כוכב אחד לבד מעז: מאייר היא מסעדת שף - לטוב ולרע

לאוסמה דלאל קרה אסון: הוא הפך לכוכב. לא סתם כוכב, כוכב חדש. צעיר. זוהר. כוכב חדש בשמיים האכזריים של הקולינריה הישראלית. זו שליד כל כוכב חדש ממתין חור שחור ענק המאיים לבלוע אותו, ולא נודע כי בא אל קרבו. לאוסמה דלאל זה קרה פעמיים.

פעם אחת בלע אותו חור שחור מסוג אחר. האינתיפאדה האחרונה, זו שכונתה "אינתיפאדת הסכינים" או "אינתיפאדת הבודדים" (שם קצת רומנטי, תודו. כאילו זה מועדון פנויים/פנויות).לא עזר לו לדלאל הצעיר שהוא בכלל ערבי. ואפילו מוסלמי. אלה חוטפים ראשונים. ערבים ממילא לא אכלו בקיטון הצר שלו בעכו, שעליו כבר סיפרתי כאן בהתפעלות מהולה בלא מעט ביקורת בזמנו. ויהודים? יהודים אוהבים כוכבי אוכל, גם אם הם ערבים.

אבל לא כשערבים אחרים דוקרים יהודים. שנה שלמה ישב בבית, אחרי שסגר את המקום הקטן והמקסים שלו בבזאר הטורקי בשוק עכו. בשנה הזו חיפש משקיע. יותר נכון, משקיעים חיפשו אותו. ומצאו. אחד מהם לקח אותו תחת חסותו. לקח אותו הכי רחוק שיש. או כך לפחות זה נראה בעין בלתי מזוינת כשבאים בשעריה של מאייר (Maiar), כוכב נגה בערבית, ושמה של ארוסתו של דלאל.

מאייר ממוקמת בתוך מלון עלמה, מלון הבוטיק התל-אביבי המפונפן, שאירח בשעתו את מסעדת הדגל של יונתן רושפלד, לפני שהתרסקה. הז'אנר האחרון בעולם שאליו הייתם משייכים את החלל המצועצע שבו שוכנת המסעדה הוא מסעדה ערבית.

ובצדק. משום שמאייר אינה מסעדה ערבית. אלא אם כן אתם חושבים, למשל, שעלמה לאונג' ששכנה כאן קודם היא מסעדה אשכנזית/מרוקאית (נדמה לי שאמו של רושפלד אינה אשכנזייה. כך שמעתי פעם) או שיפו תל-אביב של חיים כהן היא מסעדה אורפאלית.

מאייר היא מסעדת שף. לטוב ולרע. לטוב - כי האוכל אכן טוב, טוב מאוד. לרע - כי אין חרב פיפיות מסוכנת יותר ממסעדת שף לאוחז בה, בטח כשהוא ילד בן 25. חלק מהמבקרים כבר דקרו את דלאל הצעיר באותה חרב בדיוק. בתחילת דרכה אכן סבלה מאייר מאותן מחלות ילדות של לא מעט מסעדות שף, שאפיינו גם את מסעדתו העכואית - יצירתיות יתר, ובמקרה הפרטי של דלאל גם עדינות יתר.

אחרי חצי שנת פעילות אני שמח לבשר שדלאל החלים. האוכל שלו עדיין עדין, אבל לא מדי, והוא מלא יצירתיות, אבל כזו הנסמכת על שורשים עמוקים ומפוארים. החל בסלט הערבי, שהוא בדיוק מה שמדמיינים כשאומרים סלט ערבי - קוביות קטנטנות של עגבנייה, מלפפון, בצל וצנונית, עם המון פטרוזיליה ונענע קצוצות, מתובלות ביד בוטחת בשמן זית, מיץ לימון ומלח. ולא מעט סומק. לכאורה - משהו שאתה אמור לקבל בכל מסעדה ערבית. בפועל, אולי הסלט הערבי הכי טוב שאכלתי מימיי. רק בשבילו כדאי להגיע לכאן. אבל זה לא מסתיים בסלט. כיסוני הפטאייר, מבצק שמרים, ממולאים בתועפות של זעתר ותרד ובצל ושוחים בשלולית קטנה של רוטב פלפלים (תוספת פרטית של דלאל למנה הקלאסית הזו), סבלו בתחילת הדרך מעודף רוטב ומהעדרו של סיום מוחץ בטעם. לא עוד. יצירת מופת קטנה.

או מנת הכנאפה דג - המצאה של דלאל, לדעתי - שערות קדאיף המחביאות בתוכן דג ים (לוקוס?) קצוץ, ומעין מחית של אספרגוס, כשגבינת הג'יבנה הערבית המסורתית המוכרת לנו מהמנה, מגיעה בגרסתה המקורית, כלומר מלוחה, מפוררת מעל המנה. עדין, נועז, מקורי מאוד וטעים רצח.

לפני הכנאפה היה גם מרק תפוחי אדמה וערמונים, עם קרם פרש, לימון פרסי ושום, ומקושט בערמונים קלויים. שוב, יצירה מקורית, רכה ומנחמת (סליחה, לא יכולתי להתאפק).

הקוסא מחשי, הלוא הם הקישואים הממולאים, מולאו בבשר טלה, עגבניות וצנוברים והוגשו על יוגורט מעורבב בזעפרן. לא הקוסא מחשי של סבתא שלכם. או שלי. קוסא מחשי שהיה גברי ונשי בו זמנית, ערבי ובינלאומי, מסורתי ומודרני. מופלא.

לקינוח טרפנו "ליאלי ביירות" - לילות ביירות, קינוח ערבי מסורתי שהוא בעצם דייסת סולת וחלב ועליה קצפת ופיסטוקים קצוצים. ממכר.

חבלי הלידה של מאייר היו קשים, אבל חצי שנה אחרי שבאה לעולם, היא לא רק עומדת על שתי רגליים איתנות, אלא רצה עליהן בצעדים בוטחים. אוסמה דלאל הוא אכן כוכב. כוכב צעיר שעוד דרך ארוכה לפניו, וצריך לקוות שלא יתגלה ככוכב שביט. לא משום שכישרונו ידעך, כישרון כזה לא יכול להיעלם, אלא מפני שמבקרים ערלי לב או חסרי סבלנות, או קהל אופנתי הנוהה בכל ערב אחרי הכוכב הבא ושוכח לא פעם את קודמו, עלולים להפוך אותו לכזה. וזה יהיה חבל. חבל מאוד. לא רק קולינרית אלא גם תרבותית.

מאייר

פרטים: יבנה 23, תל-אביב. טל' 03-9017652. א'-ו' 15:00-12:00 ,00:00-19:00, שבת 15:00-12:00

מחירים: מרק תפוחי אדמה וערמונים - 48 שקל, כיסוני פטאייר - 42 שקל, סלט קצוץ - 45 שקל, קוסא מחשי - 63 שקל, כנאפה דג - 102 שקל, ליאלי ביירות - 41 שקל

השורה התחתונה: יקר אבל שווה