מארבע יוצאת אחת: רק תל-אביב עונה להגדרה "מטרופולין"

המגעים המתקדמים לאיחוד הערים תל-אביב ובת-ים, הם הזדמנות מעניינת לבחון מה מאפיין מטרופולין ומה "סתם" עיר, מה מעניקה הקירבה לגלעין המטרופולין, וכמה מטרופולינים באמת קיימות בישראל.

הדוח המסכם שהגישה ועדת החקירה המיוחדת שהוקמה לבדיקת איחוד תל-אביב ובת-ים, חשף לבטים אמיתיים של תושבי בת-ים, שהביעו חרדה מפני אובדן הקהילתיות, מפני אובדן הזהות הלוקאלית המקומית, ומפני הפיכת עירם לחצר האחורית של המטרופולין.

מן הצד האחר, כאשר התבקש האדריכל דורון דרוקמן, נציג מנהל התכנון במשרד הפנים בוועדה, לאפיין שטחי קרקע בדרום בת-ים כבעלי פוטנציאל כלכלי, הוא התייחס למידת נגישותם ללב המטרופולין ולקירבתם לציר איילון. גם ראש עיריית בת-ים, יוסי בכר, הצהיר בישיבת מועצת העיר בעניין שעדיף שהעיר בת-ים תהיה "עיר מחוז במטרופולין גדול".

ממכמורת לאשדוד

הפיכתה של תל-אביב ל"עיר הבכורה" מבין ערי הארץ קשורה למעמדה המשתנה של יפו, שהפכה בשלהי תקופת השלטון העות'מני מכפר נידח לעיר נמל ומסחר חשובה. בסוף המאה ה-19 התחילה ביפו יציאה מן החומות, והתפתח מעגל של יישובים שכלכלתם הייתה קשורה לעיר תל-אביב. בין היתר הוקמו השכונות נווה צדק, אחוזת בית ונחלת בנימין. כבר בסוף שנות ה-30 תפקדה תל-אביב כמרכז עירוני ראשי של האוכלוסייה היהודית בארץ וריכזה בתחומה את מוקדי הבנקאות, המסחר, התעשייה והתרבות. רק אחרי 1948 התהפכו היחסים - יפו סופחה לתל-אביב ביחד עם שכונת מונטיפיורי ורמת-החי"ל (שהיום כבר מותר לכנותה רמת-החי"ל) והמושבות קריית שאול ושרונה.

ההכרה בכך שעוצמתה של תל-אביב גדולה בהרבה מגבולותיה המוניציפליים ברורה וידועה, אולם רק מעטים יודעים שבמדינת ישראל אין למושג "מטרופולין" תוקף ממשי, או משמעות סטטוטורית מחייבת. גבולות המטרופולין, הנקבעים על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אינם ברורים, לעתים הם מקוטעים ותמיד זמניים. מעבר לכך, הגדרת הגבולות אינה קשורה כלל לתחומי המחוזות של משרד הפנים, שנקבעו עוד בתקופת המנדט הבריטי, כך שאין שום חפיפה מבחינה ניהולית בין מחוז תל-אביב למטרופולין תל-אביב. הדבר היחידי שוודאי וקבוע הוא הדומיננטיות של בירת המטרופולין, עיר הגלעין.

השימוש במונח "מטרופולין" ביחס למרחב הערים שסביב תל-אביב החל רק בשנות ה-90, וקשור לתוכנית המתאר הארצית תמ"א 31, שביקשה להביא לניצול יעיל של משאבי הקרקע. תוכנית זו גיבשה את ההבנה שהפיתוח העתידי של מדינת ישראל יהיה בעל אופי עירוני מובהק.

לצורך העניין סימנה התוכנית ארבעה מרחבים אורבניים שמוקדיהם הם תל-אביב, ירושלים, חיפה ובאר-שבע. המעבר למושג מטרופולין היה חידוש בזמנו, והביא עמו הכרה בכך שהחלוקה המוניציפלית המסורתית לערים כבר פחות רלוונטית, ושבמציאות החדשה של ישראל יש להתייחס למערכת אחת שלובה, הכוללת עיר-אם ויישובים המתייחסים אליה באופנים שונים.

הקריטריון הבסיסי המקובל לצורך קביעה אם יישוב מהווה חלק מהמטרופולין, הוא שאחוז מכלל המועסקים המתגוררים ביישוב מסוים עובדים בעיר הגלעין של אותה מטרופולין.

סקר האוכלוסין שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסיטיקה בשנת 2008 בדק, בין היתר, את רמת היוממות (נסיעה של אנשים המתגוררים ביישוב מסוים אל מקום עבודתם הנמצא ביישוב אחר). הסקר סייע לקבוע שהיישוב הצפוני ביותר במטרופולין תל-אביב הוא מכמורת, והדרומי - אשדוד. הגבול המזרחי של המטרופולין מסומן בסמוך ליישובי הקו הירוק הישראליים, אך סביר להניח כי השפעת המטרופולין חודרת גם מעבר לקו הירוק, שלא נכנסים לבדיקות הלמ"ס. ב-2014 מנתה אוכלוסיית מטרופולין תל-אביב כ-3,713,200 תושבים ישראלים, מתוכם 3,347,800 יהודים - 45% מתושבי המדינה, 52% מהיהודים החיים פה. שטחו של מטרופולין תל-אביב הוא כ-1,600 קמ"ר - 7% בלבד משטחה של המדינה, והצפיפות הממוצעת היא 2,245 נפשות לקמ"ר. לשם השוואה, הצפיפות במטרופולין ניו-יורק היא 878 נפשות לקמ"ר. לעומת זאת, הצפיפות במטרופולין טוקיו היא 2,642 נפשות לקמ"ר, והוא נחשב האזור המטרופוליני המיושב ביותר בעולם.

ועדת החקירה לאיחוד בת-ים ותל-אביב בחנה גם את אפשרויות החיבור עם הערים ראשון-לציון וחולון, אולם ההשוואה הכמותית בין ארבע הערים החזקות במרחב מלמדת בעיקר על העוצמה האדירה של תל-אביב. תל-אביב מובילה הן ברמת גידול האוכלוסייה (14.7% ב-10 שנים) והן ברמת ההכנסה הגבוהה ביותר וההשכלה (אשכול סוציו-אקונומי 8). מבחינת ההוצאה המוניציפלית לתושב, זוכה תושב תל-אביבי לסכום העולה על פי 2 לעומת ראשל"צ ופי 2.5 ויותר לעומת תושבי בת-ים וחולון. לריבוי העסקים בתל-אביב יש משמעות תדמיתית, אך בעיקר כלכלית: 75% מהכנסות הארנונה של העיר מקורן בעסקים.

הדומיננטיות של תל-אביב ביחס למוקדי המטרופולינים האחרים באה לידי ביטוי בעובדה שאוכלוסיית העיר מהווה רק 11% מכלל המטרופולין. לשם ההשוואה: במטרופולין ירושלים אוכלוסיית העיר מהווה 71%; במטרופולין חיפה 31%; ובמטרופולין באר-שבע 56%. משקל הגלעין הנמוך מלמד על טווח ההשפעה הרחב של העיר, על מספרם הרב של אזרחים המקיימים זיקות עם העיר, וקשור לשגשוגה הכלכלי והתרבותי.

סקר הלמ"ס שנערך בשנת 2008 הראה שבמטרופולין ירושלים נמצאים 86 יישובים, וחיים בה כ-1,027,400 תושבים ישראלים; במטרופולין חיפה 102 יישובים ו-841,300 תושבים; במטרופולין באר-שבע 34 יישובים וכ-325,900 תושבים. במטרופולין תל-אביב חיים כאמור כ-3,713,200 תושבים, 70% יותר משלוש המטרופולינים האחרים גם יחד.

בירושלים ובחיפה יש כ-250 אלף מקומות עבודה בכל אחת, בבאר-שבע ובנתניה (שמנסה להגדיר את עצמה כמטרופולין, ועל כך בהמשך) 85 אלף מקומות עבודה בכל אחת, ובתל-אביב 1.3 מיליון מקומות עבודה.

פרופ' ערן רזין וד"ר יגאל צ'רני פירסמו לפני כשנה מחקר שבדק את מידת המרכזיות של ארבע המטרופולינים. החוקרים הסתייעו בנתונים שנאספו ממכשירי סלולר, ואיפשרו להם להתחקות אחרי שיעור היוממים מיישובים נבחרים אל אזורי התעסוקה במטרופולינים. המחקר מלמד שיחס שיעורי היוממות כמעט ולא השתנה בתקופה שבין 1995 ל-2008. מטרופולין תל-אביב התרחב במעט מבחינה גיאוגרפית, כנראה בגלל השיפור בתנועת הרכבות. במטרופולין חיפה נרשמה ירידה במספר האנשים שמגיעים לעבוד בעיר חיפה. בולטת התופעה שככל שמתרחקים ממרכז הגלעין, התושבים מעדיפים להגיע ישירות לתל-אביב.

"שאלות של איכות"

עיון בחוות הדעת של המומחים ושל נציגי משרדי הממשלה שהעידו בדיוני ועדת החקירה לאיחוד בת-ים ותל-אביב מלמד על דרישה לאוטונומיה כלכלית. או כמו שניסחה זאת גילה אורון, לשעבר ממונת שר הפנים על המחוז, העיר בת-ים צריכה "להחזיק את עצמה".

דניאל מייסה, אדריכל ובעל הבלוג "התפוז הגדול", אומר שנוצר מצב אבסורדי: "באופן טבעי רוב מוקדי התעסוקה נוצרים באזורים מרכזיים ונגישים, קרי - תל-אביב, בעוד שבשאר הרובעים (ערי הלווין במקרה שלנו) יש בעיקר מגורים. תושבי ערי הלווין עובדים בתל-אביב, ומכניסים לה כסף בדמות ארנונה ממקום עבודתם, בעוד שהעירייה של עיר הלווין שבה הם גרים אינה רואה הכנסות ממשרדים כמעט בכלל".

כמתכנן, הוא מגנה את השיטה שמעודדת יצירת פארקי תעסוקה ומסחר בכל עיר משנית ובכל צומת נידח, רק מתוך אותה מטרה "להחזיק" מבחינה כלכלית את אותן ערים-רובעים.

ד"ר ניר כהן, גיאוגרף חברתי מאוניברסיטת בר אילן שהיה שותף בגיבוש חוות הדעת מטעם המרכז לעירוניות ותרבות ים תיכונית בבת-ים בדיוני ועדת החקירה, הדגיש שלמרבית הרשויות המוניציפליות בישראל אין סיכוי לקיום כלכלי על בסיס מקורות עצמיים. הוא מזכיר את שמות הערים אור יהודה ובני-ברק כדוגמה לערים עניות במחוז שקשה להעלות על הדעת מצב שבו יאוחדו או יסופחו לתל-אביב על מנת לשפר את מצבן. לדבריו, "תחת פטיש 'הקווים הכחולים' עשויה חשיבה אזורית-על מוניציפלית-מטרופולינית גמישה ושיתופית, להתגלות כאופציה הנכונה כלכלית ואף היציבה ביותר עבור מיליוני תושבי אזור המרכז".

האדריכלית נעמי אנג'ל, המכהנת כמתכננת מחוז תל-אביב ב-17 השנים האחרונות, מתבוננת במציאות במבט מפוקח: "במדינת ישראל אספנו אנשים מכל העולם, מכל מיני ערים וכפרים שלא הותר להם לקחת חלק בניהול היישוב. הקמנו ערים יש מאין, ועכשיו אנחנו צריכים לטפל בענייני עירוניות וממשל. אנחנו צריכים לזכור שלא היה לנו ממי ללמוד".

בו זמנית, אנג'ל מודעת היטב לקשיים שעולים משיטת המשילות הנוכחית: "הגיע הזמן שיתקיים דיון ברמת השלטון המקומי, הממשלה ומטה הדיור כדי להחליט איזה פונקציות יקבלו שליטה מטרופולינית". לדבריה, מאז השלמת תוכניות המתאר המחוזיות, בסוף שנות ה-90, אין מסגרת שמעודדת תיאום בין מתכנני המחוזות בנושאים המשותפים. במקביל, הרפורמה בחוק התכנון והבנייה, שהקלה לכאורה על עבודת הוועדה המחוזית, הביאה בין היתר לפיחות במעמדה ולהיחלשותה בכל מה שקשור לתיאום בין הרשויות ומול משרדי הממשלה: "נכון שאנחנו צריכים לייצר מלאי יחידות דיור, אבל עכשיו צריך לשאול שאלות של איכות ולדבר על תכנון מקיף".

הפרופ' לגיאוגרפיה עמירם גונן מתגורר בירושלים, ובזמנו אף עמד בראש מכון ירושלים לחקר ישראל, אך מאז ראשית הקריירה האקדמית שלו הוא חוקר את התפתחות העיר תל-אביב. בשיחה איתו אומר גונן שבמסגרת תוכנית המטרופולינים שהציגה תמ"א 35 נדמה היה לכאורה שקיימות ארבע מטרופולינים, אך בפועל יש אחת. "כלי המדיניות של ישראל מעודדים את הבכורה של מטרופולין תל-אביב. שלוש המטרופולינים האחרות רק צועקות גוועלד".

גונן מתעקש אמנם על ההתנגדות לדומיננטיות של תל-אביב, אך מודה שמדינת ישראל הפכה בעצם לעיר גדולה, מגלופוליס. ישות אחת שמורכבת מהרבה מטרופולינים.

"אנחנו באסון אורבני אסטרטגי"

מי שאחראי על המצאת המושג "מדינת תל-אביב", שרווח בשיח העירוני, הציבורי והחברתי, הוא פרופ' ארנון סופר, גיאוגרף ומומחה לגיאו-אסטרטגיה. ב-2006 פרסם מסמך ("מדינת תל-אביב - איום על ישראל") שקישר בין התפתחות תל-אביב לבין החלשת הפריפריה, ויצירת איום על מדינת ישראל. סופר טוען שהיישוב היהודי מתרכז במישור החוף, מחדרה ועד גדרה. יתר חלקי ישראל, מישור החוף הצפוני, הגליל, עמק יזרעאל, צפון הנגב ושדרת ההר, נעזבים מיהודים.

בשיחה איתו כיום אומר סופר שתוכנית המתאר הארצית, תמ"א 35, הייתה "בלוף גדול", והיא גרמה נזק בלתי הפיך לדמותה של הארץ. גם הוא מעריך שלא ירחק היום שבו מדינת ישראל תהפוך לישות עירונית אחת: "זו מדינה של עולם שלישי בכל מה שקשור לילודה, ושל עולם ראשון מבחינת צריכה. אנחנו באסון אורבני אסטרטגי. בכאב אני אומר שזו תהיה עיר מדינה, מגלופוליס, שלא יהיה בה לאן לנסוע בשבתות".

המתכנן ד"ר יואב לרמן סבור שצריך להתכונן לכך שב-2065 תכלול מטרופולין תל-אביב גם את חיפה וירושלים, וכ-80% מהאוכלוסייה הישראלית. הוא מזכיר כי כבר כיום יש בעולם מטרופולינים רבים בגודל הזה ואף גדולים ממנו, על שטח קטן יותר מישראל, כמו טוקיו (37 מיליון תושבים) או סיאול (22.7 מיליון).

בשונה מפרופ' סופר, לרמן מאמין שאין סיבה שנגיע לקטסטרופה: "המערכת הלאומית היום רואה רק את המצב הקיים. היא מזהה את מטרופולין תל-אביב המשגשגת, ומציבה לעצמה יעד לעזור לאנשים להגיע למשרד לאורך האיילון, אבל זו לא הדרך". לרמן מציע לשפר את התחבורה המסילתית ולחזק את מרכזי המשנה שעל הדרך - חדרה, נתניה, הרצליה ומודיעין, תוך מיצוי הפוטנציאל הטמון בהם.

אחת הדוגמאות לעיר שראתה את עצמה כמטרופולין היא נתניה. תוכנית המתאר של נתניה תקועה כרגע לפני דיון על הפקדה בוועדה המחוזית, בגלל חקירתה של ראשת העיר מרים פיירברג, אולם סרטון התדמית לרובע "לב המטרופולין", המרכז העירוני החדש של נתניה, מלמד על חזון עתידני, אופטימי, שלא לומר פנטסטי לעיר. התוכנית כוללת עיר עם מגדלי ענק (מינימום 80 קומות), אדריכלות חדשנית, רשת פארקים ירוקים, כבישים רחבים ושגרה אינטנסיבית.

האדריכל אבנר אקרמן, מהנדס העיר נתניה, מאמין שדווקא הבידול הפיזי של נתניה מגוש תל-אביב הדחוס והפקוק, מצד אחד, והמרחק מחיפה, מצד שני, הם שיביאו לשגשוגה של העיר. אקרמן מדגיש כי בעבר כיהן כאדריכל העיר ראשל"צ והוא גר בגבעתיים, ולכן יש לו פרספקטיבה. להערכתו, בשנים הקרובות נתניה תגדל, גבולה ישתנה, והיישובים הנמצאים בתחום שבין כביש 2 וכביש 4 (כפר נטר, אבן יהודה, נורדיה, בית יצחק ועוד) ייכללו בתחומה.

בשורה התחתונה, במאבק ההישרדות מול שלטון מרכזי שנחלש, נאבקות רשויות הערים באזור תל-אביב זו עם זו על עוגנים כלכליים. האידיאליסטים חולמים על רשות מטרופולינית ועל שיתופי פעולה ותיאום, כמו באירופה; הפרופסורים מודאגים מהמגליפוליזציה של הארץ; ותושבי הערים, שבסך הכל רוצים להגיע הביתה, תקועים בפקקים. על הרצף שבין חדרה לגדרה עושה דווקא העיר נתניה צעדים אופרטיביים לגיבוש דמותה כבירת מטרופולין השרון. בת תחרות שווה לתל-אביב.

לא רק נתניה חולמת להצטרף למגרש של הגדולות. ב-2015 התפרסמו כותרות שבישרו על הקמתו של מטרופולין חמישי, בעיר עפולה. בפועל, אי אפשר להמציא מטרופולין. לכל היותר, הכוונה היא לעודד הקמה של מרכז מיני-מטרופוליני לאזור הגליל התחתון. כך או כך, פנייה שלנו למנהל התכנון בנסיון להבין אם ואיך הנושא מקודם, העלתה שלא ידוע להם על העניין. גם ממשרד הבינוי לא נתקבלה תגובה.

מטען אידיאולוגי לא תמים: "הצדדים החזקים זקוקים לצדדים החלשים"

ד"ר מירב אהרון-גוטמן, חוקרת סוציולוגיה אורבנית במחלקה לתכנון ערים בטכניון, משוכנעת שמאחורי מושג ה'מטרופולין' יש מטען אידיאולוגי לא תמים: "בגלעין יש כביכול אור המרמז על מקום מושב האופרה, המוזיאון, הבורסה והאקדמיה, ומקרין על שאר המרחב בצורה מעגלית, ההולכת ופוחתת ככל שמתרחקים... כשאני מסתכלת על המציאות אני רואה תנועה אחרת, תנועה של הון, תשתיות ואנשים. בעיני, מבנה התנועה הוא לא בטבעות רדיאליות, אלא במובלעות".

אהרון-גוטמן סבורה שמה שמאפיין את הפיזור המקוטע זה דווקא אי השוויון: "המטרופולין יודעת להחזיק את המובלעות השונות ביחד, כי במובנים לא מוצהרים הצדדים החזקים של העיר זקוקים לצדדים החלשים כדי לייצר מצב של מיקסום, ניכוס ערך עודף. צריך מישהו שינקה את הרצפות, ישטוף את הכלים ויסעד את הקשישים, וצריך שהוא ימוקם קרוב למרכז העיר".

"תל-אביב היא קטר שניתק מהקרונות"

בדיוני הוועדה שבדקה את איחוד בת-ים ותל-אביב, העידה אהרון-גוטמן כמומחית מטעם המרכז לעירוניות ותרבות ים תיכונית בבת-ים. לדבריה, העיר תל-אביב נפרדה מזמן מהמטרופולין וממדינת ישראל, או בניסוח שלה, העיר תל-אביב "משולה לקטר אשר ניתק עצמו מן הקרונות".

גישה פחות רדיקלית, אבל דומה למדי, מייצגים אנשי עולם התכנון החוץ ממסדיים, אלה שחולמים על איחוד כוחות ויצירה של ישות מטרופולינית אחת שתטפל בניהול התשתיות המשותפות. "אפילו ראשי הערים לא מסוגלים להצביע על מקום הגבול שבין רמת-גן, גבעתיים ותל-אביב", מדגיש המתכנן ופעיל הסביבה הוותיק דניאל מורגנשטרן, "החלוקה המוניציפלית היא מלאכותית".

לפי תפיסתו, צריך לבחון את סיפוחן של כל ערי הטבעת הראשונה של המטרופולין - בני-ברק, רמת-גן, גבעתיים חולון ואזור לתל-אביב, לשם יצירת עיר-מטרופולין בעלת רצף טריטוריאלי שתטפל בסוגיות של תחבורה, ביוב, אספקת מים, אשפה, הצלה, ואפילו כיבוי אש ומשטרה.

גליה חנוך רועה, מנהלת קהילת תל-אביב-יפו והסביבה של החברה להגנת הטבע, מדגישה גם את חשיבות ניהול תשתיות הטבע המשותפות: "נחל הירקון אינו יודע מתי הוא עבר מפתח-תקווה לבני-ברק, לרמת-גן או לתל-אביב. חוף הים אינו יודע היכן עובר הגבול בין בת-ים לתל-אביב או להרצליה, ובריכות החורף במתחם הלוחמים (משרד הרישוי) אינן יודעות ששלוש מהן סומנו בשטח תל-אביב ואחת מהן בשטח חולון. כיום יש היעדר של ראיה מרחבית כוללת למשאבי הטבע, ואין מנגנון מתכלל המסדיר שיתוף פעולה בין הרשויות השונות במטרופולין".

"רמת השרון מתנהגת כמו מושבה"

דניאל מייסה, אדריכל ובעל הבלוג "התפוז הגדול", הקים לפני מספר שנים עם עו"ד אבי אריה את "התנועה לאיחוד המטרופולין", המנסה לקדם את המודעות לנושא. מייסה סבור שכבר כיום מתפקדות ערי הטבעת הראשונה שמסביב לתל-אביב כחלק ממטרופולין, אך לא בצורה מיטבית: "רמת השרון מתנהגת כאילו היא מושבה המוקפת בשדות תות, הוד השרון כאילו היא מוקפת בהדרים וחולון כאילו שהיא מוקפת בחולות".

בעיניו של מייסה, גבעתיים, חולון ורמת-גן כלל לא עונות על ההגדרה של ערים והן אינן אלא רשויות מוניציפליות. "מה שמבדיל את תל-אביב רבתי מערים גדולות אחרות בעולם, הוא שמעל ריבוי הרשויות לא קיימת עיריית-אם לכלל העיר. כך שברמה המנהלתית, כל רובע בתל-אביב רבתי מתקיים כעיר עצמאית ומתנהל סביב האינטרסים של העירייה שלו. אינטרסים של כלל העיר הגדולה לא נלקחים בחשבון".

האיחוד האירופי

באירופה יש דוגמאות לא מעטות לקיום מטרופוליני מתפקד. בלונדון, למשל, פועלת מאז שנת 1998 רשות בשם Greater London Authority, האחראית על אזור ששטחו 1,579 קמ"ר וכוללת 32 רובעים (boroughs), מהם 12 בעיר ועוד 20 ברשויות שכנות. כל אחד מהרובעים מנוהל על ידי מועצת הרובע הנבחרת מדי ארבע שנים. הרשות המשותפת מטפלת בחלק מענייני הניהול השותף במרוכז, כך בנוגע לתחבורה, שיטור, כיבוי אש ופיתוח ותכנון אסטרטגי.

בברצלונה קיימת רשות שנקראת Area Metropolitana de Barcelona וכוללת את העיר ברצלונה ועוד 35 ישובים סביבה, בשטח של 630 קמ"ר. לרשות יש שלוש זרועות ביצועיות האחראיות על תכנון עירוני ותשתיות פיתוח, תחבורה, מים, ביוב ואשפה.

מודל שונה ומורכב למדי מתקיים במטרופולין הפוליצנטרי (רב מרכזים), Frankfurt Rhine-Main, בגרמניה, הכולל בתחומו שטחים של שלוש מדיניות פדרליות וגודלו כ-15 אלף קמ"ר. הרשויות במטרופולין מתואמות ביניהן בעיקר בתחום הפיתוח הכלכלי מתוך הכרה ברורה ביתרונות שיתוף הפעולה במרחב שבו שיש תחרות עזה. באותה העת, נשמרת האוטונומיה הפוליטית של כל אחת מן הרשויות והן פועלות לקידום עניינים בעלי חשיבות ספציפית לטריטוריה הריבונית שלהן.