החבר של ולדימיר

למה מעטים מאוד מתלהבים מהמינוי של רקס טילרסון?

רקס טילרסון / צילום: רויטרס
רקס טילרסון / צילום: רויטרס

כהונת מזכיר המדינה בארה"ב אינה סתם מקבילה של שר החוץ בארצות אחרות. מזכיר המדינה הוא החבר הבכיר ביותר בקבינט. אמנם המשרד הסר למרותו קטן לאין שיעור ממשרד ההגנה, או ממשרד הבריאות, או כמעט מכל משרד ממשלתי אחר. אבל היוקרה הנודפת ממנו מעמידה את מזכיר המדינה, או את המזכירה (היו שלוש ב-20 השנה האחרונות), סמוך לכתפו הימנית של הנשיא.

אתמול נודע רשמית שמו של מזכיר המדינה הבא. רקס טילרסון, הבוס של ענקית האנרגיה אקסון-מוביל, יהיה הראשון ב-225 שנה המגיע אל הכהונה הזו בלי שום ניסיון ממשלתי קודם. ניסיון לא-ממשלתי דווקא יש לו בשפע. התאגיד הרב-לאומי שבראשו הוא עומד זה 11 שנה שקול כנגד ארץ שלמה, אם לא שורה של ארצות. נשיאים, ראשי ממשלה ושרים הם בני שיחו הטבעיים. הוא מומחה במשא ומתן ובחתימת עסקאות.

והנה, ייתכן שהסנאט יסרב לאשר את מינויו, אף כי מפלגתו של הנשיא המיועד מחזיקה ברוב המושבים. הסיבה אינה חוסר ניסיון ממשלתי. בשיטה האמריקאית הנשיא ממנה פוליטיקאים לכהונות מקצועיות ואנשי מקצוע לכהונות פוליטיות. נציב שירות המדינה אינו צריך להתיר, אולי מפני שגם את מקבילו האמריקאי ממנה הנשיא על פי הרצון, או החשק, או הקפריזה.

בערך 3,000 בעלי כהונות, בכללם שרי הממשלה וסגניהם, מכהנים "על פי מידת העונג" של הנשיא. אמנם הם זקוקים לאישור הסנאט, אבל רק לעתים רחוקות האישור הזה אינו ניתן.

טילרסון רב-האנפין עשוי למעוד בדרך אל מחלקת המדינה דווקא בגלל ניסיונו הענף בזירה הבינלאומית. הוא ייצג אינטרסים פרטיים גדולי היקף, שסדרי היום שלהם וצורכיהם חצו גבולות והתקלפו מתוויות לאומיות ומנאמנויות פטריוטיות. בהנהגתו, אקסון-מוביל עשתה עסקים עם משטרים רודניים וסמכותניים, ענקיים, גדולים, קטנים וננסיים. היא התעניינה רק ב"שורה התחתונה" - וזה בדיוק מה שמביא את דונלד טראמפ להניח את שמו של טילרסון על שולחן הסנאט. הנשיא, כמו המנכ"ל, מתעניין בשורה התחתונה. הסנאט מתעניין בשאלות נוספות, כמו אינטרס לאומי ומניעים פוליטיים.

הפעם האחרונה שבה הסנאט סירב לאשר את מינויו של חבר קבינט בכיר הייתה לפני 28 שנה, בימים הראשונים של נשיאות ג'ורג' בוש האב. בוש רצה למנות סנאטור בכיר מטקסס, ג'ון טאוור, לשר ההגנה. טאוור, רפובליקאי, היה חבר בוועדת הביטחון ("השירותים המזוינים") של הסנאט.

היה אפשר לצפות, שהקירבה הקולגיאלית תועיל לו. למעשה, היא עמדה לו לרועץ, אולי מפני שפמיליאריות מניבה בוז. במקרה שלו, פמיליאריות הניבה הכרות מדוקדקת. היושב הראש הדמוקרטי של ועדת הביטחון ראה את טאוור משתכר עד אובדן החושים במהלך מסעות משותפים של חברי הוועדה לחו"ל. רק זה חסר לאמריקה, הוא אמר, שר הגנה שתוי. טאוור הבטיח שיחדל לשתות, "חוץ מכוס יין פה ושם". לא עזר לו.

הפעם האחרונה שבה סנאט בשליטת הרפובליקאים סירב לאשר מינוי בכיר של נשיא רפובליקאי במחלקת המדינה הייתה לפני 35 שנה. זה היה כאשר הנשיא החדש רונלד רייגן הציע למנות מצדד מושבע של רודנים צבאיים לכהונת סגן מזכיר המדינה לענייני זכויות האדם. זה היה מינוי כה אבסורדי, שלוועדה לא הייתה ברירה אלא לדחות אותו (http://tinyurl.com/lefever1981).

באותו הזמן הוועדה סמכה את ידיה, בחריקת שיניים, על מינויו של המשנה למזכיר המדינה, אף כי הוא לא הצליח להשיב על שאלות בסיסיות לחלוטין במהלך השימוע. "האיש הזה אינו יודע ולא כלום על מדיניות חוץ", הכריז הסנאטור הדמוקרטי, ג'וזף ביידן, לימים סגן הנשיא בממשל אובמה. "מעולם לא נתקלתי בבורות כזאת בענייני חוץ ובהיעדר הכנה", הכריז סנאטור דמוקרטי אחר, ג'ון גלן, האסטרונאוט האמריקאי הראשון, שמת בסוף השבוע שעבר בגיל 95 (http://tinyurl.com/clark-hearing-1981).

שני המינויים ההם היו ללעג ולשנינה בכל רחבי העולם, והעמידו את רייגן באור מגוחך - אבל לא הפילו אף שערה פוליטית אחת מראשו. בשנים הבאות הוא נסק אל שיאים של פופולריות ושל אפקטיביות.

מזכיר המדינה המיועד של טראמפ עשה עסקים עצומי ממדים ברוסיה ובסין, בהודו ובערב הסעודית, בצ'אד ובגיניאה המשוונית, ועוד בשורה של ארצות שמעט מאוד אנשים בוושינגטון ביקרו בהן, או שמעו עליהן, או למדו אותן. הוא אינו זקוק לשאלות בסיסיות על גיאוגרפיה ועל פוליטיקה. יש לו קשרים מסועפים בכל מקום. מכל קשריו, הקשר הרוסי הוא המטריד את מנוחתם של מבקריו.

הסנאטור הרפובליקאי מרקו רוביו ממדינת פלורידה, שהתמודד נגד טראמפ על מועמדות מפלגתם לנשיאות, אומר, כי "להיות חבר של ולדימיר", אינה מעלה שהוא רוצה למצוא במזכיר המדינה הבא. רוביו הוא חבר ועדת החוץ של הסנאט. נוהל העבודה מצריך הסכמה של הוועדה, לפני שמינוי מובא לאישור במליאת הסנאט. אם רוביו ירים את ידו נגד המינוי, ואם כל הדמוקרטים יצביעו נגדו, לא יימצא רוב.

אל נכון, מכבש של לחצים יופעל בימים הבאים על רוביו. לשונו המושחזת של הנשיא המיועד תחזור ותתגלגל. בימי מסע הבחירות הוא קרא לרוביו "מרקו הקטן", וטאטא אותו מן הזירה. הוא לא יוכל להשתמש באותה הטכניקה, גם מפני שיש הבדלים הכרחיים בין ניצחון בבחירות לבין ניהול ממשלה; וגם מפני שמשהו חמור במיוחד מונח על כפות המאזניים: אמינותו של נשיא, החשוד שהביון הרוסי עזר לו לגבור על הילארי קלינטון.

להיטותו של טראמפ לעשות עסקאות ועסקים עם העולם החיצון אינה צריכה הסברים. זה מה שהוא יודע לעשות, זה מה שהוא עשה מאז ומעולם. הוא איש הניחן במידה מוגבלת של סקרנות אינטלקטואלית ושל ידע היסטורי. משטרה הפנימי של רוסיה, או התנהגותה כלפי שכנותיה המיידיות, אינם מעניינים אותו, ממש כפי שאין הוא מתעניין במשטרן הפנימי של ארצות במזרח התיכון. הוא מציג לעצמו שאלה עיקרית אחת: מה תועלת תצמח למאזן הפיננסי של ארה"ב מיחסיה עם, השלימו את החסר.

זו דרגה של פרגמטיות, שרוב האמריקאים ימצאו מרעננת ומובנת. אבל זו פרגמטיות, המסירה כמעט כל שיקול של מוסר ושל הגינות מן הפרק. רוב המעצמות הגדולות בהיסטוריה המודרנית נהגו בפרגמטיות כזאת. אמריקה ניסתה מפעם לפעם לנהוג אחרת, ולכן עמדה לצד בעלות ברית קטנות ומוקפות אויבים, גם כאשר עמידתה לא שירתה את האינטרסים שלה.

מינוי טילרסון הוא קריאת תיגר על הסדר הפוליטי והדיפלומטי הקיים. אבל זה בדיוק מה שהבטיח טראמפ לבוחריו. הוא יחלץ את הממשלה מידיהן של האליטות המסואבות, הוא אמר, אם כי לא ציין שבדעתו לנהל אותה בעזרת אליטה של מיליארדרים ומנכ"לי תאגידים.

קשה להאמין שתנופת הפיל בחנות החרסינה של טראמפ תיבלם בוועדת החוץ של הסנאט, אך נכונו לנו בהחלט כמה ימים מעניינים מאוד בוושינגטון. זאת אומרת הרבה ימים מעניינים, כמעט 1,500 עד הבחירות הבאות, אבל מי סופר.

*** רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988