ילדי המהגרים מאפריקה בכתב אישום חריף נגד הישראלים

הם כועסים על ההורים שלהם, על הישראלים הגזעניים ועל המדינה המקפחת ■ ילדי המהגרים מאפריקה בכתב אישום חריף נגד החברה הישראלית

סמיה מוחמד אלדי / צילום: ענבל מרמרי
סמיה מוחמד אלדי / צילום: ענבל מרמרי

לפני שהמריאה לאליפות העולם באתלטיקה קלה לתיכוניסטים, קיבלה סמיה מוחמד אלדי, בת 17, תזכורת כואבת למעמדה בישראל, או יותר נכון להיעדרו. "זה היה בקיץ שעבר", היא מספרת. "נסעתי עם שתי חברות באוטובוס, היה ממש צפוף ואנחנו עמדנו מאחורה וצחקנו זו עם זו. ואז איזה איש, שאולי היה לו יום רע, התחיל לצעוק עלינו 'תהיו בשקט שימפנזות'. היינו בשוק. הוא המשיך להגיד עוד דברים, אבל לא התייחסנו".

- סיפרת למישהו? להורים?

"מה, אני אגיד לאימא שלי 'אימא, עברתי גזענות'? זה לא משהו שצריך לספר. גם ככה יש לה הרבה בחיים".

לאיש אין ספק שסמיה נמצאת על המסלול בדרך להפוך לספורטאית מצטיינת: מבנה הגוף הגבעולי שלה ודבקותה בשגרת אימונים מפרכת במסגרת מועדון אתלטי הסמטה בדרום תל אביב, הציבו אותה במקום השני בישראל בריצה למרחק של 800 מטר לנוער, והיא נחשבת גם כהבטחה גדולה בריצות למרחקים ארוכים יותר. אבל יש לה עוד כמה תארים, מחמיאים פחות: ישראל הרשמית מגדירה אותה כ"תושבת ארעית" מתוקף העובדה שכניסתה לישראל לפני כתשע שנים נעשתה בצורה לא חוקית. רוב הישראלים יכנו אותה בפשטות - "מסתננת".

לאף אחד מהצדדים לא היה קל עם הרעיון שזרים נטולי מעמד ייצגו את המדינה בתחרות רשמית: משרד הפנים התחבט והתמהמה לפני שאישר לסמיה ולכמה מחברותיה מבית הספר ביאליק-רוגוזין שבתל אביב לצאת לאליפות ההיא, שהתקיימה בסין, לאור העבודה שאין ברשותן דרכון; ומצד שני, לסמיה ולחברותיה לא היה פשוט להתחרות תחת דגל של מדינה שמנסה להבהיר להן שהיא לא ממש מעוניינת שהן יחיו בה.

סמיה, שהגיעה לכאן כילדה עם הוריה מחבל דארפור בסודן (שבו, עד לא מזמן התרחש רצח עם מזוויע), היא אחת מאלפי צעירים שנולדו בישראל לעובדים זרים, פליטים ומבקשי מקלט. קשה לאמוד את המספרים המדויקים, אולם על-פי הערכות שונות, קצב הילודה בשנים האחרונות עומד על כ-1,000 בשנה.

מי שמסתובב בשכונות הדרומיות של תל אביב יכול לראות את זה בעיניים: נשים אריתריאיות צעירות עם שניים, שלושה או ארבעה ילדים קטנטנים; גני הילדים המאולתרים והצפופים, שכבר זכו לכינוי המזעזע "מחסני תינוקות" מתפקעים מפעוטות; תחנות טיפת חלב מטפלות כמעט אך ורק בילדים אריתריאים וסודנים; ועיריית תל אביב ומשרד החינוך מוסיפים עוד ועוד כיתות גן ובית ספר על מנת לספק מענה להתפוצצות האוכלוסין (דבר שכמובן מתסיס את הרוחות בקרב התושבים הישראלים).

בעוד שהוריהם בחרו להגיע לפה, ילדיהם של מבקשי המקלט לא בחרו את הסטטוס שלהם והם גדלים לתוך מציאות מורכבת וקשה: עד גיל 3, רובם מעבירים את הזמן בגני הילדים המאולתרים וסובלים מהזנחה ומתזונה גרועה. כשהם גדלים, הם מוצאים את עצמם קרועים בין זהויות, שפות ותרבויות. כיוון שהעברית שבפיהם בדרך כלל טובה יותר מזו של הוריהם, מוטלת על כתפיהם אחריות כבדה שמצד אחד שוללת מהם את הילדות ומצד שני גורמת לקריסת הסמכות ההורית בבית. כשהם מתבגרים, הם מבינים טוב יותר את מצבם הייחודי ואינם מסוגלים להתחמק מהשוואות לחבריהם ללימודים, המחזיקים באזרחות ישראלית או במעמד של תושבי קבע.

אף על פי שהם העבירו בישראל את רוב שנות חייהם (עד כה) ולמעשה לא מכירים מציאות אחרת, העובדה שהם אינם זכאים לתעודות כלשהן על הישגיהם אינה מאפשרת להם להשתלב בחברה. בעוד שחבריהם לספסל הלימודים שמוצאם פיליפיני, תאילנדי או מולדבי מתגייסים לצה"ל ועולים על המסלול המהיר להיטמעות בקולקטיב הישראלי, הבוגרים האריתריאים והסודנים מוצאים את עצמם עוסקים בעבודות דחק, בדיוק כמו הוריהם. במקרים אחרים - וישנם כבר תקדימים לכך - מזומנים נערים אריתריאים וסודנים שהתחנכו בישראל למתקן חולות מיד עם הגיעם לגיל 18.

חמישה תלמידי י"ב שעמם שוחחתי לאחרונה יחד עם שתי תלמידות כיתה י' ועם צעיר אחד שכבר סיים את הלימודים, חיים פה פחות או יותר מחצית מחייהם. בעוד שהם רחוקים מלהרגיש ישראלים, הם גם לא ממש יודעים אם מקום אחר בעולם יכול לספק להם תחושת בית, ואם כן - איזה.

סם אמבי, בן 18 ובן להורים אריתריאים שגדל רוב חייו במצרים והגיע לישראל ב-2008, אומר שהוא לא יודע מה הזהות שלו; סוני קאמל, 17, מרגיש "מאה אחוז סודני"; חוסיין עבדול כסול, בן 17 שהגיע מסודן, אומר שבמשך השנים הוא אימץ מנהגים ישראלים, ושהוא אוכל מאכלים ישראלים, אולם לא מרגיש שהוא ישראלי; סנא אדם, בת 17 שהגיעה מדארפור, אומרת בפשטות שהיא לא יודעת מה הזהות הלאומית שלה. כולם חיים במציאות קשה, מבלבלת, והרבה יותר מדי מורכבת עבור אנשים בגילם. זהו סיפורם.

אי אפשר לחזור אחורה

עם סיום שנת הלימודים, כשחבריהם יתגייסו לצה"ל, יאלצו הצעירים להתחיל לעבוד. מטבע הדברים, העבודות היחידות שיהיו פתוחות בפניהם יהיו כאלה שלא דורשות התמחות, שלא מאפשרות אופק קידומי משמעותי, ושהשכר שניתן להרוויח בהן נמוך: "אנחנו נלך לעבודות שחורות, עבודות שמשלמים בהן במזומן", אומרת אדם. "הייתי רוצה לטוס מפה לכל מקום שרוצה אותי בו".

כסול אומר שגם אם היה מקבל אזרחות ישראלית, הוא היה יכול לחיות פה, אבל בתנאים הנוכחיים אין לו פה עתיד: "בלי תעודת זהות אתה לא יכול להסתובב, אתה לא יכול לעבוד, אתה לא יכול ללמוד באוניברסיטה, אתה לא יכול לעשות קורס נהיגה, יש הרבה דברים שאני לא יכול לעשות".

אלדי, שאחיה קיבל אזרחות ישראלית בגלל הישגיו בריצה, אומרת שהיא מניחה שאם הוריה יישארו פה בשנים הקרובות, מתישהו בעתיד תקבל כל המשפחה אזרחות, אבל היא הייתה מעוניינת להגר למקום אחר: "לא הייתי רוצה לחיות כאן ולגדל פה את הילדים שלי. זה לא פשוט לחיות במקום שבו אתה לא מרגיש שייך ושמתייחסים אליך בו בצורה גזענית. אלו דברים שנשארים אצלך".

אמבי אומר שיכול להיות שיעברו לשבדיה עוד לפני סוף שנת הלימודים: "זה משהו שהייתי רוצה שיקרה כי אני רוצה ללמוד באוניברסיטה מינהל עסקים", הוא אומר. "גם אם אני אוכל ללמוד בישראל, אין לי מה לעשות פה עם התואר כי אין לי פה תעודת זהות. אני לא אוכל לעבוד במקצוע הזה. אם הייתה לי את האפשרות הזו, נראה לי שהייתי נשאר כי אני כבר יודע את השפה".

כשהם נשאלים לגבי רצונם לחזור למדינות המוצא שלהם, התשובות משתנות. סמיה אומרת בחיוך שהיא הייתה רוצה לעשות בסודן "טיול שורשים", אבל ש"זה מקום שאי אפשר לגדול בו. אין שם תנאים. זה לא מקום מפותח מספיק". חברתה, סנא, מעירה: "מי שהתרגל לפה לא יוכל להתרגל למה שקורה שם".

סוני קאמל, בן 18, דווקא חולם לחזור יום אחד לסודן - אמירה שמוציאה מחבריו לא מעט גיחוכים. "יומיים אתה לא תשרוד שם", מטיחה בו סמיה מוחמד אלדי. "אתה ישראלי, לא משנה מה תגיד. כל החיים שלנו מתנהלים בעברית ויש לנו אורח חיים ישראלי. גם אני ישראלית - למרות שאני לא רוצה להיות".

לחלקם יש כעס על הוריהם שהביאו אותם למקום שלא מאפשר להם להתפתח בו, ושכל חייהם בו שרויים באי ודאות. "בטח שאני כועס עליהם", אומר אמבי. "אנחנו היינו במצרים וכבר עמדנו לטוס לארצות הברית. אימא שלי חשבה שפה יהיה יותר טוב מאיך שהיה במצרים, אבל זה לא ככה".

גם מ', תלמידת כיתה י' בת 15 מסודן, כועסת במידה מסוימת על הוריה, על כך שלא נשארו במצרים: "לפעמים אני אומרת להם 'למה הבאתם אותנו לכאן בכלל?'. אם הם היו נשארים במצרים, אולי היינו עוברים משם לארצות הברית כמו שקרה ממש בזמן האחרון עם סודנים אחרים שנשארו שם".

מ' וחברתה ג' (בת 15 מאריתריאה), שעמן נפגשתי במועדון הנוער של עמותת אס"ף, מתארות תחושת תלישות: בשוטרים, למשל, הן רואות אנשים שיש להיזהר מהם ולא להיעזר בהם, ויש להן אינספור סיפורים על אינטראקציות גזעניות עם ישראלים. פעם, כשהיו יחד בדיזנגוף סנטר, אמר להן גבר ישראלי ש"העיר מתמלאת בקופים".

לעומת הנערות והנערים, עמנואל לאם, בן 22 מדרום סודן, אומר שהוא כבר מרגיש ישראלי. הוא הגיע הנה כילד, נשלח ללמוד בתיכון לנערים בסיכון לאחר שהסתובב ברחובות במשך תקופה ארוכה, וניצל מחיים של פשע או סמים בזכות הצטרפותו לשבט הצופים של שכונת שפירא. לאחר שסיים את לימודיו, הוא החל לעבוד בשבט כרכז שכבה והוא מספר בחיוך כי רבים מחבריו סונטים בו שהוא "השתכנז" והפך לישראלי.

"תראה", הוא אומר, "אני בוחר להיות אופטימי, אבל רוב האנשים יגידו לך שאם אין לך מעמד פה, אז אין לך עתיד פה. אנשים שמרגישים תסכול מזה ששום דבר לא מתקדם במצב שלהם נהיים כועסים. אם הם לא יכולים לעבוד כמו שצריך, מה כבר נשאר להם? הם הולכים למכור סמים או לגנוב מאנשים. זה הכול חלק מהכעס שלהם על המדינה.

"אני מנסה להוציא נערים מהמעגל הזה, אבל זה קשה. הנער עצמו צריך להיות חזק כדי שזה יקרה, אבל זה בעייתי מאוד. כשאני עושה את זה, אני זורק להם את זה בפנים. אני אומר להם - ההורים שלך לא אזרחים, לך אין תעודת זהות ולכן כל דבר שתיתפס עליו יהפוך לתיק גדול. מעכשיו, זו הבחירה שלך. אני מנסה לתת להם תקווה, אבל זה קשה. קשה מאוד. אם הבחור ממורמר לגמרי - אין מצב".

מדיניות ה"אין מדיניות"

קצת רקע: החל מ-2007 נכנסו לישראל באופן לא חוקי 64,371 בני אדם שאותם מגדירה המדינה כ"מסתננים". רובם המכריע הגיעו מאריתריאה, מיעוט גדול מהם הגיע מסודן, מיעוט קטן ממדינות אחרות באפריקה ומיעוט זעום משאר מדינות העולם.

במשך השנים, למעט בנייתה של חומה לאורך הגבול עם מצרים שחיסלה את התופעה כמעט לחלוטין, נקטה ישראל מדיניות של אי נקיטת מדיניות: מצד אחד, ישראל חתומה על אמנות בינלאומיות שאינן מאפשרות לה להחזיר לארצותיהם את אזרחי אריתריאה וסודן השוהים בתחומה. מצד שני, המדינה כמעט שאינה בודקת את בקשות המקלט שמוגשות, מכירה רק בבודדים כפליטים ועושה ככל שהיא יכולה על מנת להמאיס על אלו שנכנסו לשטחה את החיים פה.

הכלים המרכזיים שעומדים לרשות המדינה הם חוק ההסתננות, המאפשר לזמן למתקן הכליאה חולות אנשים חסרי מעמד ולכלוא אותם לתקופה של עד 12 חודשים; והטלת שורה ארוכה של מגבלות שהופכות את החיים היומיומיים של אלו שנמצאים ב"אזרחות" לקשוחים במיוחד.

בגדול, הרעיון הוא ליצור מצב שיגרום למסתנן, למבקש המקלט, לפליט - תקראו לו איך שתרצו - להתייאש מהחיים פה, לחתום על טופס הסכמה ל"עזיבה מרצון", לקבל 3,500 דולר מהמדינה ולעלות על מטוס שייקח אותו אל אוגנדה או אל רואנדה - שם יצטרך להחליט מה הלאה.

בחינת נתוני רשות האוכלוסין וההגירה מעלה שברמת המאקרו המדיניות עובדת: נכון לסוף יוני, נמצאים בישראל 42,147 זרים חסרי מעמד. ימי השיא של ה"עזיבה מרצון" נמצאים אמנם מאחורינו - בשלושת הרבעונים הראשונים של 2014 עזבו 5,300 זרים לעומת התקופה המקבילה ב-2013, שבמהלכה עזבו 1,787 בלבד - אך הזרם נמשך גם השנה. בששת החודשים הראשונים של 2016 עזבו את הארץ בנוהל זה 1,949 זרים, ממוצע של כ-325 איש בחודש.

ברמת המיקרו - האנשים שמרכיבים את המספרים היבשים - קשה למצוא מישהו שמרוצה מהסידור שממשלת ישראל מצאה לעצמה. תושבי דרום תל אביב הוותיקים, שמצאו את עצמם נשטפים בכמויות עצומות של זרים נואשים וקשי יום המתחרים בהם על המשאבים המדולדלים ממילא של האזור, הפכו עם השנים לעוינים במיוחד. רבים מהם לא יסתפקו בשום פתרון מלבד גירוש.

מצד שני, האריתריאים והסודנים שהיכו פה שורש, התארגנו על מקומות עבודה ולמדו מעט על זכויותיהם המוגבלות, גם אינם מרוצים ממעמדם. הם יודעים שהישראלים אינם מעוניינים בנוכחותם והעובדה שהמדינה אינה מוכנה לתת להם מעמד לא רק שמציבה עננה כבדה של חוסר ודאות מעל ראשם, אלא שהיא גם חוסמת כל אפשרות למוביליות חברתית.

משיחות עם עשרות מבקשי מקלט משתי המדינות, עולה שרובם אינם מעוניינים לחזור לארצותיהם, אבל גם לא להישאר פה. האריתריאים מנסים להגר בעיקר לקנדה ולשוודיה, הסודנים חולמים על חיים חדשים בארצות הברית.

אצל בני הנוער, העוני, תחושת הדחייה, ההסתגרות בקהילות שאינן מתערבבות עם החברה הישראלית, היעדר תפיסת אופק ועתיד והקנאה בכל אלו שנהנים מכל הדברים שנשללו מהם - מייצרים תסכול וכעס. כשאלפי הילדים שמציפים בשנים האחרונות את דרום תל אביב יגדלו ויבינו מה מצבם, התוצאות עשויות להיות עגומות מאוד, הן עבורן והן עבור הישראלים שיבואו עמם במגע. בהיעדר מדיניות שמתייחסת לגורמים הללו ומציגה מתווה לפתור אותם, מתבשלת בדרום תל אביב פצצת זמן חברתית.

ההבנה שהמצב הנוכחי יוליד קטסטרופה, משותפת הן לפעילים חברתיים הפועלים לגירוש הזרים, כמו שפי פז (שעומדת בראש ארגון "עוטף תחנה מרכזית") והן לארגוני סיוע למבקשי המקלט כמו אס"ף, יוניטף (unitaf), אליפלט ואחרים.

פז וחבריה ממקדים את מאבקם בחודשים האחרונים בדיוק בכיוון הזה: הם מתחככים עם בני נוער אריתריאים וסודנים בשבט הצופים בשכונת שפירא, מוציאים אותם מכליהם ומעלים לאינטרנט סרטונים שמתעדים מריבות קשות. במקביל, הם ניהלו בהצלחה מאבק קולני נגד כוונת העירייה לפתוח "בית ספר למסתננים", כלשונם, וגרמו לשר הביטחון אביגדור ליברמן להורות לצה"ל שלא לאפשר לחייליו להתנדב בגני ילדים של ילדים אפריקאים בתל אביב.

מהצד שני, מנסים ארגוני הסיוע והעמותות להקל על מצוקתם של ילדי מבקשי המקלט באמצעות פתיחת פעוטונים שמספקים חלופה ל"מחסני הילדים" (שבהם מתו מחנק ומצפיפות יותר מעשרה תינוקות ופעוטות), ובאמצעות תפעול מסגרות לשעות שלאחר הלימודים כמו מיזם "ספריית לוינסקי" ומועדון הנוער של אס"ף שפועלים באזור התחנה המרכזית.

יואב שפרנק, פעיל חברתי שעובד עם נוער אריתריאי וסודני, לא מתכחש לכך שהעלייה במספר הילדים היא מקור אפשרי לצרות בעתיד: "מספר הילדים גדל משמעותית ואני חושב שבלי הכרה בנערים ובנערות האלו, וללא מסגרות תומכות ותחושת עתיד, להם יהיה יותר רע ואז לסביבה יהיה יותר רע", הוא אומר. "אבל הדרך שבה הפעילים נגד הגירוש מתעסקים עם זה, בעיניי היא לא מוסרית. יש פעילים שמחלקים לאנשים קונדומים, למשל, כמחאה בוטה ומזלזלת. זה לא לעניין".

וכך, בעוד ששני הצדדים שביניהם פעורה תהום של איבה מתריעים על כך שהמשך המצב הנוכחי ייתרגם בעתיד לפשע, לאלימות, לזנות, לניצול ולתסיסה חברתית, ופועלים - כל אחד בדרכו - כדי לשנות את המצב, הממשלה ממשיכה לטמון את ראשה בחול.

אפליה וסבל מגיל אפס

כשמנסים לברר כמה ילדים ממשפחות אריתריאיות וסודניות חיים כיום בארץ התשובה משתנה בהתאם לגוף שאותו שואלים. על-פי רשות האוכלוסין וההגירה, שמדגישה כי מדובר "בהערכה בלבד", חיים כיום בישראל כ-4,730 ילדים שמוצא הוריהם מאריתריאה או מסודן. על-פי הנתונים, 4,580 מהילדים הם בנים למשפחות מאריתריאה ושאר ה-150 הם בנים למשפחות מסודן. כ-4,330 מהילדים האריתריאים נולדו בישראל לעומת כ-100 מהילדים הסודנים. ממשרד החינוך נמסר כי בשנת הלימודים הקודמת למדו בתל אביב בלבד כ-1,200 ילדים בני 6-3 ממדינות אלו; כ-1,150 ילדים בגילי בית ספר יסודי וכ-470 ילדים בגילי חטיבות ביניים ותיכון. במקומות אחרים בארץ, בעיקר באשדוד, ערד, פתח תקווה ואילת, למדו עוד כמה מאות ילדים נוספים.

כדי להבין רק חלק קטן מהאפקט של הילדים הללו על הסביבה העיקרית שבה הם חיים, דרום תל אביב, יש לבחון את נתוני משרד הבריאות לגביהם. בחודש ינואר 2016 היו ברישומי תחנות טיפת חלב בעיר המטפלות בילדים מגיל לידה ועד גיל שש, 3,315 משפחות של מהגרי עבודה ומבקשי מקלט, ובהן 4,525 ילדים: 894 תינוקות ו-3,531 פעוטות - 12% מכלל הילדים המטופלים בתחנות טיפת חלב בתל אביב-יפו. על-פי הנתונים, המשפחות המטופלות בתחנות טיפת חלב הגיעו מ-56 מדינות, אך מוצאן של 74% מהן הוא מאריתריאה וסודן. בפרק זמן של כשש שנים וחצי, מיולי 2009 ועד ינואר 2016, חל גידול עקבי במספר משפחות הזרים שטופלו בתחנות טיפת חלב בעיר. בתחילת השנה היו הילדים הזרים כ-94% מכלל המטופלים בתחנת טיפת חלב בתחנה המרכזית בתל אביב.

השנים הראשונות בחייהם של אלפי הילדים שנולדו פה בשנים האחרונות קשות במיוחד ויש להניח שהן ישפיעו על שארית חייהם. הררי מילים נכתבו כבר על התנאים האיומים ב"מחסני הילדים" המכונים בפי הזרים "בייביסיטרים", אולם רק כשנכנסים לאחת מהדירות המוזנחות שלתוכן נדחסים עשרות תינוקות ופעוטות וחוזים בתופעה בעיניים, מבינים את גודל הזוועה. התקשורת מיקדה את תשומת לבה במחסנים לאור מקרי המוות הרבים שהתרחשו בהם, אולם גם כשאף פעוט לא מת, מדובר בשגרה בלתי נסבלת.

"אני אתן לך דוגמה שתבהיר לך עד כמה איומים התנאים במקומות האלו", אומרת אופירה בן-שלמה, מנכ"לית עמותת יוניטף שפועלת בתחום על מנת לצמצם את מספר הילדים שמעבירים במחסנים את שנותיהם הראשונות. "הרעיון שם הוא לחסוך בכסף ולצמצם עלויות למינימום, אז במקרה אחד שאני מכירה, אחת ה'גננות' החליטה שהיא תביא עובדת נוספת רק כשהצטברו אצלה 52 ילדים. אתה מבין מה זה אומר".

יוניטף מפעילה 24 מסגרות בשלושה מודלים: מעונות, משפחתונים בבית המטפלת ומועדוניות בשעות אחר הצהריים בעבור ילדים שכבר הולכים לגנים עירוניים. את הנדל"ן שבו מתקיימת הפעילות מקבלת העמותה מהעירייה או מממנת בכספי תרומות, ההורים משלמים את משכורתן של הגננות וצוות יוניטף מפקח על כל האופרציה כדי להקפיד שהסטנדרטים החינוכיים, הבטיחותיים והתזונתיים יהיו הולמים.

כ-600 ילדים, שלהערכת בן-שלמה מהווים כ-15% מבני גילאי 0 עד 6 מתחנכים במסגרת העמותה. שאר 85 האחוזים מעבירים את שלוש השנים הראשונות שלהם בבייביסיטרים ומגיעים בגיל 3 אל הגנים העירוניים כשהם סובלים מחסכים רגשיים ולעיתים גם מיכולות קוגניטיביות ירודות שבשלב זה כבר קשה לתקן. לדברי בן-שלמה, "כשהילדים הללו מגיעים בגיל 3 לגן ילדים ישראלי בפעם הראשונה, הם מוצפים ברמה שלא ניתנת לשליטה והם לא מצליחים להירגע מרוב גירויים. אלו ילדים שבכלל לא רגילים להיות בחוץ כל-כך הרבה שעות".

בן-שלמה ואנשיה עושים כמיטב יכולתם, אולם כשאני שואל אותה על העתיד הצפוי לילדים הללו אם מעמדם לא יוסדר, היא אומרת: "גדל פה דור שמיועד להיות שואבי המים וחוטבי העצים של החברה הישראלית, במקום הפלסטינים. לא כולם יסכימו לקבל על עצמם את הגורל הזה, ולרוע המזל, החכמים שבהם יפנו לעבריינות. סטייה חברתית היא הדרך שלך לדפוק את המערכת ולהשיג את המרצדס ואת המוביליות החברתית מבלי להיות פרופסור באוניברסיטה".

לאור המציאות הזאת, קשה שלא לתהות מדוע הורים שעובדים מסביב לשעון ובקושי רואים את ילדיהם, ממשיכים להוליד ילדים נוספים. בעוד שהפעילים התומכים בגירוש הזרים טוענים כי הסיבה לילודה הגבוהה היא ניסיון של ההורים להשתמש בילדיהם כמגן אנושי בפני אפשרות של כליאה ב"חולות", נראה שהתשובה מורכבת יותר.

ראשית, כדי שגבר אריתריאי או סודני לא יישלח ל"חולות", מספיק שהוא יהיה אב לילד אחד. שנית, התיאוריה של הפעילים הישראלים מתעלמת מכך שבחברה האריתריאית משפחות מרובות ילדים הן הנורמה, מכך שאדיקותם הדתית של בני הקהילה גורמת לכך שהם אינם משתמשים באמצעי מניעה, וגם מכך שדווקא במציאות של אי ודאות קיצונית ואי שליטה בעתיד, הקמתה של משפחה נתפסת כעוגן של נחמה ושל יציבות.

מה שמעניין הוא ששיעור הילודה הגבוה זוכה לביקורת דווקא מתוך הקהילה האריתריאית. הלן קידנה, בת 26 ואם לבת אל בת ה-3, הגיעה לישראל מאריתריאה ב-2011. היא מתרעמת על כך שמעמדה אינו מוסדר בשום צורה ואומרת כי אף שאינה מעוניינת להתחיל לבנות את חייה מחדש במקום אחר, בלית ברירה היא תעזוב ל"מקום שיש בו עתיד". בינתיים, במסגרת תפקידה כמנהלת מרכז סיוע לנשים אריתריאיות שפועל בסמוך לתחנה המרכזית בתל אביב, היא מנסה להקל על חיי היומיום של מבקשות מקלט. היא מעבירה מדי שבוע קורס בחינוך מיני בסיסי לנשים שמגיעות למרכז ומחלקת להן אמצעי מניעה. מנהיגי הכנסייה אמנם לא עומדים בדרכה כשהיא מדברת עם הנשים על אמצעי מניעה, אולם גם לא מסייעים לה במיוחד.

קידנה אומרת שהילודה הגבוהה נובעת מכמה סיבות: "הדבר הראשון הוא שבמדינה שלנו אין מספיק חינוך. נשים חושבות שהן צריכות ללדת כדי להיות נשים. אין להן שום ידע על תכנון משפחה. בנוסף, כשאנשים במצב לא טוב, הם רוצים שתהיה להם משפחה. מה עוד יש לבן אדם בחיים? מעבר לכך, מקובל שנשים עושות ילדים מיד אחרי שהן מסיימות את הלימודים כדי שלא יגייסו אותן לצבא האריתריאי. אצלנו במדינה מקובל שלמשפחה יש ששה ילדים ויותר, ומה שקורה פה זה שאנשים מאמצים את הדפוסים מהבית. נשים יולדות פה תינוק אחרי תינוק וזה לא עושה טוב לאף אחד".

מחסום התרבות, מחסום השפה

אלי נחמה, מנהל בית הספר ביאליק-רוגוזין, הוא כנראה אחד הישראלים שנמצאים בקשר ההדוק והקרוב ביותר עם ילדים אריתריאים וסודנים. כ-1,300 תלמידים מכיתות א' ועד י"ב לומדים בבית הספר. כולם בנות ובנים למשפחות זרות או מעורבות, אולם רק 43% הם בעלי מעמד אזרחי שמבטיח את הישארותם בארץ. "כרבע מאלה שאינם בעלי מעמד", אומר נחמה, "מוגדרים כילדי פליטים ומבקשי מקלט שיש סימן שאלה לגביהם והם אינם יכולים לחזור לארצות המוצא שלהם. הצעירים שבהם, בדרך כלל נולדו פה, בעוד שהגדולים יותר נולדו שם או בדרך. אי ודאות לגבי העתיד משפיעה גם על ההווה - על המוטיבציה, על האמון במסוגלות ועל למידת השפה. כשאני מסתכל על ההורים שלהם, אני אומר לעצמי בצער שהם כבר שנים פה, אבל הם עדיין לא הפנימו סטנדרטים של תרבות או של צורך ללמוד שפה".

מבחינת הילדים, נחמה אומר כי ניכר שאין להם שפת אם אחת: "כל הנושא של שפה במובן ההוליסטי, של תקשורת, של היקשים, של עולם תרבות, מושגים ואסוציאציות לא קיים. יש להם שברי שפה. אנחנו מכשירים את כולם ללמידה בעברית כי אנחנו מאמינים שזה המפתח ולכן אנחנו גם עובדים עם ההורים כי ידיעת השפה תגביר את הסיכוי שהם יימצאו עבודה. למה אכפת לנו מזה? כי זה מגביר את הסיכוי שהם יוכלו לדאוג לצרכים של הילדים. אנחנו לוקחים אחריות על כל הצרכים של הילד, הרבה יותר ממה שבית ספר רגיל מציע".

נושא השפה אינו מסתיים בלמידה של עברית: "מכיתה ז' אנחנו מלמדים פה תשע שפות זרות משתי סיבות: הראשונה היא שאם הם יוחזרו לארץ המוצא שלהם, הם יצטרכו לדעת את השפה. השנייה היא שאני רואה את זה כמשהו מוסרי. לילדים הללו יש בני משפחה במדינות האלה והם לא תמיד מדברים אנגלית ובטח לא עברית ואני רוצה שיהיה להם קשר עם השורשים שלהם. אלו דברים שאנחנו לא מקבלים עליהם תקצוב".

נחמה מאפיין את הילדים נטולי המעמד כחסרי אופק: "אנחנו לא מאפשרים להם לעזוב את הלימודים, אבל אנחנו רואים שבגיל מסוים - בגלל שהם צריכים לעזור לפרנסה של המשפחה - הנטייה הטבעית שלהם היא לעזוב את הלימודים. הם אומרים לי 'בשביל מה אני צריך תעודת בגרות? אני צריך כסף. למה לי ללמוד? אם יגרשו אותי חזרה למדינה שלי, מה אני אהיה שם? פלאח'".

צרו איתנו קשר *5988