"כולם באופן ספייס, מחייגים לבד ומכינים קפה. אין קוד לבוש"

אמרה ידועה גורסת כי אין זמן המתאים לשינוי, ובדיוק בגלל זה צריך לעשות אותו. זה בדיוק מה שהניע את פנינה שפרד, 49, ישראלית לשעבר, עורכת דין מברייטון שבאנגליה, לקרוא תיגר על התפיסה המקובלת בקרב משרדי עורכי הדין, ועוד באנגליה, שבה המסורת היא ערך קדוש. בגיל 40 היא עשתה את השינוי שרובנו היינו רוצים לעשות, למרות שניסו להניא אותה ממנו.

"בכל פעם שאנחנו חושבים לממש חלום, מה הדבר הראשון שיבוא לבקר אותנו? פחד. אני משוכנעת שלפחד יש את עורכי הדין הטובים ביותר: הוא בא עם הטיעונים הכי משכנעים למה לא לעשות את זה, למה לא ללכת אחרי החלום. זה היה המצב שלי - הייתי שותפה בכירה עם משכורת נפלאה, והייתי המפרנסת העיקרית של הבית. זה היה בספטמבר 2007, המיתון הכי גדול באנגליה, עסקים נסגרו סביבנו על ימין ועל שמאל, ואנשים אמרו לי שזה לא זמן לפתוח עסק. היו לי שלושה ילדים קטנים, תינוקת שרק נולדה, התקציב שלי היה זעום, לא היה לי לקוח אחד מכיוון שהייתי אחרי חופשת לידה, והדובדבן שבקצפת - אובחנתי עם סרטן מאוד מאוד נדיר".

איך התמודדת עם כל זה?

"בזמן ההריון התחלתי לבנות את העסק, ואז הבחנתי בבלוטה שגדלה, אבל הרופא אמר לי שזו בסך הכול ציסטה מלאה במים, ו'מכיוון שאת בהריון לא נתעסק בזה'. הבת שלי הייתה אמורה להיוולד בניתוח קיסרי, אז ביקשתי שכבר יוציאו את הבלוטה באותו הליך. ואז הוציאו את התינוקת ואת הבלוטה, והרופא ניגש אליי ואומר 'אנחנו טיפה מופתעים, ציפינו שזה יהיה נוזלי וזה לא. אנחנו לא מודאגים, נשלח למעבדה ונודיע לך'. ואני בכלל לא חשבתי על זה, הייתי אחרי לידה עם תינוקת קטנה. כשהבדיקה חזרה, אמרו לי 'לצערנו זה סרטני'.

"הרופא היה ישיר מדי, ואמר לי: זה מאוד נדיר ואין לזה טיפול, ואם זה מתפשט זה הסוף. זה היה הלם. יחד עם כל ההורמונים אחרי לידה, הייתי בשוק. הלכתי מיד לבדוק אם זה התפשט, התחננתי לטכנאי שיגיד לי מה הוא רואה, כי התוצאות הרשמיות היו אמורות להגיע תוך כמה ימים. בסוף הוא הסכים, ואמר לי שנראה לו שזה לא התפשט, אבל שאני חייבת לדבר עם הרופא.

"שלחו אותי לבית חולים בלונדון לחולי סרטן, כדי לעבור שוב ניתוח, לנקות את האזור טוב ויסודי. אז עזבתי את התינוקת בת השבועיים, ולקחתי איתי משאבה כי נורא רציתי להניק. הייתי בת 39 וחצי, וידעתי שהיא האחרונה. וככה נסעתי ללונדון עם אחותי והמשאבה. בחדר ההתאוששות הוצאתי את הצינורות מהאף, ביקשתי טוסט, והם היו המומים ממני. זה היה אחד הדברים הטעימים שאכלתי. למחרת התלבשתי, התאפרתי, והלכתי לאט ובקושי, אבל טיילתי ברחוב".

זה נתן לך כוח לפתוח משרד משלך, כי 'אם התגברתי על זה, אז אתגבר על כל דבר'?

"לא ממש. התייחסתי לזה כאל דבר מעצבן שצריך לעבור. אני חושבת שלא ממש עיכלתי את כל מה שעברתי".

האובססיה של ההיררכיה

לגמרי לבד, בלי לקוחות ובלי שותפים, היא הקימה את Acumen business Law, שמתמחה בדיני עסקים בלבד. "הבנתי שאם אפתח עוד משרד עורכי דין זה לא יעניין אף אחד, ושצריך להיות סיפור אחר, צריך לשנות את האופן שבו משרדי עורכי דין מתנהלים פנימית בתוכם, וגם חיצונית כלפי הלקוחות שלהם".

תני דוגמה לשינוי שעשית.

"עד היום, נניח, כשאני עובדת מול משרדים אחרים, אני מקבלת מכתבים בנוסח 'פנינה היקרה, קיבלתי את החוזה, אעבור עליו ואחזור אלייך". למה לכתוב שורה שהוא מכתיב למזכירה, שמדפיסה את זה, מכניסה למעטפה, מדביקה בול ושולחת לי? למה לא לשלוח הודעה באימייל או פשוט להתחיל לעבוד על החוזה?

"זה כל האובססיה של ההיררכיה, והדרך שבה עורכי דין גובים שכר-טרחה. הם לוקחים שעה, מחלקים אותה לעשר יחידות, כל יחידה זה שש דקות, ואני גובה ממך כל דקה שמתבזבזת על התיק שלך. זה לא פייר לאף צד. ההוראות בכל משרד הן 'אל תתקשר לעורך דין, אלא אם אתה ממש חייב', כי כל שיחה זה כסף, ובאנגליה חייבים לדבר קודם על מזג-האוויר".

איך חשבת לשנות את זה?

"המשרד שהקמתי פועל ברוח אחרת. למשל, אנחנו לא גובים לפי שעות כשאין מריבות. כי מריבה זה משהו שלא צפוי איך הוא יתנהל, אבל בדברים אחרים, כמו הסכמים בין בעלי מניות או ייעוץ משפטי, יש הצעת מחיר ואנחנו מחויבים לה. ואז אפשר לנהל יחסים ולדבר מתי שרוצים, אין את השעון של הגבייה. היחסים ככה הרבה יותר טובים".

כאישה לא בריטית במקצוע מאוד גברי והיררכי החלטת לקום ולקרוא תיגר על המערכת. איך עשית את זה?

"אני חושבת שמה שהלהיב את הלקוחות זה העובדה שחשבתי לבד מחוץ לקופסה. הייתי לבד חצי שנה, ואז עבדתי עד חצות. זה היה מטורף עם שלושה ילדים. בלי התמיכה המלאה של בעלי זה לא היה יכול לקרות. אני זוכרת שיום שישי אחד בבוקר ירדתי למטבח, והתחלתי לבכות. ואז שאלתי את עצמי, מה היה החלום שלי? והתשובה הייתה לשנות את האופן שבו משרדי עורכי דין עובדים, ושאני חייבת להתחיל להעסיק אנשים. ואז הגיע שוב הפחד: המחשבות מה יהיה אם לא תהיה לי עבודה, ולא אוכל לשלם משכורת".

איך התמודדת עם הפחד הזה?

"הפחד מגיע ומאיים למנוע מאיתנו לממש את החלום שלנו. הוא מייצר אצלנו המון רעש, אבל צריך להסתכל לפחד בעיניים, ולשאול מה הכי גרוע שיהיה. אצלי זה היה שבמקרה הכי גרוע זה ייכשל, תהיה אי נוחות מול העובדת והלקוחות, אני אחפש עבודה אחרת ואפסיד קצת כסף. זה לא מספיק בשביל לא לממש את החלום.

"מקסימום הייתי חוזרת למשרד עורכי דין רגיל, אבל לפחות הייתי יודעת שניסיתי. זה עדיף מאשר אחר-כך להתחרט שלא ניסיתי. ואז אני שואלת את עצמי מה הכי טוב שיכול לקרות, וזה ממש כיף. זה מה שנתן לי את הדרייב - לדמיין את הדברים הטובים שיכולים לקרות".

למשרד חדש בלי תקציב קשה להשיג מתמחה.

"באמת היה לא פשוט. אמרתי למתמחה בראיון העבודה שזו רק אני, ואם זה לא יצליח, עוד חצי שנה אין לך מקום עבודה ואת באמצע ההתמחות שלך. חיפשתי מראש מישהו שהמשרדים הגדולים יחשבו שהוא סוג ב'. מי שהגיעה אליי הייתה מתמחה שילדה שני ילדים, לקחה חופשה לחמש שנים ורצתה לחזור לעבוד. אמרתי לה: אנחנו שוטפות כלים ועושות הכול. היא הייתה הצלחה מסחררת, והיום היא מנהלת את המחלקה לדיני עבודה במשרד".

עד כמה היה קשה לעשות זאת בהתחלה?

"משרדים אחרים לא כל-כך הבינו מה אנחנו עושים, ועד היום קשה להם להתנהל מולנו לפעמים. הם מתקשים לוותר על המסורת, זה ערך מקודש בשבילם.

"מראש בחרנו עובדים שהבינו את הגישה החדשנית, והתחברו אליה. אל תשכחי שבברייטון יש יותר סובלנות לרעיונות חדשים. כבר בראיון הראשון אני מסבירה את הכול, ומי שזה לא מתאים לו, לא יתחיל אפילו. למרות שאני חייבת לציין שהייתה רק בחורה אחת בכל השנים שהדרך שלנו לא התאימה לה. אני חושבת שהדרך הזאת מעצימה את העובד והאדם, ונראה לי שכולם בסוף מחפשים מקומות שיעצימו אותם".

עדיין, בעולם כל-כך מסורתי ונוקשה קשה להחדיר חדשנות.

"לקח לאנשים זמן להתחבר לחדשנות ולערעור של הסדר הישן והמקובל. אני מאמינה שזה הצליח, כי התחום הזה דרש שינוי. העולם התקדם מאוד, והתחום המשפטי לא הדביק את הקצב, אפילו נשאר מאחור בדברים מסוימים. כשיש תשוקה ואמונה אמיתית, זה מידבק".

ארון ומקלחת במשרד

נפגשנו כשהיא הגיעה לביקור בארץ עם בנה בן ה-18. "הוא התאהב בתל אביב, ורוצה לעשות עלייה. אנחנו מבלים עכשיו בין משרד הפנים למשרד הקליטה". בזמן הביקור לקחה שפרד חלק בהשקת הפעילות של "360 - החממה לעסקים חברתיים", שמסייעת לעסקים בעלי שורת רווח כפולה - חברתית וכלכלית - לחצות את עמק המוות, ולעבור משלב הביסוס לשלב הצמיחה.

הרעיון הוא להצמיח בישראל אקו-סיסטם ייעודי שיאיץ ויעצים צמיחתם של עסקים שפועלים למען מטרות חברתיות, כך שיהיו תלויים פחות בפילנתרופיה בעתיד. בראש הוועדה המייעצת של העמותה עומד ראש המוסד לשעבר, תמיר פרדו. "הרעיון הוא ללוות במשך שנתיים עסקים בתחילת הדרך שצריכים עזרה על מנת לצמוח ולהתפתח. אני מאמינה שהעזרה של המנטורים ששותפים בעמותה, יחד עם הקורסים, יעזרו להם", אומרת שפרד.

היא עצמה נולדה בארץ, והכירה את בעלה הבריטי בזמן ששירתה בנח"ל והוא היה כאן כמתנדב. בעקבות האהבה נסעו שניהם לאנגליה, שם למדה משפטים, חזרו וניסו קצת לגור בארץ, אך הניסיון כשל ומאז הם מתגוררים בעיירת החוף ברייטון עם ילדיהם. "בעלי אמן, פסל, והיה לו מאוד קשה פה. הוא רצה להתפרנס בארץ, אז הוא עשה ציורי קיר לחדרי ילדים, ועד היום אני זוכרת את המשפט שאמר לי כשרבין נרצח: 'ההיסטוריה מתרחשת חמש דקות לידנו, ואני מצייר מיקי מאוס'".

כשהגיעה לאנגליה החלה שפרד לעבוד בפירמה שנמצאת ברשימת 100 משרדי עורכי הדין המובילים, עד שהתקדמה לעמדת שותפה. "עברתי את כל התפקידים כמעט, אבל לא אהבתי את ההתנהלות עם הלקוחות ולא אהבתי את ההתנהלות הפנימית. אמרתי לעצמי שאני עובדת בחברות מודרניות מצליחות, ואני עדיין מתוסכלת. כלומר התסכול שלי מהארגון כמו שהוא מנוהל ומתנהל יהיה חלק מהעבודה שלי, אלא אם אשנה את התפיסה".

לפני כחצי שנה פרסמה את הספר 'מהפכת החופש', שמסכם את שינוי התפיסה שהובילה. "אחרי שבניתי עסק שהיה החלום שלי, אני רוצה לעזור לאחרים להגשים חלומות".

את זוכרת את הנקודה שבה אמרת לעצמך: 'הצלחתי'?

"אחרי שהיינו משרד קטן מאוד עם מעט לקוחות, הייתה נקודת מפנה שבה פתאום הגיעו לקוחות גדולים, בינוניים וקטנים. זה קרה בבת אחת. ה'אובזרבר' הבריטי הכתיר אותנו ככוכב העולה בבריטניה. ה'פייננשל טיימס' דירג אותנו ברשימת 50 משרדי עורכי הדין החדשניים ביותר באירופה ובבריטניה. גם כלכלית היינו רווחיים. בשנת הכספים האחרונה המחזור שלנו עלה ב-36%, והצפי שגם השנה הוא יעלה ככה. אם היית אומרת לי אז שזה מה שיקרה עוד כמה שנים, לא הייתי מאמינה".

דיברנו קודם על השינוי והחידוש מול הלקוחות. מה חידשתם בתוך המשרד?

"קודם כל, ביטלתי את ההיררכיה. כולנו יושבים בשטח פתוח אחד. אין לאף אחד משרד משלו עם שם על הדלת. אין לנו מזכירות, אנחנו מרימים את הטלפון ומחייגים לבד. כולנו מכינים קפה. אין לנו סטטוסים, אין קוד לבוש, העובדים יכולים להגיע לעבודה עם כפכפי אצבע וטישרט. בשביל פגישות עם לקוחות יש לנו ארון ומקלחת, ואם זה לקוח חדש שעדיין לא מכיר את חוקי המשרד, אנחנו לפעמים מתחפשים לכבודו. אבל בברייטון רוב הלקוחות אוהבים את זה שאנחנו מתלבשים ככה.

"הפירמה מתנהלת בצורה דמוקרטית, ובכל יום שלישי ב-12:30 יש ישיבה עם ארוחת צהריים שבה אנחנו מקבלים את כל ההחלטות יחד. מהחלטות ממש משעממות, כמו האם כדאי לקנות או להשכיר מדפסת, ועד החלטה האם כדאי לפתוח עוד סניף ואיפה".

לכל אחד יש זכות הצבעה שווה?

"כן, מסטודנטים עד עורכי דין בכירים. זה עובד נפלא, כי כולם מרגישים שהם חלק. וגם אין את מה שאני מכנה 'הטרוריסטים של מכונות הקפה' - אותם עובדים שנפגשים בעמדת הקפה ומתמרמרים על החלטות ההנהלה. אין על מה להתלונן, כי העובדים הם חלק מההחלטות. גם אפשר להגיד בישיבה שנלקחו החלטות שגויות. אפשר להגיד הכול, אין אגו. גם אם יש החלטה שאני רוצה, והשאר לא - אז היא לא תתקבל".