הנקראות ביותר

מי ישלם מיליארדי שקלים? בכפר שלם לא מאמינים לאף אחד

תושבי השכונה כבר קיבלו את הכינויים חלוצים, מתיישבים, פולשים, פרזיטים, חמדנים ■ רק דבר אחד הם יודעים בוודאות: "המדינה תדפוק אותנו, זה בטוח"

מדרש "כתר תורה" / צילום: איל יצהר
מדרש "כתר תורה" / צילום: איל יצהר

יום שני השבוע בכפר שלם שבדרום מזרח תל-אביב. כל כמה שנים מאז שנות ה-50, כמו לוח שנה מקולקל, חוזר על עצמו הריטואל של הסדרת נושא הפינוי והבינוי בשכונה - עולה לכותרות, עושה רעש ברמה משתנה, עד שנמוג.

הפעם מדובר בהצעת חוק פרטית של ח"כים מכל קצוות הבית - מהליכוד, דרך המחנה הציוני, עבור בש"ס ועד הרשימה המשותפת - שעיקרה הגדלה מינורית של הפיצויים למתפנים. משרד האוצר ומשרד המשפטים מתנגדים בינתיים, אבל כפר שלם בכל מקרה כבר לא מאמינה לאף אחד. מדובר בשכונה מאוד אנטי ממסדית: בשעות שהסתובבתי שם עם הפנקס שלי פנו אליי שוב ושוב אנשים בפרצוף חשדן וביקשו לדעת אם אני מהעירייה. לא אכחיש שהוחמאתי.

בקצה רחוב מח"ל, בצומת אסטרטגית (ודי מסוכן לתנועה), מול המסגד הישן והנטוש מצד אחד ופארק "ראש הכפר" החביב מצד שני, עומדת "גבעת הכוהנים": שמו הלא רשמי של השטח הלא קטן (אומרים שישה דונמים), המגודר ומצופה בפחונים, שבו גדלו עשרת האחים של משפחת כהן, על משפחותיהם. מבחוץ יש פיצוצייה, מספרה והמסגרייה של צדוק כהן. דברו עם צדוק, אמרו לנו בפיצוצייה. דברו עם צדוק, אמרו לנו במספרה. דברו עם צדוק, אמר לנו עמי שעובד במסגרייה עם צדוק, הוא יחזור עוד כמה דקות. אז חיכינו קצת לצדוק.

צדוק כהן הוא חלומו של כל עיתונאי. אחרי שווידא שאני לא מהעירייה הוא עושה קפה שחור, מתמסר בקלות ודופק מונולוג ארוך, לפעמים קונספירטיבי, לפעמים קורע מצחוק, לפעמים נוגע ללב, לפעמים כל-כך גס שהאוזניים שלי כמעט מתפוצצות. אם זה היה לטלוויזיה, הייתם מקבלים ארבעים דקות של "בייייפ".

"68 שנים אני פה", הוא מתחיל. "נולדתי פה. המסגרייה פה משנת 1972. כל השנים שכחו אותנו, אבל כשהאדמה שווה מיליונים - פתאום הם נזכרים. כולם חוגגים עלינו. קודם שישלמו לנו את הסבל שסבלנו. מה לא עברנו פה? מלחמות, פשע, סמים, הכול. אני מפה הולך רק לבית קברות". אחר כך יאמר שגם כסף יכול להוציא אותו מפה.

מי אשם? לשיטת צדוק כהן, כולם: "הכול בגלל המדיניות. הכול הולך להתנחלויות, לזה יש להם כסף, לקיבוצים, לאיפה לא. הכול שוק אפור, כולם מושחתים. כולם שקרנים. המדינה הזדיינה. כולם גנבים. המערך גם גנב, בטח גנב - אבל לפחות גם נתן משהו בחזרה. אלה רק גונבים ולא נותנים כלום. ואני חבר מרכז ליכוד, שתבין. אנחנו פה חוטבי עצים ושואבי מים - בשביל זה הביאו אותנו ובשביל זה רוצים להשאיר אותנו ככה: זה הסיפור של הכפר".

"אין אחד מהדור שלנו שלא נפל בסמים", אומר צדוק, "זה מה שהיה - או פשע או סמים. כמה חברים שלנו מתו, אתה לא מבין. עד שלא התחילו גם האשכנזים ליפול בסמים, לאף אחד לא היה אכפת ואף אחד לא הקים מכוני גמילה. עשרים שנה הייתי בסמים". גם עמי היה בסמים ויצא מזה. מכפר שלם, לטענתו, הוא לא יוצא. "מפח לפח - עשיתי לי בית. אני מפה לא זז". אבל אחר כך יודה שגם הוא יזוז. בכלל, להבדיל מגלגולים קודמים, שבהם הטון היה לוחמני - ראו למשל כתבתה של חן שליטא במוסף הזה מ-2014, שבה הבטיח חבר ועד השכונה ש"אנשים פה מוכנים להתאבד על מי שיבוא לפנות אותם* יכולים להיות אנשים שיפוצצו את עצמם עם בלוני גז", ועוד - הפעם כולם נראים הרבה יותר אדישים. רוצים להגיע לסידור הוגן. קשה לחיות ככה במלכוד שהם נמצאים בו בגלל המדינה: לא יכולים לעזוב כדי שלא יאבדו את הזכויות, ומצד שני לא יכולים לשפץ כי יספגו תביעות.

כשעוברות מכוניות בצומת, צדוק מתעצבן, או שהוא לא מתעצבן וזה פשוט המצב הטבעי שלו: "תראה כמה מכוניות, פעם הייתה פה שלווה - ועכשיו בכלל הם רוצים לבנות פה כביש!" (לפי תוכנית המתאר, ד' פ'). ומצד שני הוא מזדעק "למה אין פה כבישים?".

צדוק כהן לא מאמין לאף אחד, במיוחד לא למדינת ישראל על כל שלוחותיה ("אני תמיד נגד החוק - החוקים זה מה שהם המציאו") ובמיוחד לחברת חלמיש - השטן הגדול של כפר שלם, תואר שהחברה עשתה לא מעט מאמצים כדי להרוויח. "המדינה תמיד תדפוק אותך. תמיד. שמע ממני", אומר צדוק. "בשביל זה אני רוצה לדבר ישר מול יזם פרטי, אלה ייתנו יותר".

- אל תהיה בטוח. למדינה חסרונות, אבל לכרישי נדל"ן - בטח מול האופציה לעשות קופת ענק - יש הרבה יותר חסרונות. כבר הייתה פה חברה ששלחה בריונים מול התושבים.

"המדינה תדפוק אותנו, זה בטוח. כל פעם מחדש נותנים תקווה - וכלום. גם הפעם לא יהיה כלום, שמע ממני".

רק כמה ימים קודם - אחרי כתבה שהשוותה בינם לבין הבדואים בנגב - פורסם בעמוד הפייסבוק "כפר שלם בהגנה על הבית" הפוסט הבא: "תושבים יקרים שימו לב! לא למסור מידע או ראיון לשום עיתונאי או איש תקשורת. הם לא מציגים אותנו כזכאים והם לא תומכים בנו, הם מעוותים את האמת ומייצרים תדמית עוינת כלפינו".

יש להם סיבה טובה לא להאמין לאף אחד, בטח אם הוא נציג הממסד. באפריל 1948 כבשה ההגנה במבצע "חמץ" את הכפר הערבי סלאמה (שהיה אז הכפר הגדול בארץ, בערך בגודל של כל תל-אביב, עם כ-8,000 תושבים), שממנו נורו יריות על תל-אביב, רוקנה אותו מיושביו ויישבה בו עולים מתימן שבדיוק הגיעו במבצע "כנפי נשרים" (את האשכנזים שיכנו קצת יותר צפונה, בכל זאת) והבטיחה להם שיהיה בסדר, שיש על מי לסמוך ושאין מה לדאוג. יישבה, ושכחה. או שאולי ראוי יותר לומר, חצי שכחה: החלקים של להחליט בענייני בעלות על הקרקע ולהסדיר את הרישום, או סתם לפרוס תשתיות - או במילים אחרות, לקחת אחריות על תושביה ועל החלטותיה - נשמטו לגמרי מזיכרונה.

מה שהמדינה זכרה לעשות יופי-יופי זה לנסות ולפנות משם את התושבים. כבר משנות ה-50 היא עובדת על זה, בשלל שיטות, רובן כושלות. בשנת 1965 נחקק "חוק בינוי ופינוי של אזורי שיקום". קצת קודם (בשנת 1961), הקימה המדינה את חברת חלמיש, בדיוק לייעוד הזה, ומאז אנחנו בסבבים כאלה שידעו בעיקר מורדות - אנדרטאות אילמות וכעורות עד מאוד לסבבים, בדמות שיכוני רכבת מתפוררים, "מעברות על עמודים", כפי שהם מכונים, פזורות בכפר שלם. מצד שני, יש גם הרבה בניינים חדשים ויפים וחלקי השכונה שעברו פינוי-בינוי נראים כל-כך הרבה יותר טוב מהחלקים שלא.

נקודת השפל ביחסי ישראל - כפר שלם (ואחת מנקודות השפל ביחסי אזרח-מדינה בכלל) נרשמה בבוקר יום חמישי, 23 בדצמבר 1982. בעת ביצוע צו הריסת מבנה בלתי חוקי, נורה ונהרג שמעון יהושע מנשקו של שוטר. המדינה טענה שהוא ירה קודם. שום דבר לא הוכח.

כמה ימים אחר כך עלה סגן ראש הממשלה דאז, דוד לוי, אל דוכן הכנסת (העשירית) ונשא נאום מרגש וחוצב להבות: "... בכל בית בישראל הייתה תחושה מעורבת: מצד אחד - צער וכאב על אובדן חיי אדם, ומאידך גיסא - הכרה בלתי מעורערת בקיום החוק כדבר עליון ומרכזי בחיינו בכל עת ובכל מקום... קיימות שאלות אחרות, אדוני היושב-ראש, הנוגעות למשפחת יהושע, לתושבי כפר שלם ולכל תושבי שכונות המצוקה: האם אנחנו מדינה האטומה למצוקתו ולסבלו של האזרח? האם יישום חוק פירושו נישול אדם מדירתו וזריקתו לרחוב?". שמעון יהושע, אגב, זכה לעלות מחדש לתודעה, ולו לרגע, לפני כחודש, בפוסט של חן אלמליח, שדרנית גל"צ שפוטרה אחרי שהביעה תמיכה לכאורה בפיגוע הדריסה לכאורה באום אל חיראן.

התוצאה העיקרית הייתה הקפאה של תהליכי הפינוי למשהו כמו עשר שנים, ובצידה ריבוי טבעי, והעמקת הצפיפות והמצוקה. ואז נבחר יצחק רבין ז"ל לראשות הממשלה. בסיור שערך בשכונה הוא הצליח להעליב את התושבים כשאמר שהמקום נראה כמו ג'בליה. כעסו עליו, אבל בפועל רבין עשה למען כפר שלם יותר מכל ראש ממשלה אחר מאז קום המדינה. הוא הפנה תקציבים, מינה את יובל פרנקל ליו"ר חלמיש, וזה לקח את העבודה שלו ברצינות (מקרה נדיר), הגיע להבנות עם התושבים, אפילו לאמון, הגדיל קצת את הפיצויים, הוסיף אלמנטים של בנה ביתך (פינוי תמורת קרקע לראש המשפחה לצד פיצוי כספי לשאר הזכאים) והצליח להגיע לפינוי מוצלח למדי של כ-400 משפחות.

כמובן שזה לא היה מושלם, כמו כל שאר הדברים בעולם: משפחות רבות עברו למגדלים שהפכו לסלאמס בשכונת נווה אליעזר הסמוכה, שכונה עוד פחות טובה מכפר שלם. בסופו של התהליך הזה, תחילת שנות ה-90, נשארו במקום 200 משפחות שמחכות לסידור. בעשרים השנים מאז הם הפכו ל-800 משפחות. מהן 600 זכאיות ו-200 פולשות.

ואז הכול התחיל להידרדר. הממשלה התחלפה והתהליך נעצר. פרנקל פינה את מקומו, וחלמיש הפכה לגמרי את עורה והחלה לעבוד קשה כדי להרוויח את שנאת התושבים. היא הגישה 550 תביעות על ימין ועל שמאל - נגד פולשים ונגד זכאים כאחד - ומיררה את חיי התושבים. הטיפשות העיקרית שלה הייתה שבמקום לתבוע רק את הפולשים ולהדגיש את ניגוד העניינים בינם לבין התושבים הזכאים, היא איחדה את כולם נגדה. אף על פי שבסופו של דבר פונו רק שלוש משפחות עד 2012, משבר האמון העמיק עד שהפך לקרע מוחלט.

במהלך השנים, ערך הקרקע נסק ונסק, משבר הדיור העמיק והעמיק ופוליטיקאים הבטיחו והבטיחו להוריד מחירים. לא הייתה ברירה אלא לחזור שוב לכפר שלם. אחרי כמה שנים בלי יו"ר לחלמיש, מונתה רחל תורג'מן. בכהונתה הקצרה ביטלה את כל התביעות שנשארו תלויות, הרוויחה מחדש את אמון התושבים והצליחה לגבש מתווה מקובל על כל הצדדים, אבל אז באו בחירות והכול שוב נעצר. אורי אריאל מונה לשר השיכון, תורג'מן המשיכה הלאה. אריאל מינה ועדה, והצעות חוק חדשות, שמבוססות, בגדול, על עדכון המתווה של 96' - הוגשו והוקפאו. הממשלה התחלפה שוב, כחלון הקים קבינט דיור, מינה את אביגדור יצחקי לעמוד בראשו, הצעות חדשות הוגשו - והנה אנחנו כאן.

מגבעת הכהנים אנחנו יורדים לכיכר סעדיה, הנקראת על שם מסעדת המרקים ממול - סוד משותף לאנשי השכונה ולכמה אשכנזים מצפון העיר; יש דיבור שכמה מעורכי הדין המובילים בתחום הפלילים יושבים פה עם הקליינטים שלהם. טעים לאללה. אני יורד על מרק בשר עם קערה של חילבה במרקם של ענן וטעם גן עדן.

איך שאני גומר את המרק, נכנס לסעדיה הזמר קובי פרץ ומעורר התרגשות. "הוא בא לפה הרבה", לוחשת מישהי בגאווה. בחסות ההמולה נכנס לסעדיה גם אייל מהסרי, חבר ועד השכונה ויועץ ארגוני. הוא רעב, אז בשביל שהוא לא ירגיש לבד אני לוקח גם קציצה על אורז ושעועית ועוד קצת חילבה. מהסרי, כמו חבריו לוועד, חי את הפרטים הקטנים. אלה שמצטרפים בסוף לכסף גדול. "התנאים של התושבים די פשוטים", הוא אומר: "תנאי הזכאות של 96', פרויקט בנה ביתך לראש המשפחה ופיצוי לנלווים הזכאים (בנים וכדומה, עיקרי התנאים: רצף מגורים במקום משנת 87'): דירת מאה מטר חדשה לפי מחיר השוק".

זה הרבה כסף. ויותר מזה, יש פה משהו מרגיז, אצבע בעין. למה בעצם מגיע להם פיצוי בכלל? מילא הדור הראשון שהמדינה שלחה אותו הנה, מאחר שהוא כבר מת, אז גם ליורשיו מגיע. אבל נכדים? דירת מאה מטר חדשה? למה מה קרה? הילדים שלכם לא יקבלו דירה חדשה, תהיו בטוחים.

הציבור לא בעדם. כל הפיצוי הזה נשמע לנו מוזר. למה תמיד רק אלה שעוברים על החוק, פולשים לאדמות ומסרבים להתפנות מקבלים פיצויים נדיבים, וסתם אנשים רגילים שגרים בבית רגיל, הולכים לעבודה רגילה וחוזרים לארוחת ערב רגילה מקבלים כינים? אני קורא בעיתונים שהמדינה מוכנה לתת כ-1.8 מיליון לכל מי שנולד בכפר שלם, לא כולל 250 מטר קרקע, וזה מעצבן אותי. כן. פיצוי על מה?

התושבים כבר רגילים לטענות. הם פחות או יותר ויתרו על אהדת הקהל. ואיך יוכלו לנצח בה? כבר יותר מ-50 שנה שהמדינה, על כוחה הרב, עושה כל שביכולתה כדי למצב אותם בדעת הקהל כפולשים, עבריינים, סרבנים וחמדנים. אבל הרי היא זו ששלחה את הורי האנשים האלה לכאן, כפר ללא תשתית, כדי שיגנו בגופם על הגבול המזרחי של העיר העברית הראשונה, הבטיחה להם הבטחות ולא קיימה. שיקרה, דחתה, התעלמה, קראה להם בשמות - ואז החלה לשלוח להם צווים ודחפורים.

מישהו יכול לדמיין דחפורים עולים על קיבוצים? הרי אלה ואלה מילאו את אותו תפקיד. "בן ממשיך" בקיבוץ מעולם לא נשמע לנו כמו עבריין, נכון? להפך, זה משהו חמוד כזה מהשירים. צעירים שרוצים לחזור לקיבוץ זה טרנד. בני כפר שלם שרוצים לגור ליד ההורים זה פרימיטיבי. הקיבוצניק בונה "יחידת דיור", זה מכפר שלם "פולש".

"ההשוואה לקיבוצים", אומר מהסרי, "צריכה להיות לא רק בזכויות - אלא גם ביחס. הם מקבלים יחס אחר; וזה לא רק קטע עדתי, גם במושבים של תימנים קיבלו נחלות. לא רוצים להסדיר אותנו בחוק כי משרדי האוצר והמשפטים לא רוצים שאנחנו נהיה תקדים לבדואים או למתנחלים, אבל למה לא הפוך? למה שהקיבוצים לא יהיו התקדים לכפר שלם?".

"מציגים אותנו כסרבנים, אבל זה לא נכון. כיתתנו את רגלינו לכל ועדה ולכל דיון ותמיד היינו מוכנים לשמוע. אבל התעלמו מאיתנו. חיכו שנישבר. מ-96' אנחנו על המזוודות ואף אחד לא הולך מפה כי מחכים. אתה לא היית מחכה? מציגים אותנו כבעלי קשרים, איזה שטויות. אם היו לנו קשרים, כבר מזמן לא היינו פה".

אנחנו יוצאים מסעדיה ועושים סיבוב כדי להוריד את האוכל. כל בית שני, בית כנסת.

פוסעים מעדנות ברחוב מנחם מדמון, שהיה יו"ר הוועד של כפר שלם. "אוהב אדם. רב פעלים", אומר השלט. אולי יום אחד גם על שמך יהיה רחוב, אני אומר למהסרי. כשסללו את הרחוב התגלו במקום גופות של חיילים ממלחמת השחרור.

אנחנו מגיעים לזולה של אבשלום אברהם על ראש הגבעה - אומרים שזה המקום הגבוה בתל-אביב - שנולד כאן לפני 55 שנה. אחלה זולה; בריכת דגים, כלוב ציפורים, פסלים וכלבים. כל ערב יש פה חגיגות, אומר אברהם, תבוא.

אנחנו נכנסים לבית; בכפר שלם, הבתים נראים עלובים רק מבחוץ. "זה בניין לשימור", אומר אברהם. הדלתות הערביות המקוריות נשמרו יפה, גם הקרניזים וחלק מהרצפות. אתה רואה את זה?, הוא מצביע על גרם מדרגות שבראשו מין חור בקיר: פה למעלה היה שוחט והדם זרם למטה.

אברהם לא מאמין שיקרה משהו, "אבל הכי גרוע זה חוסר הוודאות". הוא כמובן לא רוצה פינוי, וגם אתם לא הייתם רוצים אם הייתם גרים שם, אבל מוכן להתפשר. "הטענה הכי מרגיזה", הוא אומר, "זה שהמדינה 'תשלם' לנו מיליארדים. את הצד השני לא אומרים אף פעם: כמה כסף שהמדינה תעשה פה. מציגים את זה כאילו המדינה תפסיד פה משהו. היא לא תפסיד כלום, תאמין לי". ובכל מקרה, אברהם לא מאמין שמשהו יקרה הפעם. "אני פה 55 שנה, תאמין לי שזה ייקח עוד 55 שנה".

מהסרי דווקא אופטימי ומאמין שהפעם זה הסיבוב האחרון והחוק יעבור, אבל משורה של שיחות רקע עם מעורבים, עולה תמונה אחרת: החוק יעלה לקריאה ראשונה כדי להרגיע את הרוחות, אבל ייתקע בוועדות. ענייני תקדים, כאמור. המדינה תעדיף מסלול עוקף חוק והגעה להסדר מול התושבים.

אנחנו ממשיכים לטייל בין הבתים הפרטיים היפים - אלה שהתפנו ב-96' וקיבלו "בנה ביתך" - אל מה שנקרא "כפר שלם הישן", שנמצא מאחוריהם. החלק המוזנח. אוסף עלוב של פחונים, לפחות מבחוץ, ובתי אבן מתפוררים מוקפים חומות נוטות לקרוס. טווסים מסתובבים בין הבתים. "אתה רואה את זה?", אומר לי תושב השכונה שעובר במקום ומצביע על בניין חדש: "פה היה שטח של 4 משפחות, בנו פה בניין של 48 משפחות. אתה מבין? מבין כמה כסף?".

ממשיכים בטיול. השכונה מלאה שטחים ריקים. המון. והרבה חלקות מסומנות שמחכות לשיווק כבר שנות דור, חלקן מיושבות על-ידי פולשים. עוברים ליד "חוות יפת", הזולה העצומה של משפחת יפת, בין הרחובות ששת הימים ומוצא: שטח של 22 דונם שעבורו שילמה קבוצת גבאי לחברת אזורים 85 מיליון שקל, כאשר צפי ההכנסות המשוער מהפרויקט עומד על יותר מ-1.3 מיליארד שקל. הסכומים האלה בהחלט עוזרים להבהיר מי מרוויח בסוף. על השטח של יפת מאושר להקים, נכון להיום, 268 דירות, אבל הקבוצה כבר הודיעה כי תבקש הגדלה של המספר ל-600 דירות.

בפער של יותר מ-100% בין מה שמותר ומה שמתוכנן, מסתתר חלק גדול מהוויכוח בין המדינה לתושבים.

נכון להיום, מתוכננות להיבנות על שטח כפר שלם (קצת יותר מ-200 דונם) 1,800 יחידות דיור, אבל כל מי שבעניינים יודע שהולכים להגדיל את זה למשהו כמו 4,000. המדינה, כמובן, מחשבת את הפיצוי לפי הערכת השווי הנמוכה ביותר ומספר הדירות הנמוך ביותר. התושבים, מן הסתם, הפוך. הפער בין ההערכות מגיע למשהו כמו מיליארד שקלים.

הבעיה הזו אמורה להיפתר בקלות אם יתקבל העיקרון של "משק כספי סגור" - כלומר, שכל מהלך הפינויים והפיצויים ימומן מההכנסות של מכירת הקרקעות (המדינה "תוותר" על האדמות ותרוויח "רק" מכל המיסים שיבואו אחר כך). במקרה של משק כספי סגור, אם יגדל מספר הדירות - ולא משנה מתי - יגדל סכום הפיצוי. העיקרון הזה מקובל על כולם; על התושבים, על המדינה ועל העירייה (השותפה בקרקע). הוא כל-כך הגיוני וצודק - שקשה להאמין שהוא יתקבל.

loading

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות