מעיין הבירה: כבר מזמן לא אותה מאורת מלחים שיכורים של פעם

משהו מהרוח הישנה נשאר במסעדה החיפאית, והאוכל נותר מצוין כשהיה

ברזי בירה מכל העולם/ צילום: איל יצהר

עם טעם הפסטרמה בפה, זו הייתה הכותרת של אחת הכתבות הכי זכורות של שאול אברון המנוח בעיתון חדשות המנוח לא פחות. מאז זרמה הרבה בירה בברזים של מעיין הבירה, הבר החיפאי האגדי שעליו נכתבה השירה המחוספסת הזו. שאול כבר לא איתנו כאמור, וגם "חדשות" כבר לא כאן, וגם מעיין הבירה - אף שלשמחתי, בניגוד לשני האחרים הוא עדיין חי ובועט - כבר מזמן אינו אותה מאורת מלחים שיכורים של פעם, והסיכוי לפגוש כאן מלח עברי עם כתובת קעקע הוא פחות מאפסי.

במרוצת שנות הדור שבהן קיים המקום (מ-1950, אבל מי סופר) גדל החלל שבו הוא שוכן, והתפשט הצידה ואחורה ולמעלה. מחדרון אחד צפוף, מלא כאמור מלחים שיכורים וספיחיהם, גדל הבר הוותיק, השתלט על החדר הסמוך ואחר כך גם על עוד אחד צמוד, ועכשיו הוא ממלא גם חצר ענקית.

המטבח עדיין באותו מקום, אבל כבר לא תראו בו יותר את שתי הטבחיות הענקיות, שבזיכרונו של הנער שהייתי כאשר הגעתי לכאן לראשונה, מילאו את כל חלל המטבח הקטן, עומדות גב אל גב וממלאות קרפלעך מצאת החמה ועד צאת הנשמה.

גם נחום מאיר, המייסד, כבר שותה בירה עם מלאכים, ובנו-יורשו ראובן עומד כבר שנים ליד ההגה ונראה כמי ששאר הרוח השקט של אביו לא התעקש לדבוק בו. תהיה פראייר ושיהיה לך מאיפה להיות פראייר, כך נהג לומר נחום מאיר, או כך לפחות מספרות האגדות. בנו של האיש שהיה מאכיל חלכאים ונדכאים שעברו ברחוב והציצו לרגע לתוך מאורת הבשר והבירה הזו, נראה הכול חוץ מפראייר. וזה בסדר. הזמנים, הם כידוע משתנים.

אבל איכשהו, למרות הזמן האחר והרוח השונה, הבאים לידי ביטוי בכל צעד ושעל במקום הענק והמתוקתק שהפך המעיין להיות, רועש ונטול אווירת עיר נמל שפעם הייתה בו, ובכן, איכשהו, משהו נשאר. והמשהו הזה, לא רק שווה נסיעה מיוחדת מרחוק אלא עדיין שם בכיס הקטן המון מקומות חדשים, ואפילו כמה ישנים, שמתאמצים נורא שיהיה להם משהו כזה.

ישבנו בחדר המקורי, למזלנו ולשמחתנו. לרגע כמעט נדמה לי שרוחו של נחום מאיר עדיין מרחפת בחלל הישן, ואני מדמיין שהאישה הנודניקית שהיא ובעלה חולקים איתך ועם משפחתך את השולחן ("קומוניסטים", מגדירה זאת אישה אחרת, שמחליפה אחר כך את הזוג מתחילת הארוחה לצדנו, כאילו חיפה עדיין אדומה), היא בכלל רב חובל בתחפושת, והמלצרית הצעירה היא בכלל ישישה נרגנת, כמו שנדמה לי שהיו פה פעם בתור מלצריות, אף שכנראה לא היו.

אולי זו הבירה שהיא עדיין נהדרת, אפילו שעכשיו במקום ברז גולדסטאר יחיד יש עשרות סוגים מכל העולם, ואולי האוכל האשכנזי-רומני הנהדר. סביר שזה גם בגללם. אבל לא רק. משהו שאי אפשר כאמור להסביר. משהו באוויר.

אז הזמנו גולדסטאר בשבילי, לזכר ימים עברו, ובירה צ'כית בהירה לאישה, קרוסוביצ'ה שמה (של הבירה, לא של אשתי), וצלחת חמוצים וקצת איקרה שיהיה מה לנשנש עד שיגיע האוכל. ואז הגיעה גם צלחת הקרפלעך המעורבת, קצת עם תפוחי אדמה וקצת עם בשר. ועל כולם שוכבת מלכותית ערימת בצל מטוגן טוב-טוב. אוי. אוי ואבוי כמה שזה טוב. כמו פעם. עוד שלוק מהבירה, ונדמה שתיכף שאול יצא מהשירותים וישתעל את שיעולו המוכר. בשירותים, אגב, יש מוזיקה אחרת מזו שמנוגנת בחלל המרכזי. שתיהן איומות באותה מידה, לפחות לטעמו של פליט סיקסטיז נרגן כמוני.

לכבוד גילי המתקדם, ויתרתי הפעם בצער על הקוסטיצה, צלעות החזיר השומניות והמעושנות. במקומן הסתפקתי בפרוסות עבות של פסטרמה חזיר חמה ומעושנת אף היא. עם ערימה גדולה של שום, זה הדבר הכי קרוב לגן עדן שאני מכיר. זה שבגללו עלה פעם שאול על הרכבת במיוחד, וגם אני כבר חטאתי בעבר בנסיעות כאלה.

במשך המון שנים חיפה הייתה בשבילי מעיין הבירה, וזהו. לא הכרתי כאן שום דבר אחר, אם לא מחשיבים את הגנים הבאהיים שבהם ביקרתי כשעוד לא הייתי בגיל שתייה ומאז לא הייתי שם.

הפסטרמה היתה טובה כמו פעם ואנחנו המשכנו, בקבאב רומני* קלאסי, עתיר שום ואולי גם סודה לשתייה, קום איל פו. תענוג. ההפתעה הגדולה נשמרה לסוף. הקטנצ'יק הזמין סטייק אנטרקוט. מי אוכל אנטרקוט במעיין הבירה? הוא. ומתברר שהוא צדק. אנטרקוט כזה לא היה מבייש לא מעט היכלי סטייקים מפונפנים. שומני, עסיסי, עשוי כמו שביקשנו. קינחנו בקרם בוואריה מיותר ונשבענו שבפעם הבאה, לא נוותר על הקוסטיצה. אחרי הכול, מה כבר נשאר לנו לשמוח בו?

מעיין הבירה

פרטים: נתנזון 4, חיפה, טל' 04-8623193, א', ב', ד', ו' 17:00-10:00; ג', ה' 23:00-10:00

מחירים: חמוצים - 12 שקל, איקרה - 25, קרפלעך - 25, פסטרמה - 60, קבאב - 50, אנטרקוט 300 גרם - 90, בוואריה - 25

השורה התחתונה

מצוין ושווה כל אגורה

צרו איתנו קשר *5988