתי שאני יודע יותר מדי על החברה ולא קם בבוקר עם אותו מתח ודרייב, וחשבתי מה אני רוצה לעשות - בכל זאת, כבר ניהלתי שלוש חברות גדולות - והחלטתי שאני רוצה לעסוק בדבר שיהיה חשוב, מעניין ושונה". כאשר פנו אליו מאוניברסיטת חיפה הרגיש שהתפקיד עונה על שלושת הקריטריונים.

- מה ההבדל בין ניהול חברה לניהול אוניברסיטה?

"אין ספק שאוניברסיטה איננה חברה עסקית. בחברה עסקית המטרה היא ברורה: למקסם רווח תחת אילוצים של חוק ואתיקה. המטרה של אוניברסיטה היא להוסיף ידע, ושיקולים של רווח ותועלת לא רלוונטיים. באוניברסיטת חיפה, המטרה המרכזית שלנו היא כמו של כל אוניברסיטה - לייצר ידע ולהנחיל אותו לדורות הבאים דרך החינוך, אבל תוך כדי כך אנחנו מראים שאפשר לעשות את זה באווירת סובלנות, תוך קבלת האחר".

- הסובלנות חשובה, אבל בעניין מצוינות, אוניברסיטת חיפה לא ממש הצליחה לכבוש לעצמה מקום ברשימות האוניברסיטאות הטובות בעולם.

"הדירוגים הבינלאומיים שמדרגים אוניברסיטאות על-פי תפוקות מחקר, כלומר פרסי נובל וכמות מאמרים, לא רלוונטיים כאשר משווים את אוניברסיטת חיפה לשאר האוניברסיטאות בארץ, כי אנחנו האוניברסיטה היחידה שאין לה לא רפואה ולא הנדסה, ובמדעי הטבע אנחנו צעירים; נכנסנו לתחום רק לפני כעשר שנים. אבל למשל במדד שנגחאי האחרון במדעי החברה, אוניברסיטת חיפה הייתה מדורגת בין 150 ל-200 האוניברסיטאות הטובות בעולם, מתוך 6,000 אוניברסיטאות מדורגות. במדעי הים נבחרנו במכרז של המל"ג להוביל את המחקר בישראל. זו תעודת כבוד".

- איך בוחרים באיזה ידע להשקיע ובאיזה לא?

"החופש האקדמי הוא נשמת אפה של האקדמיה וצריך לשמור עליו, ומצד שני זו מערכת שיש לה תקציב, והאתגר הכי גדול הוא לגשר על המתח הזה. במגזר העסקי תקציב ההשקעות מנוהל בהתאם לשיקול איזה מוצר רווחי יותר. זה לא רלוונטי לאקדמיה. אסור שסדר העדיפויות ייקבע על-פי שיקולי רווח ותועלת.

"בעיניי, תפקידו של נשיא אוניברסיטה הוא לקבוע סדר עדיפויות על-פי היתרונות היחסיים שלה. ננו-טכנולוגיה, למשל, הוא תחום מאוד חשוב, אבל לנו אין בו כלום ואין לנו סיכוי להגיע לבולטות מחקרית בו. לכן צריך להשקיע במקום שבו האוניברסיטה כבר חזקה יחסית ויש לה גרעין חוקרים, כמו חקר הים, השואה, פסיכולוגיה, משפט".

- ועכשיו אתה עוזב. מה הלאה?

"הקריטריונים לא השתנו. אני עדיין מחפש משהו מעניין, שונה וחשוב. אני מניח שזה יהיה שילוב של תפקיד במגזר העסקי עם פעילויות בתחומי הפילנתרופיה. והכי חשוב, שאימא שלי תהיה מרוצה".

"ירייה ברגל של כל החברה"

- שפירא על החלטת הממשלה לוותר על לימודי הליבה במגזר החרדי

"כשאני שומע את השיח בקרב המגזר החילוני כלפי החרדים, האוזניים קופצות לי", אומר עמוס שפירא. "זה נובע בחלקו מבורות, וגם הפוליטיקאים של המגזר החרדי תורמים לעניין הזה. צריך להבין שזה גם אינטרס שלנו לשלב את המגזר החרדי בפעילות התרבותית והכלכלית, ובהקשר זה ההחלטה של הממשלה לוותר על לימודי הליבה במגזר החרדי, היא ירייה ברגל של כל החברה הישראלית.

"יחד עם זה, ההשקעות שנעשו בתוכנית החומש של המל"ג, של הנגשת הלימודים הגבוהים לאוכלוסיות החרדית וגם הערבית, הניבו פירות. יש לנו קמפוס בבני ברק שבו לומדים אלף סטודנטים וסטודנטיות".

- ואיך מקבלים את זה המנהיגים של המגזר החרדי?

"אמחיש זאת בסיפור: לפני שנה הייתי בטקס חלוקת תעודות שם, ולידי ישב אחד הרבנים הראשיים של אחת הערים הגדולות, לא תל אביב ולא בני ברק. שאלתי את אנשינו שם מה הוא עושה שם וענו לי, הבת שלו גומרת תואר שני פה. שמחתי, שאלתי אם אני יכול לפרסם את זה, ומיד ענו לי לא. כלומר חלק גדול מהרבנים היום בשיחה פרטית עם צעירים שרוצים להתייעץ אם ללמוד, לא ימנעו זאת מהם. ויחד עם זאת לא נראה נאמן פרסום של אוניברסיטת חיפה.

"אז האם חל שינוי? כן. האם הוא צריך להיות יותר מהיר? כן. ובעיקר צריך לדאוג שלא יינקטו צעדים אחורה, כמו ביטול לימודי הליבה".

צרו איתנו קשר *5988