ניתוח G: האם זיגזוג פוליטי הוא כורח המציאות?

שרון היה תומך גדול של ההתנחלויות - עד שביצע את ההתנתקות ■ יעלון היה בן בריתו של נתניהו - עד שגילה שהוחלף ■ ודונלד טראמפ?

הפכפך / איור: גיל ג'יבלי
הפכפך / איור: גיל ג'יבלי

"אחד הדברים שמשאירים אותי מלא תקווה לגבי הנשיא דונלד טראמפ היא העובדה שלאורך השנים הוא החזיק בכל הדעות שיש בכל הנושאים שיש. הוא היה בעד הפלות, נגד הפלות, בעד המלחמה בעיראק, נגד המלחמה בעיראק... אז אני מלא תקווה, שהוא לא באמת גזען, ושהוא רק השתמש ברטוריקה גזענית כדי לחזר אחר מצביעים, כי כשאתה מחזר אחרי מישהו, אתה תמיד מעמיד פנים להיות מישהו שאתה לא"

[סת' מאיירס, מנחה תוכנית הלילה המרכזית של NBC, מגיב לבחירת טראמפ]

אם לשפוט את התגובות מהצד הליברלי בעולם ב-48 השעות הראשונות לבחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית, אפשר היה לחשוב שהאפוקליפסה הגיעה: מיעוטים יוצאו להורג, חולים לא יוכלו לשלם על תרופות, הטרדה מינית תהפוך לחוקית, תוכנית התחקירים 60 דקות תוחלף בשידור מרתוני של "המתמחה" וחומה ענקית תקיף את מה שהייתה פעם האומה החזקה בתבל.

אפשר להגיד שמדובר בתרחישים מופרכים, ואפשר להגיד ששום דבר כבר לא יהיה מפתיע מדי בשנים הקרובות. מה שבטוח הוא שהחשיבה הזו, פרנואידית או מוצדקת, מבוססת על התנהלותו ועל דבריו של טראמפ בזמן הקמפיין. מנגד, כל החוששים יכולים להתנחם בתופעה הנפוצה ביותר בקרב פוליטיקאים מרחבי העולם בשנים האחרונות, רובם המכריע מהצד הימני הצעקני של המפה הפוליטית: הם לא עומדים במילתם. פעם זה היה ראוי לגנאי; היום, למרבה הזעזוע, זו דווקא תקווה גדולה.

יצחק רבין, שנרצח בגלל מאמציו להביא לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, טבע את המונח "בלי בג"ץ ובלי בצלם" באותו זמן שחתם על הסכמי אוסלו. ראש הממשלה המנוח אריאל שרון אמר ב-2002 ש"דין נצרים כדין תל אביב", שנתיים לאחר מכן קבע ש"אי אפשר יותר לשלוט על עם אחר", ושנה אחר כך פינה את כל היישובים היהודים מרצועת עזה. ממשיכיו אהוד אולמרט וציפי לבני הפכו מאצולה ימנית ליקירי השמאל.

בעת האחרונה, השרים אהוד ברק, גדעון סער, משה יעלון ואבי גבאי ישבו בממשלת נתניהו במשך שנים (האחרון קצת פחות) וקיימו את מדיניותה - עד שהחליטו שמדובר בדבר הכי רע עלי אדמות. אביגדור ליברמן דיבר על יד קשה מול ראשי חמאס בעזה, עד שנכנס לתפקיד שר הביטחון, ומאז הוא כבר התבטא במונחים של הסרת המצור בתנאים מסוימים.

וגם בפקידות: "נערי אוצר" כמו פרופ' ירון זליכה וד"ר מיכאל שראל הפכו במרוצת השנים לאידיאולוגיים חברתיים, ומושכים בחוטים כמו אלדד יניב שינו את עורם, אחרי הכאה מסוימת על חטא, והפכו ללוחמים בשחיתות השלטונית.

 

האופטימיים יקראו לזה "שינוי עמדה". הציניקנים יקראו לזה "זיגזוג" למטרות אישיות (היה כבר מי שאמר על שרון "כעומק החקירה, כך עומק העקירה", בהתייחס לחקירות שהתנהלו נגדו באותן שנים שבהן הגה את תוכנית ההתנתקות). הדבר הראשון שגילינו לגבי כל המזגזגים הוא שלמעט מקרים של סלידה פרסונלית - הציבור לא מאוד מתרגש משינויי עמדות שכאלה.

"יש קבוצה מסוימת של 10 מנדטים בישראל שמבחינתם 'ביבי הוא המלך' גם אם מחר הוא יעמוד עם חזיר ביד מעל הר הבית ויגיד שהוא מוסר את ירושלים", מסביר ד"ר יועז הנדל, עיתונאי, היסטוריון, יו"ר המכון לאסטרטגיה ציונית ולשעבר ראש מערך ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה. "הציבור לא קולט כלום. אפשר למכור לו מה שרוצים, וקל מאוד לעשות מניפולציות במיוחד אם אתה מקצין".

- אתה לא מאמין בהתפכחות אמיתית.

"אני מאוד ציני לגבי כל תהליך ההתפכחות. אני לא חושב שאנשים מתפכחים, אלא שהם פשוט מסתירים את עמדותיהם ומוציאים אותן אחר כך. השאלה היא בכל שלב נתון מה אתה חושף ומה לא. רוב האנשים שנמצאים בממשלות ימין ושמאל, בסופו של דבר חושבים כמעט את אותו הדבר בתוך משחק המגבלות. נסי, למשל, להבין מה האידיאולוגיה של דוד ביטן או מירי רגב לעומת, נניח, יהודה גליק וציפי חוטובלי".

"אין פה כלל", אומר פרופ' קמיל פוקס, מבכירי הסוקרים בישראל. "כמובן שאם הזיגזוג מנוגד לדעתו של הציבור הוא נתפס כזיגזוג. השורה התחתונה היא אם לציבור יש בכלל דעה בנושא - וזה לא קורה לעיתים קרובות. כשאולמרט היה בעד תוכנית ההתכנסות כשלפני כן התנגד לכל נסיגה, אז הוא נשפט על-פי העניין עצמו ולא על-פי עצם העובדה שהוא זיגזג. כי הרי רק חמור לא משנה את דעתו. אז מותר לשנות את דעתך בתנאי שאתה מגיע להחלטה הנכונה לפחות בעיניך או בעיני הציבור".

"שינוי עמדות נמצא בספקטרום שבין מה שאנחנו מתייחסים אליו כציניות פוליטיות או אינטרס רגעי, לבין מישהו 'שחוזר בתשובה' כי קיבל נתונים חדשים ומתפכח", מסבירה טל אלכסנדרוביץ'-שגב, מנכ"לית ובעלים של המשרד בן חורין-אלכסנדרוביץ', המתמחה בייעוץ תקשורת, אסטרטגיה וניהול משברים. "בסוף, מרבית המקרים הם משהו באזור האפור שהוא בין לבין: יש גם אינטרס פוליטי, אבל גם איזושהי התפכחות. אני לא מאמינה שפוליטיקאי ייקח משהו שהאמין בו כל חייו ופתאום יילך לקצה הסקאלה למשהו שהוא לא מאמין בו בכלל".

"במקרה של טראמפ, אני חושב שאין מה לדבר על שינוי אג'נדה, מהסיבה הפשוטה שאין לו אג'נדה", אומר הפילוסוף ד"ר מיכה גודמן. "האמירות שלו נגד מוסלמים מזעזעות ברמה מוסרית, אבל אני לא חושב שזו השקפת העולם של טראמפ. באשר לישראל, הייתה לו יציאה מאוד לא פרו ישראלית, ואז מאוד פרו ישראלית. אז מי זה טראמפ האמיתי? אין לדעת".

- אז על מה בדיוק הוא נבחר?

"משום שהוא הצליח לבטא את הרגש שלהם. אני קורא לזה 'כעס כריזמתי'. אף אחד לא הצביע בעד המדיניות שלו, כי היא לא ברורה. מה שמסוכן בעליית טראמפ זו לא העלייה שלו אלא מה שכל הפוליטיקאים בעולם למדו מעליית טראמפ. אתה יכול להיות מנהיג העולם החופשי בלי להשמיע אף טיעון. ינצח מי שיצליח לבטא את הכעס התת-קרקעי שיש באוכלוסייה ולא מי שיציע מדיניות שמחלצת אותנו מהמצוקה".

- אז אפשר להפסיק לדאוג ממשטר פשיסטי?

"עליית טראמפ לא מבשרת את האפוקליפסה, כשם שהגאולה לא הגיעה עם אובמה, כפי שחשבו כשהוא נבחר. כמו שאובמה לא היה אוטופיה, טראמפ לא יהיה קטסטרופה. הסיבה לכך היא פשוטה: העולם הרבה יותר גדול מאדם אחד. כשהאבות המייסדים של ארצות הברית עבדו על החוקה, הם דאגו להגביל את כוחו של הנשיא, והם יצרו מערכת שלמה של בלמים, אף על פי שהם ידעו שיהיה לזה מחיר. הנזק בעליית טראמפ זה מה שכולם לומדים מהצורה שבה הוא עלה לשלטון. הפוליטיקאים גילו שהדרך לפסגה הפוליטית עוברת דרך השפל התרבותי, ושכל המרכיבים של שיחה בריאה וטובה הם לא מתגמלים".

"להיות סלחניים יותר כלפי המזגזגים"

בניגוד למדינות אירופה, שבהן החלוקה האידיאולוגית היא סביב עמדות בתחום הכלכלי-חברתי, החלוקה בין ימין ושמאל בפוליטיקה הישראלית נעשית בעיקר לפי פרמטרים של היחס לפלסטינים, היחס להתנחלויות, יחסי דת ומדינה ולבסוף, גם חלוקת המשאבים הכלכליים. לכן, במציאות המזרח תיכונית המורכבת והסבוכה - ובעיקר ההפכפכה - נשאלת השאלה היכן עובר הקו הדק בין זיגזוג לשינוי עמדה לגיטימי.

"אני חושב שהשאלה הגדולה בהקשר הזה היא מידת היציבות בערכים המרכזיים שהאדם מוביל ומקדם", אומר פרופ' עירן הלפרין, פסיכולוג פוליטי ישראלי ודיקן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה. "בישראל יש לעיתים קרובות דילמה בין נאמנות לקבוצה לבין נאמנות לערכים, לנורמות ולתפיסות עולם מסוימות. המערכות הפוליטיות של העת החדשה הן דינמיות, ופעמים רבות מי שמשנה את העמדות הם דווקא הגופים הפוליטיים עצמם, ומי שנוטש את הגופים הפוליטיים האלה הוא זה שדווקא נשאר יציב בעמדותיו - אך לא בנאמנותו לקבוצה או למפלגה".

- המתפכחים האלה משלמים מחיר ציבורי?

"בסופו של דבר, כשהציבור שופט פוליטיקאים ששינו עמדתם, אחת השאלות המרכזיות שנמצאת תמיד על השולחן היא מה היה האינטרס שלו. ככל שאדם נתפס כמי ששינוי העמדה שלו נועד לשרת מטרה או קוניוקטורה פוליטית ספציפית, כך הוא זוכה לזלזול גדול יותר מהציבור. מצד שני, שינוי עמדות שנתפס ככזה שלא מונע מאינטרסים אישיים או ספציפיים, יכול אפילו להישפט כחיובי. מצד שלישי, לנאמנות יש כוח משמעותי מבחינת ראיית הציבור, ובמידה רבה יש ציפייה שאומרת שכדי שאוכל לסמוך על פוליטיקאי מסוים, אני רוצה לראות שהוא מוכיח נאמנות גם למפלגתו, בוודאי כשזה נשפט בעיקר בסיטואציות קשות של כישלון או הפסד. מעבר מפלגה או שינוי עמדה בסיטואציה כזו ייגבו מחיר כבד".

גודמן חושב שהמחיר הציבורי שמשלמים המזגזגים גורם לכך שאנשים עלולים להתבצר בעמדותיהם, באופן שעלול להיות מנוגד לטובת הציבור: "אנחנו חברה שמאוד מצפה מהנבחרים לה להיות לויאליים להבטחת הבחירות ולהתעלם מאילוצים פוליטיים או למציאות משתנה. המשמעות היא שפוליטיקאים מפחדים לזגזג, הם מאוד נוקשים וזה לא עובד לטובתנו. זה קורה בימין, בחרדים, בשמאל - אנחנו נעולים בתוך ההבטחות שלנו, מה שמונע מאיתנו לעשות דברים שהם למען הבוחרים שלנו. אם נהיה יותר סלחניים כלפי פוליטיקאים בזיגזג, נקבל פוליטיקאים הרבה יותר יעילים עם חקיקה שהרבה יותר תואמת למציאות".

"יש פה ניהול סיכונים", מוסיפה אלכסנדרוביץ'-שגב, "או שתפסידי צד אחד ותרוויחי צד אחר, או שתפסידי את שניהם, או שלא תפסידי בכלל. ציפי לבני, שהגיעה למפלגת הליכוד על תקן נסיכה ובתו של איש אצ"ל, נחשבה מזוהה מאוד עם האידיאולוגיה הימנית, אבל הקהל שלה היום לא זוכר שהיא הייתה בליכוד. כל מי שתמך בה בפריימריז של הליכוד כועס, אבל היא לא עם אותו קהל בוחרים היום. אם תשאלי היום בחור בן 18 על לבני, ברור שמבחינתו היא מרכז והיום כבר טוענים עליה טיעונים רגילים בשיח הפוליטי, כי אין דיון על עמדתה. לעומת זאת, שאול מופז, שעבר הלוך ושוב מהליכוד לקדימה, עשה את החיתוך בפראות גדולה, אפילו בגסות. הציבור לא היה מסוגל לקבל את זה כי הוא לא חש שהיה רקע אידיאולוגי למעבר החד הזה. זה מוכיח שהציבור לא מקבל הכול.

"מעברים שהצליחו הם אלה שלא היו בזיגזוגים חדים, אלא כאלה שראינו בהם את התהליך שהדמות עוברת לצד תחושה של בסיס אידיאולוגי. במקום שאנחנו מרגישים שזה על בסיס אמת, זה יכול לעבור ויש בזה גם המון כוח - בא מישהו ואומר, בעבר היינו באותה עמדה, אבל חשבתי, ניתחתי והבנתי שצריך לזוז".

"אני לא חושב שעצם הזיגזוג משנה ציבורית", מסכים פרופ' פוקס, "ישנם מעט מאוד מקרים שעצם השינוי בעמדה ישפיע על התמיכה בקרב התומכים שלך. ברמה הזו אנחנו צריכים להיות נאיביים, לחשוב שאנשים ישנו את דעתם כי מישהו זיגזג כל עוד אמר שזה הדבר הנכון".

"לקבל החלטות במציאות משתנה"

- השאלה המרכזית נותרה בעינה: עד כמה ההתפכחות היא תוצר של ציניות פוליטית, ועד כמה היא שינוי עמדה אמיתי וכן? או במילים אחרות: מה גורם למנהיגים לשנות את עמדתם?

"אני חושב שהיכולת להנהיג מורכבת מהיכולת לקבל החלטות במציאות משתנה, ולכן פוליטיקאים לא יכולים להיות נאמנים להחלטות הבחירות שלהם אלא רק לרוח של ההבטחות האלה", אומר גודמן. "אם מנהיג פוליטי מחויב באופן מוחלט להחלטות שנעשו בעבר, אז זה אומר שקבלת החלטות במציאות משתנה היא בלתי אפשרית. רוזוולט במלחמת העולם השנייה, כשהייתה לו מערכת בחירות, אמר 'תצביעו לי ואני אשמור אתכם מחוץ למלחמה'. ואז לקח 2.5 מיליון חיילים אמריקאים אל תוך אירופה. מה השתנה? הגרמנים התחילו לכרות ברית עם כולם, כולל היפנים שהתקיפו את פרל הארבור, והנה לנו מציאות חדשה".

"קיימות שתי קלישאות ברורות בשינוי דעה בפוליטיקה", מוסיפה אלכסנדרוביץ-שגב, "אחת אומרת ש'רק חמור לא משנה את דעתו', והשנייה היא ש'דברים שרואים מכאן לא רואים משם'. הרבה פעמים את רואה בתקשורת את תהליך ההבשלה, שמנהיגים מייצרים מאחורי הקלעים, לקראת אמירה דרמטית של שינוי. מי שמבין פוליטיקה, מריח את הדברים כשהם מגיעים. את תראי את זה למשל בטורים הפוליטיים בעיתונים של סופי השבוע, של 'אמר כך וכך בשיחות סגורות', או 'מתלבט כך וכך לגבי העמדה', או 'חשבתם שהוא מאוד מתון, והוא בעצם יותר קיצוני'. האיש הפוליטי שהסביר לאותו עיתונאי בכיר את עמדותיו החדשות, משתפשף עליהן. כל עוד אתה לא אומר את זה בשמך, אתה תמיד יכול לסגת.

"בסופו של דבר, הצלחת המהלך נבחנת בשני מישורים: ההתמדה - עם הזמן העמדה שלו נראית לנו הגיונית, כי אנחנו כבר פחות זוכרים מאיפה הוא הגיע ויותר את המקום החדש כי הוא עקבי ושיטתי בפוזיציה החדשה; וכמובן, ההיבט החשוב הוא ללכת עם זה עד הסוף. ההיבט הזגזגני הכי גרוע הוא מ-א' ל-ב' ל-ג' ל-ד' ואז בחזרה לא'. במקרה כזה הפסדת מכל העולמות".

"זו אומנות הפוליטיקה", מפרט פוקס. "אף אחד לא יבוא למישהו בטענות כי הבטיח להביא משהו להכרעה ולא הביא. גם יצחק שמיר אמר 'נכון שהבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים'. גדעון סער ומשה כחלון אמרו בעבר דברים שונים על נתניהו, אבל אף אחד לא יבוא אליהם בטענות ששינו את דעתם לגביו, כי זה בדיוק המשחק. אנשים עוברים שלבים מסוימים בחייהם ותמיד יצדיקו את זה ש'אז חשבתי ושיניתי את דעתי'".

"זו הרומנטיקה של הפוליטיקה", מתפייט גודמן. "פוליטיקה היא אומנות הפשרה, אומנות האפשר, ופוליטיקאי מתפשר על העקרונות שלו כל יום כדי לקדם עקרונות אחרים שלו. להתפשר על חלק אחד ולקדם חלק אחר. להגיד שלפוליטיקאי אסור להתפשר על העקרונות שלו זה כמו להגיד שלפוליטיקאי אסור להיות פוליטיקאי. אובמה היה צריך לוותר על מיסוי לעשירים כדי להעביר חלק מההקלות שהוא עשה בצבא עבור ההומוסקסואלים, וכולם מהשמאל תקפו אותו איך הוא מעז להתפשר. הדרך היחידה לקבל את מה שאתה מאמין בו היא לוותר על מה שאתה מאמין בו".

הפכפך / איור: גיל ג'יבלי
 הפכפך / איור: גיל ג'יבלי