אדישים, נמאסתם: האמפתיה בחברה הישראלית פוחתת

עד כמה הטרגדיה של מלחמת האזרחים בסוריה גורמת לכם לחוש אמפתיה כלפי האנשים שעומדים במרכזה? האם האמפתיה מרימה ראש רק למראה תמונות קשות כמו זו של עומראן דאקניש בן החמש, שחולץ מהריסות ביתו המופגז בחאלב והוא יושב המום, מאובק ומדמם באמבולנס? או שמא עשתה זאת התמונה שזעזעה את העולם אשתקד, של איילן כורדי בן השלוש שטבע למוות וגופתו נסחפה לחוף, לאחר שמשפחתו נמלטה מסוריה וסירתם התהפכה בדרך ליוון?

הרשתות החברתיות אמנם סערו בעקבות התמונות שוברות הלב הללו, אבל התגובות לרגע האלה לא מבלבלות את המומחים. מחקרים שנעשו ברחבי העולם מצביעים כבר שנים על ירידה משמעותית באמפתיה האנושית, עקבית כבר למעלה משלושה עשורים. מן הבחינה הזאת, בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות-הברית, עם אפס אמפתיה לזרים, לחלשים, למהגרים וגם לנשים, יכולה להיחשב כאבן דרך במגמה הזאת.

"טראמפ רכב על חוסר האמפתיה שלו בדרך להצלחה ואפילו מינף אותו", אומרת ד"ר רחל פסטרנק, דיקנית בית הספר למדעי ההתנהגות במכללה למינהל וסוציולוגית מומחית לחינוך ולחברה הישראלית. "את האמפתיה שפחתה בכל העולם, ניתן לראות היטב ביחס למהגרים. התמונות הזוועתיות של אותם ילדים ותינוקות לא עושות דבר למי שרואה אותן חוץ מלומר - 'תגרשו אותם'".

- מה קורה בחברה הישראלית? רק השבוע פורסם כי ישראל כבשה את המקום הראשון והלא מחמיא בכמות הטוקבקים הפוגעניים ברשת.

"לאורך שנות קיומה של המדינה, הסולידריות יורדת ועמה גם האמפתיה. אני רואה לכך שתי סיבות מרכזיות ואת הראשונה אני אומרת עם כעס מסוים: החברה הישראלית שסועה ובשנים האחרונות, בשיח הפוליטי של ההנהגה בארץ, יש מי שמלבים את הניכור והשנאה בין הקבוצות וזה כמובן קורה היום הרבה יותר מאשר בעבר. בין אם מדברים על הערבים שנוהרים לאוטובוסים ובין אם זה היחס לשמאלנים, שהפכו להיות אחת הקבוצות השנואות בארץ לצד ערבים וחרדים.

"שלוש הקבוצות הללו זוכות למטחי שנאה מכל הקבוצות החברתיות האחרות, יש הדרה בין הקבוצות ומה שמאפיין אותה הוא חוסר אמפתיה. תושבי עמונה? אין שום אמפתיה למה שעובר עליהם, את מי זה מעניין. אין לנו שום אמפתיה גם לילדים עניים. אנחנו משוסעים והקבוצה הנגדית היא האויב שלנו ובמצב כזה אין אמפתיה".

הסיבה השנייה לירידה באמפתיה בחברה, כך פסטרנק, טמונה "במציאות הישראלית שידעה הרבה אסונות, מלחמות, אובדן, פיגועים ומצבים מאוד קשים. הפכנו להיות חסינים וזה גם גורם לנו לפחות אמפתיה. אולי חוסר האמפתיה הוא חוסן שמאפשר לישראלים להמשיך ולהתקיים בחברה הישראלית. במקביל, הישראלים מדווחים על רמות גבוהות של אושר, ושני הנתונים הללו הולכים יחד. אנחנו שונאים את הקבוצה האחרת וכשקורה אסון, אין לנו שום אמפתיה כלפיה ולכן אנחנו מאושרים יותר, האינדיבידואליות טובה לנו. מה שקורה בדלת אמותיי הוא החשוב ביותר, ואין בלתו.

"האמפתיה מתרכזת בתוך הקבוצה שאליה אנחנו משתייכים. אמנם גם בתוך קבוצת ההתייחסות שלנו, סף האמפתיה שלנו פחת, אבל אנחנו רואים שם יותר גילויים של אמפתיה התנהגותית מאשר בכל מקום אחר".

זמן תגובה: חצי שנייה

אמפתיה, נקדים ונאמר, היא תהליך רגשי ושכלי שבו אדם קולט ומבין, במידה מסוימת, את הזולת ואת תחושותיו וקשייו, ולעיתים גם מגיב ופועל בהתאם. היכולת הזו, לשים עצמך בנעליים של אחר, מתחילה להתפתח כבר בגיל הרך. אחת התגליות המדעיות החשובות ביותר בהבנת האמפתיה נרשמה בשנות ה-80 באיטליה. המדען פרופ' ג'יאקומו ריזולטי וצוות חוקריו מאוניברסיטת פארמה גילו את מה שהוא כינה "נוירוני מראה" במוח, כלומר את המערכת שמאפשרת לנו לשים עצמנו בנעליים של אחרים. הגילוי נעשה אצל קופים, ומערכות דומות התגלו בהמשך אצל בני אדם. ריזולטי עצמו, אגב, סבור כי המשמעות הגדולה של תגליתו אינה מדעית אלא פילוסופית: הרעיון שבני האדם אגואיסטים מטבעם אינו נכון מבחינה פיזיולוגית.

פרופ' סימון שמאי-צורי, נוירופסיכולוגית מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, החוקרת את הבסיס המוחי של רגש והתנהגות חברתית, מספרת כי בשנים האחרונות מחקרים מבחינים בין שני סוגי אמפתיה: זאת הרגשית, שעוזרת לנו לחוות את הרגש של האחר - למשל, לחוש עצב כשאנחנו רואים שמישהו אחר עצוב; וזאת הקוגניטיבית, כלומר היכולת שלנו להבין מצב של מישהו אחר, בלי בהכרח לחוות אותו. "עשינו ניסויים עם אוכלוסיות שונות וראינו שאכן יש אזורים שונים במוח שאחראים על המערכות הנפרדות הללו", היא מסבירה. "אפשר לחוות אמפתיה רגשית בלי קוגניטיבית, ולהפך. לאנשים עם פגיעות ראש, למשל, יש ליקויים ביכולת לחוות אמפתיה רגשית, אבל אין להם קושי לבטא אמפתיה קוגניטיבית".

מחקר ישראלי שפורסם לאחרונה חושף שתי נקודות מרתקות: הראשונה היא כי אמפתיה היא דבר מולד בבסיסו, והשנייה היא כיצד הסכסוך הישראלי-ערבי משפיע על התגובה האמפתית בקרב בני נוער משני העמים. המחקר, שנערך על-ידי ד"ר יוני לוי וצוות חוקרים במעבדתה של פרופ' רות פלדמן, חוקרת במחלקה לפסיכולוגיה ובמרכז גונדה לחקר המוח באוניברסיטת בר אילן, גילה כי המוח מגיב למצוקה או לכאב של אדם אחר באופן אוטומטי וליתר דיוק - בתוך חצי שנייה בלבד.

"זוהי התגובה הראשונית והאוטומטית של האמפתיה, הבסיס המוחי של התהליך", מסבירה פלדמן. "החלק הזה, שבו אנחנו קולטים את המצוקה של האחר בתוך חצי שניה, זהה אצל כולם. אחריו מגיע שלב שמתרחש בחלקים הגבוהים והמתקדמים יותר של המוח, שבו האמפתיה מובנת על בסיס הקשרים, חוויות עבר ועמדות, ועל סמך המידע הנוסף, היא מיתרגמת לפעולה. כל התהליך, גם החלק האוטומטי וגם העיבוד שלו, אורך כשנייה אחת, שבסופו אדם יגיב באופן אמפתי או לא אמפתי לאדם אחר".

- כלומר, יש שלב שניתן לעבוד עליו ולשפר אותו.

"שלב העיבוד הגבוה פתוח יותר להשפעות חיצוניות, לדעות קדומות ולהבניה חברתית. הוא לא קורה בתהליך אוטומטי ואפשר לשנות ולעצב אותו".

במחקר השתתפו כ-80 בני נוער מישראל, ערבים ויהודים, משכבות אוכלוסייה שונות. הם עברו סריקות מוח לאחר שהוצגו בפניהם תמונות המראות מצבי כאב לדמויות משני העמים. בשלב הראשון, כאמור, חלה התעוררות אמפתית אוטומטית כלפי כל הדמויות שהוצגו.

בשלב השני, לדברי פלדמן, "זוהתה פעילות מוגברת של מנגנוני האמפתיה אצל הנבדקים רק כשהדמות המוצגת הייתה מבני עמו של הנבדק, ולא נצפתה כל תגובה לכאב של בני עם אחר. המוח כמו משתיק את תגובת האמפתיה האוטומטית, כאשר הובן שהאדם הסובל הוא בן העם האחר. תגובת ה'השתקה' של האמפתיה האוטומטית התרחשה הן בקרב ערבים והן בקרב יהודים". עם הוכחה מדעית כזאת ביד, פלדמן בכל זאת מציגה את מחצית הכוס המלאה. "אנחנו מקווים שמצב זה ניתן לשינוי באמצעות התערבויות יזומות המגבירות הידברות ומפגשים בין-אישיים בין בני נוער משתי הקבוצות".

שחקן מפתח נוסף בכל הקשור לבסיס הפיזיולוגי של האמפתיה הוא ההורמון אוקסיטוצין, שאותו חוקרת פלדמן כבר שנים, והוא מופרש ברמות שונות אצל כל אדם. במחקרים, אגב, כבר התברר שהוא מופרש ברמה זהה אצל נשים ואצל גברים. "זהו הורמון עתיק מאוד שידוע כמגביר את האמפתיה, ועומד בבסיס היכולת שלנו להתקשר ולאהוב את האנשים שקרובים לנו. בו זמנית, הוא גם מביא להגברת האתנוצנטריות. אנשים הופכים מחוברים יותר לקבוצה שלהם, אבל מתבדלים מקבוצות אחרות, יותר שונאים זרים ומאמצים גישות פשטניות".

האם אפשר ללמד אמפתיה?

יום ראשון בבוקר, מכללת סמינר הקיבוצים בתל-אביב. 25 סטודנטיות להוראה (וסטודנט אחד), כולן בדרך להיות מורות בבתי ספר יסודיים, עובדות על חיזוק יכולות האמפתיה שלהן. זה קורה במרכז לאמפתיה בחינוך ובחברה, שהוקם במכללה לפני פחות משנה. לדברי ד"ר אורית שלוינסקי, מנהלת המרכז, זהו המקום היחיד באקדמיה בישראל שבו קיים מרכז שכזה, שנותן את שירותיו הן לסטודנטים ולסגל המכללה והן לצוותים מחוצה לה, "שבאים לתרגל פרקטיקות של אמפתיה - לא רק בין מורים לתלמידים, אלא גם בין מורים לבין עצמם, בין מורים למנהלת ובין מורים להורים".

השיעור היום, בשיטה של סימולציות, עוסק בניהול יום הורים ובהתמודדות מול התלמידים במהלכו ולא פחות חשוב מכך, מתברר, גם עם הוריהם הדעתניים. "ההתמודדות מול ההורים זה אחד הדברים שהכי מפחידים את הסטודנטים", אומרת המדריכה הפדגוגית גבי לנדלר-פרדו. "היום ההורים אסרטיביים ולא צפויים. זו מיומנות שאי-אפשר ללמד אותה, אבל אפשר לפחות לתת כלים - אם יש הורה שתוקף אותך, מה את עושה ומה את אומרת".

"אנחנו גורסים שאמפתיה זה שריר שצריך לאמן ולהביא למודעות", שלוינסקי מוסיפה. "מורה צריך לדעת להשהות את רגשותיו, לשים אותם בצד, להיכנס לנעליו של האחר ולסייע לו. בית ספר הוא ארגון בלתי צפוי ובלתי מתוכנן מבחינת הסיטואציות האנושיות שמתרחשות בו, וצריך להקנות למורים כלים ומיומנויות".

- יש כיום פחות אמפתיה במערכת החינוך לעומת העבר?

"אנחנו מזהים שהיא חסרה, כי הרגשות עולים לשמיים מהר מאוד וכל צד נשאר פגוע במקום שלו. הגבולות התערערו ונוסף לכך, גם מערכת הציפיות של ההורים מבית הספר השתנתה. ההורים עסוקים, טרודים, עובדים שעות ארוכות ויש להם דרישות אחרות מבית הספר".

אל חדר הסימולציה נכנסות שלוש סטודנטיות שמקבלות תפקידים שונים: מורה, ילדה בכיתה ב' ואמה. החדר מאובזר בקיר זכוכית חד כיוונית דוגמת חדר חקירות, למטרת אותנטיות מקסימלית; מבחוץ אפשר לשמוע ולראות מה קורה בחדר, אבל מי שמקיים את הסימולציה לא יכול לראות את מי שצופה בו. הסטודנטיות שמתבוננות בסימולציה בוחנות את תפקודה של הסטודנטית-מורה בכמה זוויות: שפת גוף, טון דיבור, עד כמה המורה מתייחסת למה שנאמר לה ומוצאת פתרונות לבעיות שעלו, האם היא נינוחה ונעימה או תוקפנית, האם מתנהל שיח או שהיא מקריאה מהדף.

"אנחנו מצפים שתהיה הקשבה פעילה", מבהירה לנדלר-פרדו. "כדי לנהל יום הורים נדרשות מיומנויות של נעימות, נינוחות, הקשבה. המורה צריך לצייר תמונה של הילד בצורה המיטבית ביותר שתהיה אפקטיבית עבורו, שתסייע לו להבין את המצב שלו ומה הוא יכול לעשות כדי להשתפר, ולדעת לענות על שאלות ההורים". ואלה יש למכביר, גם בסימולציה: הסטודנטית-אימא פחות מתעניינת בציונים ומתרכזת בטענות על התחום החברתי. "מה שמעניין אותי לשאול", היא אומרת למורה, "הוא האם הבת שלי מקבלת מהילדים את אותו יחס טוב שהיא נותנת להם? בחודשיים האחרונים לא באו לבקר אותה, אף אחד גם לא התקשר כשהייתה חולה. מה זה צריך להיות?".

ד"ר יהודית וינברגר, רקטור מכללת סמינר הקיבוצים ומי שייסדה את המרכז לאמפתיה יחד עם עמיתתה ד"ר איריס בקשי ברוש, מבהירה שאמפתיה היא "פרקטיקה, דרך חיים. זה לא משהו שיש למורה ויכול להיעצר בגבולות הכיתה. עם זאת, אנחנו כל הזמן מחפשים פרקטיקות חדשות כדי לאמן את האמפתיה במסגרת הכשרת מורים, מתוך תפיסה שכשמורה נכנס לכיתה, הוא תמיד פוגש משהו חדש, גם אם מדובר במורה מאוד מנוסה". אחת הפרקטיקות לחיזוק האמפתיה במרכז נקראת story cafe - "אני נותנת לך קפה, ספרי לי סיפור", מתארת וינברגר. "סטודנטיות מתאמנות בהקשבה פעילה, מתרגלות את זה, ונחשפות לעולם אחר. זה עוד מקום שבו מתאמנים על יצירה של אינטראקציות אמפתיות פוריות".

כמעט בלתי נמנע לדון באמפתיה בלי להזכיר את הדימוי של כניסה לנעלי האחר, ובסמינר הקיבוצים יישמו את הרעיון הלכה למעשה, בעקבות פרויקט דומה שהתקיים בדובאי ובתמיכתה של חברת נעלי תומס, שהוקמה לפני כעשור על-ידי בלייק מיקוסקי. במהלך טיול בארגנטינה ראה מיקוסקי ילדים עניים ויחפים, וייסד עסק חברתי שבמסגרתו בכל קנייה של זוג נעליים תורמת הרשת זוג נעליים לילדים נזקקים.

במוזיאון האמפתיה בסמינר הקיבוצים, שאותו מנהלת ורד גינזבורג, קיימות 22 נעליים ייחודיות. הכינו אותן 11 זוגות מהמכללה, שכלל לא הכירו קודם לכן, וביניהם נשיאת המכללה פרופ' ציפי ליבמן, עובדי ניקיון, אנשי רכש, מזכירות, מרצים, מחסנאים וסטודנטיות. כל אחד מהם התבקש להיכנס לנעלי בן הזוג שלו לפרויקט, ולעצב נעל בדמותו. כדי לעשות זאת, כל אחד התבקש לענות על שלוש שאלות: מהו הקושי שלו? מה גורם לו אושר? ומה החלום שלו? הדיאלוג הקרוב הזה נמשך ארבעה חודשים, והתוצאות יוצגו בקרוב במוזיאון.

ומה קורה בעולם העסקים?

כיום, אין מחלוקת על כך שאמפתיה תורמת להצלחתם של ארגונים. המגזין "הארוורד ביזנס ריוויו" אף מפרסם בשנתיים האחרונות מדד אמפתיה, המנסה לבדוק אילו חברות השכילו ליצור תרבות עבודה אמפתית. בדירוג 2016, שהתפרסם לפני שבועות מספר, נבחרה פייסבוק לחברה האמפתית בעולם עם הציון העגול 100. גוגל הגיעה למקום השני ולינקדאין למקום השלישי. שלא במפתיע, מרבית מהחברות שכבשו את המקום הראשון, הן חברות טכנולוגיה. חברות נפט וגז וחברות מוצרי צריכה התגלו כהכי פחות אמפתיות.

"מחקרים בעולם מלמדים שלאמפתיה בארגונים יש תוצאות חיוביות רבות", אומרת ד"ר סיווני שירן, ראש תחום פיתוח מנהיגות בבית הספר אריסון למנהל עסקים במרכז הבינתחומי הרצליה, פסיכולוגית קלינית ויועצת ארגונית. "יש קורלציה הדוקה מאוד בין רגשות חיוביים בעבודה לבין תרומת העובד לארגון, רמת המעורבות והתפקוד שלו, רמת הסיוע שלו לקולגות ואפילו האיכות של עבודת הצוות. בחברה המדגישה את הקשב לעובדים יש יותר מחויבות, ביטחון ושיח פתוח. לעומת זאת, אם מנהל אינו אמפתי לעובדיו, יש קורלציה גבוהה לכך שעובד ירגיש פחות מעורב ומחויב, דבר שיביא לירידה בביצועיו ואף יעורר מחשבות על מעבר לתפקיד אחר או לארגון אחר".

- מנהלים היום יותר מודעים לחשיבות של אמפתיה כלפי העובדים?

"המודעות לחשיבות של אמפתיה בהחלט גוברת והולכת, אם כי עדיין לא הגענו למצב שבו יש מספיק אימון למנהלים בנושא הקשבה אמפתית. אם פעם מנהלים הלכו לסדנאות שעסקו באמנות השכנוע, היום מורגשת הפניות לסדנאות להקשבה פעילה ואמפתית. עובדים רבים מתפקדים היום בסביבת עבודה לחוצה ורוויה באי ודאות. מנהלים מבינים שכדי להתמודד עם הלחץ, צריך להעניק לעובדים תחושה של מקום מפלט שאליו הם יוכלו לפנות ולקבל הקשבה אמפתית. מחקרים רבים מראים שעל-ידי כך עובדים וארגונים מגבירים את חוסנם ותפקודם".

מעבר לכך, סבורה שירן, "ההשפעה של אמפתיה באה לידי ביטוי גם בעבודה מול לקוחות. אמפתיה היא לב-לבה של היזמות; חברות סטארט-אפ רבות קמות כדי לפתח מוצר שמטרתו לענות על צורך אמיתי באוכלוסייה בצורה חדשה וטובה, ולכן צריך להבין את אותה אוכלוסייה. הפיתוחים הכי מוצלחים נולדו מתוך אמפתיה".

תחום אחר שאליו מחלחלת ההבנה שאמפתיה היא חלק בלתי נפרד מהצלחה הוא רפואה. אין דרך עדינה לומר זאת, אבל מטופלים כבר התרגלו לפגוש רופאים אנטיפתיים, שהאמפתיה רחוקה מהם והלאה. בשנים האחרונות מדברים במערכת הבריאות על כך שמטופלים של רופאים אמפתיים יחלימו מהר יותר, בין היתר, כי האמפתיה מביאה עמה תקווה.

בניסיון לייצר רופאים יותר אמפתיים, הדגש על היכולת הזאת ניתן כיום כבר מתהליך הקבלה ללימודי רפואה. "אמפתיה היא דבר חשוב מאוד אצל רופאים, והיא אחד המאפיינים שאנחנו מחפשים בקרב מועמדים שרוצים להיות רופאים. כבר יש קונצנזוס שהיא ממד חשוב", אומר פרופ' יניב אלמוג, מנהל היחידה לטיפול נמרץ פנימי במרכז הרפואי סורוקה, המשמש כיו"ר ועדת הקבלה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן גוריון. "הערכה של מדדים לא קוגניטיביים, כלומר מאפייני אישיות, היא חלק חשוב מאוד בתהליך הקבלה והערנות והמודעות לנושא מעמיקה והולכת".

- איך אפשר לדעת אם המועמד שמולך יהיה בעתיד רופא אמפתי?

"יש לנו שאלון ממוחשב וראיון של כשעה עם שני אנשים שהם חברים בוועדת הקבלה, ואני מאמין שבשיחה הזאת ניתן לעמוד על מאפייני אישיות שונים, כולל היכולת האמפתית. גם במהלך תוכנית הלימודים מושם דגש רב על רכיבים שונים בתקשורת בין רופא למטופל. מול הייצוגים הקולנועיים של רופאים מרוחקים ונוקשים, מתרחשים היום תהליכי עומק ושינוי גישה. אמפתיה זה חלק מהסיפור".

בונים דיאלוג

גם בסדנאות לזוגות לומדים כיצד "לאמן את שריר האמפתיה"

לא רק מורי העתיד מנסים לפתח את יכולות האמפתיה שלהם; סדנאות ברחבי הארץ מנסות לעשות זאת גם בחיק המשפחה. בסדנאות לזוגות בשיטת אימגו, למשל, המתקיימות במשך יומיים ומחצה, לומדים בני זוג איך להיות אמפתיים זה לזו. האימגו הבינלאומי מבוסס על שיטת טיפול שפיתח הפסיכולוג האמריקאי ד"ר הארוויל הנדריקס בשנות ה-80, הרואה את מהותו ואת הווייתו של האדם ביכולתו להיות בקשר. על-פי שיטה זו, בניית היכולת להיות אמפתיים לאנשים הקרובים ביותר - בני הזוג והילדים, היא אחת מאבני היסוד לאינטימיות ולהצלחת הקשר.

"להיות אמפתי בקשר, זה אומר להיות מסוגלים לצאת מהעולם שלנו ולחצות את הגשר לעולם של האחר", מסבירה ליאורה גרינהאוס, מטפלת זוגית בכירה, מנחת סדנאות ויו"ר משותף של עמותת אימגו בישראל. "זה לא מסתכם בכך. השאיפה היא גם לתת לאדם שנמצא מולי את ההרגשה שאנחנו איתו, כי מה שייתן לאדם את ההרגשה הטובה היא ההבנה האמפתית למצבו. חיזוק האמפתיה מפחית שימוש בתקשורת שלילית בקשר".

- עד כמה זה קשה, להיות אמפתי?

"אחד הדברים הקשים לנו בקשר הוא השונות שלנו מהאחר. התוצאה לעיתים קרובות היא מאבקי כוח על השונות, לעומת השאיפה הסימביוטית שבן הזוג שלנו תמיד יבין אותנו ויראה אותנו. אם לא נסביר לו מה קורה לנו, הוא לא תמיד יידע, ובכל זאת אנחנו מתאכזבים בקלות רבה כשהוא לא מבין אותנו. מעבר לכך, כשאין לנו תחושה אמפתית מבן הזוג, גם לא נחשוף את עצמנו בפניו. במצבים של קונפליקט, ההבנה האמפתית מאותגרת מאוד ואנחנו מאבדים אותה במהירות, למרות שזה בדיוק הזמן שבו בן הזוג שלנו צריך את ההבנה שלנו".

- תני דוגמה לכלי שנלמד במסגרת השיטה במטרה להיות יותר אמפתי.

"אנחנו בונים דיאלוג כדי לאמן את שריר האמפתיה. בן הזוג ששמע את התסכול והתחושות של בת זוגו, למשל, משקף אותם בפניה. מה שבעיקר מאתגר את האמפתיה זו היכולת לאושש את השני, גם אם איני בהכרח מסכים איתו, ולהבין גם מה אני למד על עצמי מכך. התרגול של האישוש הוא ברמה הקוגניטיבית של עצם ההבנה, ובמקביל מתרגלים את האמפתיה הרגשית. המטרה היא לבנות כר אמפתי רחב".