ורטהיימר: "זה מעולם לא היה משמעותי בעיניי, להיחשף"

עם הון משפחתי שנאמד ב-22 מיליארד שקל, אריאלה ורטהיימר נוסעת מדי בוקר לסטודיו ביפו ויוצרת אמנות. עכשיו היא מציגה לראשונה תערוכת יחיד ■ ראיון ראשון

אריאלה ורטהיימר / צילום: ענבל מרמרי
אריאלה ורטהיימר / צילום: ענבל מרמרי

אריאלה ורטהיימר יוצאת מהסטודיו שלה בסרבל ציירים לבן. "זה כאן, למעלה", היא מציצה דרך פתח ברצפה שדרכו רואים את הקומה מתחת ואת היציאה לחניון. זהו אחד המרכזים התעשייתיים, האפורים, המפויחים והבלתי אלגנטיים בעליל של דרום תל אביב. מפלצת בטון. כדי להגיע אליו יש להתפתל בעורקים הקטנים שיוצאים מרחוב סלמה, להיאבק עם נהגי משאיות עצבניים על חתיכת חנייה, ולטפס למעלה בין חנויות עודפים ובתי מלאכה קטנים. לא הלוקיישן המתבקש למי שהייתה יכולה להרשות לעצמה סטודיו אלגנטי בכל מגדל או אתר נדל"ני שבו הייתה חושקת.

אבל ורטהיימר, כמו שמבינים מהר, היא לא אשת חברה. היא לא עוסקת באמנות מתוך שעמום קיומי, לא מחפשת את אור הזרקורים, לא ממנפת את שם המשפחה. גם את המהלך האחרון שלה, תערוכת יחיד ראשונה אחרי יותר מ-30 שנות יצירה, היא עושה כמעט בלחישה. זהו לה גם ראיון ראשון, למרות שאין כלי תקשורת בארץ שהיה מסרב לה. אבל ורטהיימר היא אמנית לא בגלל שהיא נשואה לתעשיין איתן ורטהיימר, אלא הרבה לפני שהצטרפה למשפחה, ואפשר אף לומר, למרות זאת.

מדוע אם כך, רגע לפני גיל 60, החליטה לצאת אל קדמת הבמה בתערוכה שבה היא מציגה 30 יצירות חדשות? לדבריה, עד היום אף אחד פשוט לא הציע לה, עד שהגיע הגלריסט אהרון פרקש לבקר בסטודיו שלה, כדי לעזור בתמחור עבודות, ו'נדלק' עליהן.

אבל כמי שעוסקת הרבה בשכבתיות ביצירותיה, ורטהיימר יודעת שזו השכבה החיצונית. התשובה הפנימית מורכבת יותר. "זה מעולם לא היה הדבר המשמעותי בעיניי, להיחשף, לצאת החוצה. גם לא הייתי בשלה לתערוכת יחיד. ההצעה הגיעה כשהרגשתי שאני בשלה בכל מה שמרכיב אותי - אמא, אישה, רעיה ויוצרת, ושמחתי. כי לחלום זו אפשרות שניתנה לכולנו, ולממש את החלום זו הגשמה עצמית, זה לאפשר לעצמך להעז".

למרבה ההפתעה, יש לה חברים שלא יודעים שכבר שנים היא נוסעת מדי בוקר לסטודיו ביפו. בפליטת פה פרוידיאנית חיננית היא אומרת, "יש לי חברים שגילו שאני מציירת רק כשהם קיבלו הזמנה לחתונה". ההחלטה הזאת, לצאת בתערוכה שנושאת את שמה (גלריה פרקש, עד 14 בנובמבר), היא קצת כמו חתונה, כנראה. השקה של זוגיות מול העולם. הכרזה שהקשר הזה הוא רציני בעיני המשפחה, החברים והקולגות מסצנת האמנות בארץ.

את לא חוששת שלא יפרגנו לך בגלל הרקע שלך?

"אני משערת שבעבר זה היה ברקע, אבל לא הרגשתי את זה. אני מקווה ששפטו אותי לפי האמנות, אבל אני לא יכולה להתעלם מזה ששם המשפחה יוצר סקרנות ועניין. יש ערבוב של מה אתה מביא כיצירה ומה כאישיות, ואני לא בטוחה מה יותר משפיע ועד כמה. יש יוצרים מאוד מכונסים, יש אמנים מצוינים שהם בכלל על הספקטרום, אז בסוף כנראה שהאמנות מדברת".

איך מתייחסים בבית ליצירה שלך?

"יש אצלנו בבית משפט: 'מאמא נו הפי, נובאדי הפי'. איזה נהג בניו יורק אמר לנו את זה על אשתו, ומאז איתן ואני מצטטים את זה, וזה מתורגם לכל אספקט במשפחה שלנו. אז הילדים מתרגשים, ומתגייסים ומלווים אותי. גם איתן הוא איש יצירתי, הוא אוהב לצלם, מצייר נהדר וכותב".

חיבה למבנים מתפוררים

איך את משתלבת בסצנה האמנותית, האוונגרדית?

"דווקא כשגרתי בכפר ורדים הייתי הרבה יותר מחוברת למיליה האמנותי. הייתי חברה באגודת האמנים בחיפה, והייתי יותר מעורבת בסצנה. אחרי המעבר לקיסריה לא חידשתי את קשריי, לא הרגשתי צורך, כנראה. גם ביפו אני קצת בבונקר, למרות שגיליתי שיש כאן המון אמנים וכנראה שנעשה משהו ביחד בקרוב".

למה מכל המקומות בחרת לפתוח סטודיו דווקא במבנה המתפורר הזה?

"יש לי אהבה גדולה למבנים מתפוררים ולהיסטוריה. תמיד הייתי ממוקמת במבני תעשייה, ונוח לי כאן ונעים. אני עוקבת אחרי מי שבנה את הארץ, ואחרי האנשים שהגיעו לכאן מאירופה עם מטען נפשי כבד. פעם היו ביפו פרדסים ושווקים, ותושבים שמצאו את עצמם פתאום במזג אוויר אחר, ותרבות אחרת.

"האנשים האלה דיברו אליי מתוך רשתות הדיג של נמל יפו והסירות, והרגשתי שאני רוצה להביע אותם, את החיים שלהם, ההתמודדויות שלהם. רציתי להראות את הקונטרסט בין המקום שממנו הם באו למקום שאליו הם הגיעו. עשיתי מחקר גדול על כל העליות, והתחברתי לזה גם מהמקום האישי שלי - הוריי עלו לארץ מארגנטינה כדי לבנות את הארץ. אבא שלי עבד בסולל בונה כטרקטוריסט".

עד כמה החיים משתקפים ביצירה שלך?

"הייתה תקופה שהייתי עסוקה מאוד במעמד האישה בחברה. אחרי 13 שנים כקצינה בצבא, הרגשתי צורך לפרוק הרבה משקעים שנותרו בי. יצרתי סדרה שנקראת 'אותות מלחמה', שבה לקחתי נייר דבק, הדבקתי על הבד בכל מיני זוויות ועליו צבעתי. אחרי שזה התייבש, הורדתי את נייר הדבק, והסימנים שנשארו נראו כמו הסיכות הצבעוניות שחיילים מקבלים על השתתפות במלחמה. אלה האותות שאנחנו מקבלות על המלחמות שלנו, ולמעשה האותות שאנחנו מעניקות לעצמנו, כי לא נקבל אותם ממישהו אחר.

"בעבודה אחרת עשיתי דיפ-טיך (שתי עבודות שמחוברות זו לזו ויוצרות ציור אחד) עם משטח כחול, ולידו משטח בטון אחד בהיר יותר. אני טוענת שככה החברה אוהבת אותנו, הנשים. בצבע אחד, ומקסימום טון אחד לידו. קשה לנו לחיות עם זה, ולכן אנחנו מייצרות שכבת הפרדה, כדי שלא ניפגע, אבל חלק מהדברים כן נדבקים אלינו. ולכן הוספתי נקודות אדומות, של מה שכן עובר את שכבת ההגנה".

היום את במקום אחר, בחיים וביצירה.

"היום ההסתכלות שלי יותר פילוסופית. היא לא ממוקדת רק בי, אלא מביאה את הבגרות שלי, את התובנות וההכרה שכאב ופחד, כמו חלומות והצלחות, הם חלק מאיתנו. קופסאות האור בתערוכה מעבירות מסר של העצמה אישית, התגברות על פחד ומעצורים. אני מאמינה שכולנו גדלים עם בתי כלא קטנים בתוכנו, בגוף או בנשמה. הכלא הזה הוא היסודות שלך, איך שאתה נבנה במהלך החיים. חלק זה מהילדות, וחלק זה בתי כלא שאתה אוסף בבגרות. זו תמיד האחריות שלנו לנהל ולהתנהל בתוך זה. ויש לנו את היכולת להשתחרר מזה או לחבק את זה, זו החלטה שלנו".

איפה הכלא שלך?

"בגירושים שלי. זה היה מאוד קשה, אבל מהמקום הזה גדלתי וצמחתי. הצלחתי לקחת את הקושי והכאב, ולהתרומם ממנו וליצור משהו חדש. אפשרתי לדבר אחר להיכנס לחיי, לאיתן, ובניתי איתו משפחה וזוגיות, ותא שאוסף אליו את הילדים מהנישואים הראשונים, ומביא ילדים חדשים".

וורן באפט ואנחנו

ורטהיימר למדה אמנות, ציור, גישור ומנהל עסקים. כבר כמעט 30 שנה שהיא יחד עם איתן, 64, ובעצם אולי אפילו קצת יותר - הם היו בני זוג כשהיו צעירים, בנהריה, אולם אחרי מספר שנים ביחד נפרדו דרכיהם. בפעם הבאה שנפגשו, היא הייתה גרושה עם שני ילדים והוא היה בן 38, רווק, ובדיוק שכל את אמו. היא באה לנחם, ומאז לא נפרדו.

סטף ורטהיימר הקים יחד עם בנו, איתן, אימפריה מרשימה, הכוללת מפעלים ופארקי תעשייה. במשך שנים דורגו בצמרת האנשים העשירים ביותר בישראל, עם הון אישי שנאמד בכ-22 מיליארד שקל. בשנת 2006 ביצעו את אחת העסקאות הגדולות במשק, כשהחליטו למכור את החברה המשמעותית ביותר שלהם, ישקר, למיליארדר וורן באפט - 80% תמורת 4 מיליארד דולר. ה-20% הנותרים נמכרו לבאפט ב-2013, תמורת 2 מיליארד דולר.

ההצטרפות למשפחתם לא הייתה קלה לאריאלה. "הייתי צריכה ללמוד הרבה דברים כשנכנסתי למשפחה".

מה, למשל?

"איך להתלבש. הייתי קצינה הרבה שנים, ולכן לכל מקום הייתי מגיעה עם מדים. זה גם היה הכי נוח, וגם היה מקובל באותה עת. אבל בשלב מסוים עם איתן הייתי צריכה להתאים את עצמי לקוד הלבוש באירועים עסקיים או רשמיים. למדתי גם איך להצטלם, באיזו פוזה, כי פתאום אתה כבר לא אנונימי, ומצלמים אותך לעיתון, וצריך לשים לב 'לא להיתפס'".

המעמד החדש אפשר לך לוותר על עשייה.

"באתי מבית שבו עבודה הייתה ערך חשוב. גדלתי על זה שצריך השכלה, שצריך שיהיה מקצוע. אצלנו בבית לא אמרו לילדה 'כמה את יפה', כי היופי לא היה ערך. לא גדלתי על האתוס של היופי, למרות שגדלתי עם אמא מאוד יפה. מעולם, למשל, לא הרגשתי 'בלונדינית עם עיניים כחולות'. הפעם הראשונה שנתקלתי במושג הזה היה בלימודים בטכניון, כשנבחרתי לסטודנטית הכי יפה בתחרות של ביטאון הסטודנטים. אפילו לא שמרתי את העיתון. כשהתבגרתי הבנתי שזה כן חשוב, וחשוב לי להתבגר יפה".

מה את לוקחת מהחיים במשפחת ורטהיימר?

"קודם כל, מהי ציונות אמתית, בלי מרכאות. זה תמיד היה אצלי ברקע, בגלל המקום שבו גדלתי, אבל אצלם ראיתי איך פועלים לטובת המדינה והכלכלה, ואיך מתייחסים אל זה בחשיבות מרבית. זה סטף והמאבקים שלו כל השנים, העשייה והיצירה בקנה מידה בינלאומי. למדתי מה זה עסק משפחתי על המורכבות שלו ועל היופי שלו. העסק הזה לא היה רק מפעל, אלא קונספט שלם שהוליד את כפר ורדים ובתי ספר וחממות טכנולוגיות ומוזיאונים. אני מרגישה שיש לי תפקיד להעביר הלאה לדור הבא את החשיבות של משפחה מאוחדת, את החוזק שזה מייצר".

הרבה משפחות לא שורדות את המעבר לדור השלישי.

"עסק משפחתי, ועוד בסדר גודל כזה, הוא מאוד לא פשוט, ומשפחת ורטהיימר פתרה את הדילמה בכך שהיא מכרה אותו. זו לא הייתה סיבת המכירה, אבל זה היה ברקע, חלק מההסתכלות הכללית של לא לכפות על הדור השלישי עסק בסדר גודל כזה, ולאלץ אותו להתמודד עם שאלות לא קלות כמו מי לוקח את ההובלה.

"היופי בעסק משפחתי הוא החוזק של כל המשפחה ביחד, למרות שלא תמיד מדובר בהסתכלות שוויונית. משפחה עושים מהלב, עסק עושים מהראש. בעסק חושבים על הצלחה כלכלית, במשפחה חושבים על שוויון ואחידות ואיך לתת לכולם את אותו דבר. אלו שני דברים שונים לגמרי, וצריך לדעת לתמרן ביניהם".

עד כמה היית מעורבת כשנרקמה עסקת המכירה של ישקר לוורן באפט?

"הייתי שם בכל התהליך. לא הייתי מעורבת עסקית, אבל ליוויתי את איתן כשהקשר עם באפט נבנה, ובסופו של דבר יצרנו איתו מערכת יחסים חמה ואמתית. היו לי הרבה שעות במחיצתו, נסענו איתו לאירופה ולאסיה, והוא גם הגיע לביקור בארץ, ואף פעם לא בפמליות גדולות. הוא איש מאוד נעים, ועד היום אנחנו בקשר חם ורציף. וורן הוא איש מלא הומור, חכם, ויש לו חיבוק חם".

איך השתנו החיים אחרי המכירה?

"לפני המכירה, איתן היה עסוק סביב השעון. אלו היו ממש חיים סביב העבודה. אחרי - פתאום יש לי בעל בבית, ויש בזה משהו כיפי, כי אנחנו מכירים אחד את השני מחדש. ויש שינוי יותר גדול, והוא המעבר שלנו לתל אביב. הילדים גדלו, עזבו את הבית, ופתאום נפתחו לי ערוצי התרבות והאמנות. גילינו את העיר, נהיינו בליינים, והגילוי עשה משהו נורא טוב.

"אף אחד מאיתנו לא גר בעיר גדולה קודם, וזה גם לא היה חלום שלנו. אותנו לא שמעו אומרים 'כשהילדים יגדלו נעבור לתל אביב'. אבל העיר הזאת נפלאה, עם הקצב שלה והפלורליזם. אני באה ממקום שמכבים בו את האור ברחובות בשמונה בערב, וגם בכפר ורדים זה היה כך, ולפני זה בנהריה. עכשיו אני מסתובבת בעיר ב-12 בלילה, חווה מוזיקה ואנשים, וזה כיף גדול".

למצוא משמעות

"המשמעות של החיים מבחינתי זה הכול ביחד - האימהות, הזוגיות, העבודה, היצירה. האמנות היא בשבילי צינור הבעה לתחנות משמעותיות בחיי, לשינויים, להתמודדויות מורכבות ופשוטות. אלה כל הדברים שהם חלק בלתי נפרד ממני, ולכן מקבלים ביטוי באמנות שלי".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988